בדרך כלל, כאשר מגבילים אדם לדברים מסוימים, הדבר אינו נעים בלשון המעטה. בין אם זו המשטרה שמגבילה את האדם או משרד הבריאות, תמיד הדבר מעורר כעס, תסכול ועוד רגשות קשים. לפעמים הורים נאלצים להגביל את ילדם בכל מיני הגבלות, אם כעונש או כאמצעי זהירות, זאת כדי לשמור על שלומו והתגובות של הילד לא תמיד משדרות הבנה ושמחה. כל אדם נורמטיבי שיוגבל בתנועה וייאסר עליו להתקרב למקום מסוים, או כל הגבלה אחרת, למרות ההבנה בצורך ההגבלה לא יזכור את הימים הללו לטובה.
וראו איזה פלא – ישנם שלשה ימים בלוח השנה העברי, שבו אנו חוגגים את שלשת הימים בהם עם-ישראל הוגבל בכל מיני הגבלות לא פשוטות לפני מעמד הר סיני, עד כדי כך שהיה חשש שעם-ישראל יפר אותן. והנה, כיום אנו מציינים את שלשת ימי ההגבלה בחגיגיות ולא אומרים בהם תחנון בימים ג'–ה' בסיוון. ימים אלו נהפכו לימים של קדושה ומפסיקים בהם את אבלות ספירת העומר, בכך שנושאים נשים ועוד. נוהגים בימים אלו בטהרה ובקדושה, משתדלים להימנע משיחות בטלות ומרבים בלימוד תורה. יש הנוהגים לעלות לקברו של רבי עובדיה מברטנורא, מגדולי פרשני המשנה במאה ה-16 למניינם. הרב היה רבה של העיר ירושלים בתקופה הממלוכית ונפטר באחד מימי שלשת ההגבלה ועל כן רבים הם העולים לקברו, משום שהיה ידוע כירא-אלוקים קדוש ואכן גם שמו יר"א עובדיה ברטנורא.
במאמרנו זה נעסוק בשלשת ימי ההגבלה ומשמעותם אז ולימינו, נרצה להבין מדוע היה צורך בכלל להורות למשה על הגבלה כלשהי לפני המעמד הנשגב של קבלת התורה.
תחילה נראה את הפסוקים המופיעים בפרשתנו –
"וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֤ק אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ אֶל־הָעָ֔ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר וְכִבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם: וְהָי֥וּ נְכֹנִ֖ים לַיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִשִׁ֗י יֵרֵ֧ד יְקֹוָ֛ק לְעֵינֵ֥י כָל־הָעָ֖ם עַל־הַ֥ר סִינָֽי: וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת־הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת: לֹא־תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי־סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אוֹ־יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם־בְּהֵמָ֥ה אִם־אִ֖ישׁ לֹ֣א יִחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַעֲל֥וּ בָהָֽר: וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָעָ֔ם הֱי֥וּ נְכֹנִ֖ים לִשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים אַֽל־תִּגְּשׁ֖וּ אֶל־אִשָּֽׁה".
נלע"ד לומר, שהציווי האלוקי להגביל את העם במעמד הר סיני, מטרתו הייתה להעביר מסר מאוד ברור, שיסודה של התורה היא הגבלה. ומה הוא יסוד ההגבלה? – לשים גבול, דהיינו: עד כאן אפשר לעלות ומכאן ואילך אי אפשר.
יסוד ההגבלה בהר סיני היה יצירת גבולות, כפי שרש"י בשם חז"ל מסביר, שהתבצע סימון בשטח כפי שאנו מכירים היום –
"והגבלת – קבע להם תחומין לסימן, שלא יקרבו מן הגבול והלאה: 'לאמר' – הגבול אומר להם, הישמרו מעלות מכאן והלאה, ואתה תזהירם על כך.." (יתרו י"ט, י"ב).
רבי עובדיה ספורנו, רב ורופא באיטליה במאה ה-16, בפירושו לפסוק מנמק את סיבת חומרת העונש למי שיעבור על איסור ההגבלה, בכך שיהיו אנשים שיעזו לעבור את הגבול ולהציץ –
"פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב ויערבבו שמחת האל בטמאם את המקום בפגריהם, ובהטילם אבל על קרוביהם, ולא תשרה שכינה עליהם".
האלשיך לומד מהאופן שבו דרשו מעם-ישראל להתכונן למעמד הר סיני כתהליך עם שלבים, כפי שכל תהליך חינוכי חייב להיות בהדרגה וזאת לומד האלשיך מתוך דיוק בפסוק –
" וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֤ק אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ אֶל־הָעָ֔ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר וְכִבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם".
יש לשים לב, שהקב"ה ציוה למשה שקודם כל ילך אל העם ולא העם יבוא אליו, שבזה לבד יש מסר חינוכי מאוד מיוחד, שלא תמיד צריך להמתין שהתלמיד יבוא אל הרב ופעמים שהרב צריך לטרוח וללכת אל התלמיד. וכן הדרך החינוכית לקדשם הוא בהדרגה, יש צורך קודם כל לקדשם על ידי לימוד ודיבורים של קדושה פנימית ואח"כ לגשת לחיצוניות. וזה לשונו של האלשיך –
"…הנה למדנו יתברך דרך המיישר את עם הארץ לקרבם אליו יתברך. והוא, כי לא יתחיל ללמדם הוראות חיצוניות, כבגדים לבנים ומכובסים, כפרושים. רק תחלה יתחיל בקדושה פנימית מנפש ועד בשר ואחר כך בחצוניות. וזהו וקדשתם וכו', ואחר כך וכבסו שמלותם. שנית, שלא יקוה ולא ייחל עד יבא העם לדרוש ממנו דרך ה'. כי אם, הוא הלוך ילך אליהם ללמדם. וזהו אומרו לך אל העם וקדשתם וכו'".
האלשיך למד תובנה נוספת, שלישית במספר, שמשה רבנו בתחילה ידבר כללית לכולם, אבל לא יסתפק בזה אלא ידבר עם כל אחד ואחד לפי רמתו ויכולתו וזה לשונו –
"…שלישית, כי לא יאמר המוכיח ומיישר, אדרוש ואודיע הדבר ברבים, והשומע ישמע, והחדל יחדל, רק תחלה ברבים ואחר כך לכל אחד. וזהו והגבלת וכו' השמרו וכו', לשון רבים. ואחר כך דבר לנוכח אחד לאחד…".
כמה ימים באמת הייתה ההגבלה לעלות בהר? האם שלשה ימים כפי שרבים חושבים או פחות?
האור החיים טוען, שכל ההגבלה לעליה בהר הייתה רק ביום השלישי. אם כן, נשאלת השאלה מדוע הגבילו כבר מהיום הראשון?
ועל כך עונה האור החיים הקדוש, שזה היה נחוץ כדי להרגיל אותם עד היום השלישי וזה אנחנו מכירים שכדי להצליח בחינוך הילדים חשוב מאוד להרגיל אותם למשימה, כפי שאנו אומרים בתפילה "ותרגילנו בתורתך".
וזה לשונו של רבי חיים בן עטר זצוק"ל –
"…נראה שאין מצות הגבלה זו אלא ליום הג' ואף על פי כן הקדימה מעתה כדי שינהגו בו כבוד מעכשיו, גם ירגילו עצמם להתרחק ממנו בג' ימים".
האור החיים הקדוש שולל את המחשבה שהציווי היה מהיום הראשון, וזה מהנימוק שאין בכך צורך כי לא ירדה עדיין שכינה. וכן מוכיח זאת מהספרי וזה לשונו בהמשך –
"אין לומר שינהוג חיוב הנגיעה בהר מיום צוותו, זה אינו כי הוא דבר רחוק שיתקדש ההר ויתחייבו עליו קודם רדת שכינתו ית'. וכן משמע ממתניתא בספרי (מכילתא כ"ד) כי לא התחיל החיוב אלא מיום ג'…".
סיבת ההגבלה בהר היא מהסיבה הפשוטה לכבד את המקום בו ניתנת תורה לעם-ישראל ושם יורדת שכינה. ונשאלת השאלה, האם כתוצאה מכך יש קדושה להר הזה?
רבי פנחס הורביץ רבה של פרנקפורט במאה ה-19, מחבר הספר הנודע 'הפלאה', הגדיר בצורה נפלאה בספרו על החומש 'פנים יפות', על פי הגמרא במסכת תענית שהאדם הוא אשר מכבד את המקום ולא מקומו של אדם מכבדו . ונראה זאת בלשונו –
"והגבלת את העם סביב. אמרו חז"ל [תענית כ"א ב] 'לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד את המקום', כשהייתה השכינה על הר סיני נאמר הישמרו לכם וגו', סלקה השכינה במשוך היובל המה יעלו…..כל קדושת ההר לא היתה אלא בשביל ישראל…וכיון שהשכינה לא שרתה אלא בשביל ישראל ולא בשביל ההר, הרי האדם מכבד את המקום מכבודו כמ"ש שהיתה קדושתו למעלה מקדושת ישראל והוא בשביל ישראל. "
משמעות נוספת מעלה המלבי"ם על דרך הרמז, שאדם צריך להגביל עצמו בחקר האלוקות, משום שחקירות-יתר בדברים שהם למעלה מהשגתו של האדם לא יועילו לו ולהפך רק עלולים להזיק. וזה לשונו –
"והגבלת את העם. בזה רמז ג"כ שלא יהרוס אדם להעפיל לעלות הר העיון בעניני האלוקות שהם למעלה מהשגתו, כי יש לשכל האנושי ולכוחותיו גבול ששם יעמוד ולא יעבור הגבול, וכמו שהיה בארבעה שנכנסו לפרדס שאחד עלה בהר והציץ ונפגע ואחד מת, כי לא יכול לסבול האור הגדול, כמי שיטריח עיניו לראות באור השמש שיכהו עיניו, או היטריח שכלו על דבר שלמעלה מהשגתו שימצא פגע או בטול לגמרי או שיצא לתרבות רעה, וזה נמשל מ"ש כל הנוגע בהר מות יומת…".
מסופר, שפעם אחת נדחק אחד החסידים לעמוד סמוך לרבי יהושע מפּוּריסוֹב כדי לשמוע את דבריו. אמר לו הרבי: "אם אתה מאמין שבאת לכאן לקבל תורה חדשה, הרי שכאן הוא הר סיני. זכור כי בהר סיני הייתה הגבלה – כל אחד עמד רק במקום שהותר לו, ולא נכנס אל התחום שנועד לאחרים. כך עמדו בהר סיני בני ישראל, ולא דחקו לעמוד במקום עליון יותר, או לעלות בהר כדי להתקרב אל השם. אף אתה, אל תידחק למקום שאינו שלך." ועוד מספרים, שפעם אחת היה הקהל נדחק כדי לשמוע תורה מפי הרבי מאפטא. אמר להם הרבי: "לשווא אתם נדחקים. מי שצריך לשמוע – ישמע גם מרחוק. ומי שאינו צריך – גם אם יתקרב לא ישמע דבר."
אי אפשר לסיים מבלי להתייחס לאירוע שהיה בשולי ההגבלה, שבה הקב"ה מבקש פעם נוספת ממשה שיגביל את העם ומשה עונה [בלשוננו כמובן] לקב"ה – הרי ביקשת ממני פעם אחת ועשיתי –
"וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן־יֶהֶרְס֤וּ אֶל־יְקֹוָק֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב: וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק לֹא־יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַעֲלֹ֖ת אֶל־הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי־אַתָּ֞ה הַעֵדֹ֤תָה בָּ֙נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽו".
דו-שיח זה בין משה לקב"ה ממש לא מובן ונבאר זאת בדברי ה'אבן עזרא' (שמות י"ט, כ"ג) –
"אמר הגאון, כי שנים רבות חשב בזה הפסוק ולא ידע טעמו, עד שראה בספר מוסרי מלכי פרס, שאין רשות לשליח לומר למלך עשיתי שליחותך עד שיצוונו לעשות דבר אחר, אז יאמר לו. ולפי דעתי, בעבור שאמר לו השם פן יהרסו אל ה' לראות, לא ידע משה אם צריך להזהירם שלא יראו, כי כבר הזהירם על הגבול שלא יעברו, אז אמר לו השם, לך רד כאשר צויתיך, שתעיד בהם, כי היו צריכין ישראל שיעיד בהם שנית".
ה'אבן עזרא' אינו מקבל את דברי הגאון, וטוען שהקב"ה ראה שיש צורך להזהיר אותם פעמיים, כי כנראה הסקרנות הטבעית לראות את מעמד הר סיני וגילוי השכינה היה כה עוצמתי עד כדי כך שהיה צורך בהתראה נוספת.
לדעת הרשב"ם, כל הדו-שיח הזה בין משה לבין ה' היה, שמשה חשב שאפשר לראות מרחוק את מעמד הר סיני והקב"ה הסביר לו שמה שאסור זה לעלות, אבל ראיה מרחוק בלי עליה מותרת. נראה את לשונו של הרשב"ם, שדוחה בתחילה את הפירושים הקלאסיים לדו-שיח של משה עם הקב"ה –
"…המפרש שכך אמר משה, כבר אמרת לנו זה שלשה ימים והגבלת את ההר [וגו'] השמרו לכם עלות בהר, ולמה אתה צריך לומר לי עכשיו פעם שנייה, טעות הוא בידו, שהרי מזרזין לאדם בשעת מעשה אף לאחר שזירזוהו קודם מעשה, שמזרזין לאדם פעם שנייה בשעת מעשה לומר עתה הגיע הזמן לעשות מה שאמרתי…אלא כך אמר משה להק' דרך שאילה וכן שאל לו, אתמול שלשום אמרת לי שלא יוכל העם לעלות אל הר סיני, כשהזהרת את העם על ידי בהגבלה אמרת לי הישמרו לכם עלות בהר, ועכשיו אתה אומר לי פן יהרסו אל ה', שמא אתה מוסיף שאפילו להתקרב מעט כדי להסתכל ולראות אפי' רחוק מן ההר אסור? והשיב לו הקב"ה לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו אל ה' לעלות, וגם עתה לא אמרתי לראות, בלא עלייה לא אמרתי לך".
הסבר מיוחד לדו-שיח בין משה לקב"ה מביא לפנינו ה'אור החיים' הקדוש, כהמשך לשיטתו שהאיסור לא היה שלשה ימים, אלא ביום השלישי ועל כן היה צריך כאן אזהרה בזמן אמת וזה לשונו –
"…נראה לומר טעם ההתראה פעם ב' להיות כי התראה ראשונה לא נאמר בה זמן מאימתי מתחיל האיסור, והגם שהזכיר שם ג' ימים לא נאמרו בפירוש בענין איסור הגבלת ההר שמתחיל מיום הג' ונמצא שעדיין לא ידעו ישראל זמן התחלתה, לזה כשירד ה' תכף אמר למשה שירד להעד וגו' שהוא משעה זו ואילך, ותשובת משה צריך עיון. ואולי כי משה חשב כי איסור הגבלת ההר היא מעת צוותם כיון שלא נתבאר בפירוש לא תגע בו יד ביום פלוני התחלת המצוה היא מעת האזהרה, ולא כן היה דעת עליון, ולזה היה עליו דבר ה' חזק לחזור לומר כי זה הוא זמן ההגבלה. .."
לסיום למדנו עד כמה החשיבה התורה את ההגבלה ואת נתינת הגבולות – גם ואולי דווקא ברגעים חשובים ומיוחדים אלו. ומכאן לחשיבות של נתינת גבולות בכל חלקי החיים, כפי שכל בריאת העולם היא בעזרת גבולות, שהרי החול הוא גבול לים ובחיי משפחה בין בעל ואשה דורשת התורה גבולות והרחקות ליצירת קשר אמיתי. וכן השבת היא גבול והגבלה לעשיה של כל ימי השבוע, כדי שנוכל להסתכל ולהתבונן במה שעשינו כל השבוע ולצבור כוחות גופניים ונפשיים ורוחניים לשבוע הבא. וכפי שהצייר מתרחק מדי פעם ממעשה ידיו כשמצייר, כדי להתבונן במה שעשה ואז מדי פעם מוסיף עוד קו עוד צבע וכו', ההתרחקות יוצרת את היצירה וכך קבע הקב"ה בכל סדרי החיים.
נתפלל להקב"ה, שהגבולות ששם בעולמו יחזקו אותנו בע"ה בעשיה החינוכית, שאף היא כרוכה כל הזמן בנתינת גבולות.
שבת שלום לכל בית הישיבה!