גירסא להדפסה

הנושא המרכזי של פרשתנו הוא חטא העגל. הרבה קולמוסים נשברו על חטא העגל והשאלה הגדולה היא – מה גרם למשה לשבור את מכתב האלוקים, הרי אין הדבר פשוט כלל ועיקר?!

פסוק אחד מתאר את הרגע הדרמטי הזה, בו משה שובר את הלוחות. אנו נתמקד בתחילה במילה אחת, שלדעת בעלי המוסר היא שגרמה למשה רבנו לבצע את המעשה המאוד לא-שגרתי של השלכת הלוחות ושבירתם.

"וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מידו מִיָּדָיו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר" (ל"ט, י"ט).

מסופר על אחד מגדולי האדמורי"ם, שהגיע לאוזנו על חסיד אחד, שרחמנא ליצלן נראה יושב במסעדה של גויים ואוכל מאכלות אסורים. אמנם אותו חסיד ניסה להסתיר את פניו, אך חסידים שעברו ברחוב אכן זיהו אותו וסיפרו בכאב-לב לרבם את מה שראו עיניהם. כמובן שהרבי קרא לאותו חסיד ושאל אותו מדוע הכשיל עצמו במאכלות אסורים. החסיד השפיל את עיניו ואמר לרבו, שלא הצליח להתגבר על יצרו כשעבר ליד אותה מסעדה וריח הצלי עלה באפו. החסיד מיד קיבל על עצמו קבלות רבות בתורה ובמוסר כדי שלא להיכשל בעתיד. לאחר כמה ימים נחשף חסיד אחר, שגם הוא נכשל במאכלות האסורים, עת ישב וסעד את לבו במסעדה נכרית, תוך שאוכל בתאבון רב בשר טרף רחמנא ליצלן. גם חסיד זה הוזעק לבית הרבי להסביר את מעשהו ולאחר שהרבי שמע את דברו נזף בו קשות והרחיקו מלהיות מבאי ביתו ולהיכנס ולבוא לבית מדרשו. כשהחסיד הננזף התלונן על כך, מדוע חברו החסיד האחר לא נענש קשות כל כך ואילו הוא מורחק ומנודה, ענה לו הרבי: "חברך אכל אמנם את כל מנת הבשר הטרף כולו אך היה עם נקיפות מצפון ואף ניסה להסתיר את עצמו – ואילו אתה, לא רק שאכלת את הבשר, אבל נראית מוצץ את העצמות בכזאת שמחה והנאה…".

סיפור חסידי זה מתכתב עם אמירתו של רבי ירוחם הלוי ליבוביץ, המשגיח האגדי של ישיבת מיר (תרצ"ו –תרל"ד), שהסביר את עומק הבעיה כאשר עושים עבירה ולא מתביישים בה ואפילו שמחים, בדיוק כפי שראה זאת משה רבנו. ולכן משה השליך את הלוחות ושברם – לא רק בגלל חטא העגל הנורא, אלא כשראה את המחולות והריקודים סביב העגל – זה מה ששבר את ליבו, כפי שהכתוב אומר "וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת" .

 וזה לשונו של רבנו ירוחם ('דעת תורה' על פרשת 'כי תשא' עמ' ש"ז):

"בעבר, האדם עוד היה מרגיש איזו בושה בגלל עבירה. בושה מבני אדם או בושה מעצמו. היום הלוא כבר נאבדה כל בושה מבני האדם. היום מרקדים בזה. וזה קשה עוד יותר מכל מעשה החטא".

כדי להמחיש זאת, מספר רבי ירוחם [שם] על כך –

"…ראיתי בעיניי גויים, שפינו בית הכיסא גדול מלא צואה וכשעברתי עליהם  שמעתי איך שבו-בעת הם גם מנגנים ואחר הפינוי גם הלכו יחד ברקידה גדולה".

רבנו ירוחם שם לב למילה שנראית לכאורה מיותרת, שמשה רבנו ראה את העגל ואת 'המחולות' – האם לא מספיק לראות את העבודה זרה? מדוע התורה מספרת לנו שמשה ראה את המחולות? אלא זוהי נקודת השבר, לרקוד סביב החטא ולשמוח עם העוון. וכן בכל מעשה חטא לדורות – אם אדם נכשל מתוך יצר הרע, מתוך תאווה וחולשה רגעית, זה שונה מאוד מאדם שמפתח אידאולוגיה לחטא ומצדיק אותו ולא רק זאת, אלא שמח ונהנה ממנו.

ברם, עדיין קשה לנו להבין, כיצד משה רבנו, שדיבר 'פנים אל פנים' עם הקב"ה, מי שלימד סנגוריה על עם-ישראל כשהקב"ה סיפר לו על חטא העגל טרם ירידתו מן ההר וכאשר רצה להענישם קשות ביקש משה רבנו והתחנן להקב"ה לא לבצע זאת – אז מה קרה פתאום שמשה שינה את התייחסותו לאירוע?

"וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְקֹוָק֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה: לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ: זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֘ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם: וַיִּנָּ֖חֶם יְקֹוָ֑ק עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ:"

אז מה קרה עכשיו שמשה משליך את הלוחות? נכון שראה אותם רוקדים ושמחים עם העגל, אך האם זה לא אותו משה הסנגור הגדול, שלמרות שהקב"ה הודיע לו על כך שחטאו משה ביקש מחילה?

שאלה זו הקשה בעל ספר 'תולדות יצחק', ר' יצחק ב"ר יוסף קארו (נולד בטולידו בשנת רי"ח-רצ"ה 1458-1535. בשנת רנ"ח 1497 נדד לקושטא ושימש כאחד מרבני העיר. כל בניו מתו בגירוש, ולאחר מות אחיו ר' אפרים, אימץ כבן את אחיינו מרן ר' יוסף קארו מחבר השולחן ערוך). נראה את לשונו ואת שלוש תשובותיו:

"יש להקשות מדוע לא שבר אותם כשאמר לו הקדוש ברוך הוא 'סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו'?

'תשובה: אמר משה בלבו, אולי אחר שאמר לי הקדוש ברוך הוא כן, נתחרטו והתאבלו על החטא שעשו, וכשראה עגל ומחולות אמר, לא די שלא התאבלו אלא יש להם שמחה כי רעתכי אז תעלוזי [ירמיה יא טו], אז חרה אפו ושברם".

לפי רבי יצחק קארו, מנהיג צריך להאמין ולקוות שבסופו של דבר יש סיכוי לשינוי מגמה אצל מונהגיו ולכן שבר רק כשראה שלא התחרטו.

תשובה שניה עונה רבי יצחק קארו, שאינה דומה שמיעה לראיה ויש הבדל גדול שאתה רק שומע או שאתה רואה בעינך –

"…שהרואה בעיניו מתפעל יותר מן השומע, ולכן וירא את העגל ומחולות וישלך מידיו את הלוחות".

תשובה שלישית כותב רבי יצחק קארו, שמשה רבנו רצה להביא אותם לחזור בתשובה ולכן נהג כפי שנהג –

"…כדי שיראו ישראל שחרד משה חרדה גדולה מאד, אחר ששובר לוחות קדושות וטהורות כתובות באצבע א-לוקים, וידעו הרעה הגדולה הזאת שעשו, ויפול רעדה בלבבם ויתחרטו, וכן אמר בפרשת עקב [דברים ט', י"ז] 'ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם'…".

לדעת המלבי"ם, הסיבה שרק עכשיו שבר את הלוחות, משום שעד לאותו רגע היה משה בטוח, שמשום שלא ראו אותו חשבו שיותר לא ינהיג אותם ולכן בקשו לעצמם איזה שהוא תחליף, אבל ברגע שראו אותו היו צריכים להפסיק את הריקוד לעגל ולרוץ לקראתו וזה לא מה שקרה –

"…הנה עד עתה לא שבר את הלוחות, כי חשב שזה עשו בעבור שבושש לרדת ורצו מנהיג במקומו, וכשיראו שבא מן ההר יחדלו ממעשיהם ויעשו תשובה, אבל כשראה שהגם שקרב אל המחנה וראו שבא משה, ובכ"ז היה עדיין העגל והם שמחו עליו במחולות, מזה ראה שבדעתם למרוד בה' ובמשה עבדו ..אז 'ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות'…".

המדרש אגדה סובר, שמשה רבנו היה כל כך מאוכזב וחשב שאין לו בשביל מי להביא את הלוחות –

"ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות. כאשר ראה משה העגל והמחולות, אמר למי מוליך אני את הלוחות הללו, מיד וישלך מידיו את הלוחות, השליכם בגבורה עד שנשתברו" (מדרש אגדה בובר שמות).

וכן בפיסקתא זוטרתא (לקח טוב) –

"אמר למי אני מוליך אלו הלוחות, שכתוב בהן 'אנכי ה' אלוקיך', 'לא יהיה לך', מיד וישלך מידו. מידיו קרי, שברם בכח גדול".

האכזבה הגדולה ממה שראה מתוארת בתרגום יונתן –

"ויהי כאשר קרב משה למחנה וראה את העגל ומחולות, בידיהם של רשעים מחוללים וצוחקים לפניו ושׂטן היה בתוכו מדלג ומרקד לִפני העם ומִן יד חזק רתיחת רוגזו של משה וישלך מִן ידיו את הלוחות וישבור אותם בשיפולי ההר, אך הכתב הקדוש פרח וטס לאויר השמים והיה צועק ואומר: 'חבל על העם ששמעו בסיני מִן הפה הקדוש לא תעשׂו לכם צלם וצורה וכל דמות ולסוף ארבעים יום עשׂו עגל מסכה שאין בו ממש'…" (כתר יונתן).

באותו כיוון פירש רש"י (ע"פ ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) בדרך 'למדנית' של ק"ו – אם קורבן פסח לא ניתן להיאכל על ידי בן-נכר, אז את כל התורה אתן להם שהרי הם בבחינת 'משומדים'!?

וזה לשונו:

"אמר: מה פסח שהיא אחת מן המצות, אמרה תורה (שמות י"ב, מ"ג) 'כל בן נכר לא יאכל בו' – התורה כולה כאן, וכל ישראל משומדים ואתננה להם??".

יש לציין, שרבים שאלו על רש"י, שהרי אין זה ק"ו נכון וכפי שכתב הריב"א מבעלי התוספות (עיין תוס' שבת פ"ז. ד"ה 'ומה פסח') –

" פירש"י ומה פסח שהיא אחת מן המצוות…וכולם משומדים ואתנה להם עכ"ל. אין זה ק"ו גמור, דאם משומד אסור בפסח שהוא קרבן, מ"מ לא היה לו למנוע ליתן להם תורה ולהחזירם בתשובה".

רבי אברהם אבן עזרא מדמה את הלוחות לשטר תנאים בין החתן והכלה. ברגע שהכלה בגדה בחתן, שבר וקרע החתן את שטר התנאים –

"ומרוב קנאת משה שבר הלוחות שהיו בידיו כמו שטר עדות. והנה קרע שטר התנאים. וזה היה לעיני כל ישראל, כי כן כתוב".

החזקוני אומר, שלא רק שהיו ריקודים סביב העגל, אלא אף ניגנו בעזרת כלי נגינה –

"…ומחלת חלילים, כמו הללוהו בתוף ומחול".

לסיום, אי אפשר שלא להביא את דברי הירושלמי (תענית), שלמעשה משה רבנו לא התכוון לשבור בכוונה את הלוחות, אבל הלוחות היו שוקלים ארבעים סאה שהם משקל כבד ביותר ומה שהחזיק אותם היו אותן אותיות-קודש, מעשה השכינה. וברגע שמשה ראה מה שקרה, פרחו האותיות ממקומן ומרוב משקלם משה לא יכול היה לשאת אותם ונפלו ונשתברו. וזה לשון הירושלמי (וילנא, תענית פ"ד, הלכה ה'):

"…רבי יוחנן בשם רבי יוסה בר אביי א"ל: הלוחות היו מבקשין לפרוח והיה משה תופשן, דכתיב [שם ט', י"ז] 'ואתפש בשני הלחת'. תני בשם ר' נחמיה: הכתב עצמו פרח. ר' עזרה בשם ר' יהודה בי רבי סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה והכתב היה סובלן כיון שפרח הכתב כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו".

הרקאנטי (ל"ב, י"ט) אחרי שמביא את דברי הירושלמי מביא מסקנה מאוד חשובה -".. כיון שפרח הכתב כבדו ונפלו ונשתברו. כך כל דבר שהקב"ה מסלק שכינתו ממנו שוב אינו מתקיים, דוגמא זו אמרו רבותינו ז"ל בחגיגה [י"ב ע"ב] שהכל תלוי בזרוע של הקדוש ברוך הוא ונושא הכל, וכן הארון נושא את נושאיו [סוטה ל"ה ע"א], וחיות הקדש וכסא הכבוד נראות נושאות והן נשואות, סימן לדבר כשהנשמה פורחת מן הגוף מכביד הגוף".

רבי חיים בן עטר בפרושו 'אור החיים' על פסוקנו, מסביר על פי דברי הירושלמי, מדוע משתמשת התורה במילה 'ויהי' שהיא לשון צער, שנגרם צער במספר נושאים, האחד לכל הדורות ולכלל ישראל וכן צער למשה רבנו –

"אמרו ז"ל (מגילה י':) לשון צער, יכוין על מאורע רע שאירע בלוחות, שפרחו מהם האותיות כמאמרם ז"ל (שמו"ר פמ"ו), וזה גרם לנו כל מה שטעמו אבותינו גם אנחנו מכוסות המרים המיתה עצמה ומר ממות, כי אם היו הלוחות הראשונים פסקה צרה מן העולם וחירות אפילו ממלאך המות (שם פמ"א), והן עתה פסקה טובה, ולזה יאות קרות ויהי, ויכוין גם כן על צערו של אותו צדיק משה רבינו עליו השלום שנצטער הרבה על מה שראה, ויכוין גם כן על ישראל שנמצאו כבושת גנב כי ימצא בבושה גדולה כאשר קרב משה אל המחנה".

ונסיים בדברי רש"ר הירש, שטוען שכל זמן שיש בעיה אמונית או דעות שכליות מוטעות, עם זה אפשר להתמודד, אבל ברגע שיש השחתה במידות ובמוסר אז זו בעיה עמוקה ולכן משה שבר את הלוחות. נראה את לשונו –

"כל עוד אמונת ההבל האלילית בכל צורה שהיא עולה על יסוד שגיון הרוח ומצטמצמת בתחום השכל בלבד, – עדיין יש תקוה שבמקום השגיון תבוא הדעת, ובמקום אמונת ההבל – האמת, ובנקל יחזרו למוטב. אולם אם אמונת ההבל האלילית עברה מתחום התעייה הרוחנית אל תחום השחתת המידות והמעשים בחיי המוסר, וההוללות החושנית מתקדשת בריש גלי על מזבח השגיון, – או אז מתדבקת החושניות אל השרשים המציעים לה את המזון הרצוי לה כל כך, וכשם שקל ללמד דעת את העם כל עוד הוא שוגה בחיי רוחו בלבד, כן קשה לתקן את מידות העם ששקע בהשחתה מוסרית, ואז קשה גם ללמד אותו דעת".

וזה מה שקרה בחטא העגל. משה ציפה שמקסימום יתקל בבעיה שכלית של אמונה, אבל כשהתברר לו שזו בעיה מוסרית, התגובה לא אחרה לבוא –

"כל עוד ידע משה רק על אודות העגל והאלהתו, עדיין קיווה שיוכל להקים מקום טהרה לתורה בקרב העם, והוא לקח בידו את עדות התורה ברדתו מן ההר. אולם כאשר ראה את העגל ואת המחולות שערכו מסביבו, נוכח לדעת שהשגיון האלילי – כדרך העולם – כבר הביא לידי התפרקות יצרי החושניות, ואז הבין שתחילה יש להחזיר את העם למוטב, למען התורה הזאת. ללא היסוסים, ובשתי ידיו כאחד – יָדָו ריבוי שבאחדות – השליך את הלוחות וישבר אתם. על – ידי המעשה הזה הכריז בכל תוקף, שהעם במצבו הנוכחי איננו ראוי ואיננו כשיר לקבל את התורה הזאת".

ונסיים כדרכנו בסיפור מתוק, המתכתב יפה עם המושג 'אותיות פורחות באויר', שהבאנו כאן בשם הירושלמי –

לרבי יוסף הילֶש (היליוס), רב חסידי נודע, היה ספר תורה משלו, שכתב בעצמו והיה נושא אותו עמו לכל מקום כמו מלך, שכן לרבי יוסף הייתה נשמת-מלך, ולכן קיים בעצמו את הכתוב "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר…וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" (דברים י"ז, י"ח-י"ט).

לאחר פטירתו מצאו, כי יש בספר ארבע טעויות. התפלאו החסידים פליאה גדולה – הייתכן כי ספר זה פסול הוא? לבסוף, ראה אחד החסידים, כי ארבע הטעויות אינן אלא ארבע אותיות שחסרו מן הספר – י', ו', ס' ופ'. היו אלו אותיות שמו של ר' יוסף, שפרחו אף הן מן הספר בשעה שפרחה נשמתו…[זושא].

שבת שלום לכל בית הישיבה, בשורות טובות ותפילה שיוסר הכתר מעל נגיף הקורונה  במהרה בימינו אמן!