בשנת תרל"ח [1858] הלך לעולמו אדם מרתק ומיוחד במינו, הרב ד"ר חיים-דוד ברנהרד, שהיה מכונה "האדמו"ר הרופא". ד"ר חיים-דוד היה רופא יהודי פולני מפורסם, שהגיע עד היותו רופאם של דמויות מרכזיות בצבא הפולני, שימש כפרופסור לרפואה באוניברסיטת ורשה וכן התמנה כרופא הארמון של קיסר פרוסיה ועוד ועוד. ד"ר ברנהרד היה נחשב למתבולל בכל הנהגותיו, עד שיום אחד חזר בתשובה יחד עם רעייתו. רבים הם הסיפורים, כיצד ומה גרם לו לחזור בתשובה עד שנהפך לצדיק אמתי ואדמו"ר, אחרי פטירתו של החוזה מלובלין אליו היה מקורב ביותר. האדמו"ר הרופא לא הפסיק לעסוק ברפואה ולשלב את החסידות עד יום מותו ומקום מנוחתו בעיר פיטרקוב בפולין, כאשר מעל קברו הוקם אוהל המשמש אתר עליה לרגל כפי הנהוג אצל אדמו"רי פולין.
רבות נשאל האדמו"ר הרופא, כיצד הדבר מתחבר לאמונה בבורא עולם, הרי הקב"ה הוא הגורם לאדם להיות חולה והוא שאמור לרפא את האדם, שכנראה חלה בגלל עבירה שהייתה בידו. האדמו"ר היה נוהג לענות בצורה חייכנית באמצעות הפסוקים שאנו רגילים לומר כל בוקר בברכות לפני קריאת שמע
"בורא רפואות נורא תהילות אדון הנפלאות" –
אכן הקב"ה הוא המרפא על ידי ש – בורא רפואות – ולכן קודם כל צריך ללכת למי שמכיר את הרפואות ואת התרופות ואם חלילה זה לא עוזר, אז – נורא תהילות – יש לומר תהילים ולפנות לקב"ה בתחינה ובקשה. ואם חלילה גם זה לא עוזר, אז נתפלל שהקב"ה אדון הנפלאות ישלח רפואתו דרך פלא ונס. ואכן, מסופר עליו שכאשר לא הצליח לרפא בעזרת תרופות, הוא עצמו היה פורש לתפילה וכך רבים רבים הבריאו בעזרת תפילותיו לא פחות מאשר בעזרת תרופותיו.
למרות שנראה לנו כיום כדבר פשוט והגיוני להיעזר ברופאים, בזמן שחלילה פוקדת אותנו מחלה כלשהי, אולם כנראה הדבר לא היה כה פשוט וברור בעולמה של תורה. ננסה ביריעה הקצרה שיש לנו לברר נושא מורכב זה.
בפרשתנו אנו מוצאים פסוקים, המתארים אירוע אלימות שכתוצאה מכך נפצע אדם ונפל למשכב והתורה מחייבת את התוקף לשאת בהוצאות הרפואיות –
"וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב:אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא".
ועל כך דורש חכם מבית מדרשו של רבי ישמעאל דרשה מפורסמת –
"דתניא, דבי ר' ישמעאל אומר: 'ורפא ירפא' – מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות" (בבא קמא, פ"ה.).
ומפרש רש"י על אתר, מדוע צריך לתת 'רשות' לרופא לרפא, משום –
".. ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי [=ולא אומרים ה' היכה וה' הוא שירפא]".
שואל ה'חפץ-חיים', הרי מי שגרם לו להיפצע היה אדם אחר ולא הקב"ה? – אלא לומדים מכך, שגם אם אדם הכה את השני, הרי זה בהשגחה פרטית שקיבל את עונשו בצורה כזו ואילולא הרשות שניתנה לרופא לרפאות היינו חושבים שהקב"ה צריך לרפא אותו. בעלי התוספות (שם) מעירים, שכפילות המילים "ורפא ירפא" מלמד אותנו, שגם מכה מידי שמים ולא רק מידי אדם הרופא יכול לרפאות.
הרב פנחס הלוי איש הורביץ, רבה של פרנקפורט במשך כשלושים שנה [1731-1805] שואל בספרו 'פנים יפות', מדוע צריך פסוק מיוחד לדרוש שיש לרופא רשות לרפא, הרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה ופשוט שיכול לרפא? –
ומשיב, שהיינו חושבים – "… שאסור ליקח שכר על זה, כדין כל מצוה שאסור ליקח שכר על זה, דמה אני בחנם אף אתם בחנם…לזה ילפינן מהאי קרא שהמזיק משלם להניזק שכר הרופא, אלמא שמותר לו להרופא לקחת שכר, וזה מדויק במ"ש מכאן שניתנה רשות 'לרופא' לרפאות, דהיה סגי לומר – מכאן שנתנה רשות לרפאות, אלא קמ"ל דמותר לו להרופא לקחת שכר".
והטעם באמת מה שהתורה התירה לקחת שכר על מצוה זו, הוא על פי מה שנאמר בסוגייה – "אסיא דמגן, מגן שויא" – שאם ירפא בחנם, לא ירפא כמו שצריך.
בענין זה, מאיר את עינינו רבנו בחיי, שיש הבדל אם הקב"ה מרפא, אז הרפואה היא בצורה נוחה, מה שאין כן רופא בשר ודם המרפא בדרך כלל תוך כדי צער, ומוכיח זאת מפרשתנו, שהאות פ' היא דגושה ואילו בפסוק בירמיהו (פרק י"ז פסוק י"ד) נאמר – "רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי ואִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה" – והאות פ' אינה דגושה, כלומר: על ידי תפילה הרפואה יותר קלה. וזה לשונו:
"דלהכי כתיב רפא ירפא הפ"א בדגש, ואילו רפאני ד' וארפא כתיב הפ"א רפה, כי רפואה שהיא ע"י השי"ת, הוא באופן קל ונוח, משא"כ רפואה שהיא ע"י הרופא בשר ודם בדרך כלל היא קשה מצער ומכאיבה".
כפי שפתחנו את מאמרנו, הרי עצם ההליכה לרופא להתרפא היה נתון בדילמה השקפתית – ריפוי מול בטחון ואמונה בה'. גינוי לריפוי ע"י רופא מופיע בפסוק מפורש בדברי הימים ב' (פרק ט"ז פסוק י"ב), המגנה את המלך אסא שנזקק לשירותם של הרופאים ולא דרש את ה' –
"וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹ וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים".
לבני תקופתנו קשה להבין, מדוע הכתוב מגנה אותו על כך שדרש ברופאים ולא פנה לבטוח בה'? מה הבעיה לדרוש ברופאים?
יתכן להסביר זאת בכך, שהכתוב מדבר בתקופה ובזמן שעם-ישראל כולו הלך בדרך התורה וקיים מצוות, כך שזכה להנהגה ניסית והשגחה מיוחדת ואלוקית שלא בדרך הטבע ולכן אסא המלך בתקופתם היה צריך לשאול בה' ולא ברופאים.
גישה זו היא דרכו של הרמב"ן, שהפניה לרופאים היא מצב שנוצר בדיעבד, מכיוון שאנשים לא בטחו שדרגתם הרוחנית מזכה אותם ברפואה אלוקית. נביא את דבריו הארוכים כלשונם [בקיצורים מתבקשים] –
"והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים…אבל הדורש השם בנביא, לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו…אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים".
אחרי שהרמב"ן מסביר את שיטתו ביחס לרפואת בשר ודם, הוא מסביר את דברי חז"ל על פסוקנו –
"וזו היא כוונתם באמרם 'ורפא ירפא' מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר,[אלא משום] שכבר נהגו [אנשים לפנות לרופאים]…אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים".
בשולי הדברים נעיר, שהרמב"ן עצמו מעבר לגדולתו בתורה היה גם רופא בהשכלתו ועל כן לדבריו יש משמעות מיוחדת.
ידועה שיטתו המיוחדת של רבי אברהם אבן-עזרא, שלרופא אסור לנסות לרפא חולי פנימי של האדם, אלא רק חולי שנראה בחוץ, וזה לשונו:
"ורפא ירפא לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ. רק כל חלי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפואתו. וכן כתוב: כי הוא יכאיב ויחבש (איוב ה, יח). וכתוב באסא גם בחליו לא דרש את ה', כי אם ברופאים" (אבן עזרא שמות, פרק כ"א פסוק י"ט).
ההסבר להבדל בין החלק הפנימי של האדם לחיצוני נובע כנראה משתי סיבות – החשש לפגוע ולקלקל את בריאותו של האדם בחלקים הפנימיים וגם בימינו עם כל השכלולים נעשות לא מעט טעויות באבחון ובטיפול, והחשש השני שזה כביכול ממעט את האמונה וההשגחה בבורא עולם.
היחס לרפואה על ידי בשר ודם היא מחלוקת קדומה מאוד עוד מעידן חז"ל בגמרא(ברכות ס'.):
"אמר רב אחא…הנכנס להקיז דם אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי א-ל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו. אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דתני דבי רבי ישמעאל: ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". אביי חולק על רב אחא וסובר שכן אפשר לפנות לרופא.
אחד המקורות שהצריכו ביאור משכנע הוא המשנה (פסחים פרק ד'), המונה ששה דברים שעשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ואחד הדברים היה ש'גנז ספר רפואות והודו לו'ולכאורה הדבר מלמד שאסור להתרפא על ידי רפואה של בשר ודם. אלא שכבר הרמב"ם בפירוש המשנה (שם) כתב נחרצות נגד גישה זו, אשר לדעתו נחשבת אפילו כדעה טיפשית וראויים דבריו להילקח ברצינות רבה. ראשית, הסביר הרמב"ם שסיבת הגניזה משום שהתרופות שם לא היו ראויות ולא בדוקות [תרופות אליל] ועל זה חכמים הודו לו שגנז ספרים אלו. אך להתנגד לרפואת בשר ודם זה דבר טפשי, כשם שלא נאמר שנאכל לחם כי האדם יצר זאת וזה חלילה מעיד על חוסר אמונה.
ראויים דבריו החריפים של הרמב"ם להביאם במלואם:
"ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי "הטלסמאת" שאם עושין "טלסם" בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים, ומחברו לא חברו אלא על דרך הלימוד בטבעי המציאות לא כדי להשתמש במשהו ממה שנכלל בו, וזה מותר כמו שיתבאר לך שדברים שהזהיר ה' מלעשותם מותר ללמדם ולדעת אותם, כי ה' אמר לא תלמד לעשות ובא בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות. וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו. ואפשר שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין כגון סם פלוני מרכיבין אותו כך, ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו. ולא הארכתי לדבר בענין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו."
לסיכום, נביא את דברי השולחן-ערוך (יורה דעה הלכות ביקור חולים ורפואה ונוטה למות וגוסס סימן של"ז סעיף א'):
"נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן, הרי זה שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות ב"ד, וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית, ונודע לו ששגג, גולה על ידו".
התחלנו בסיפור על האדמו"ר הרופא, ששילב חסידות ורפואה, ונסיים בסיפור על הבעל שם-טוב, שהיה ידוע כ'רופא עממי' (מתוך 'זושא'). בעירו של הבעל שם טוב גרה דוכסית אחת. פעם בא רופא אחד, חשוב ומפורסם אל הדוכסית. דיברה הדוכסית בפניו בשבחו של הבעש"ט, שאדם גדול הוא וגם בקי ברפואה.
אמר הרופא: "בקשי ממנו שיבוא לכאן." אמרה: "אין זה לפי כבודו. ראוי שאשלח עבורו מרכבה מכובדת, כמו לשר חשוב, כי אדם גדול הוא."
כך עשתה, ובא הבעש"ט לפניהם.
שאל אותו הרופא: "הנכון הדבר שאתה בקי ברפואה?" . "אמת הדבר," השיב הבעש"ט.
– "והיכן, ומיהו המומחה שממנו למדת?" שאל הרופא.
– "השם יתברך לימדני," ענה הבעש"ט.
צחק הרופא בלעג ושאל: "האם מבין אתה בדופק?"
אמר הבעש"ט: "אראה לך מה יודע אני לעשות. הנה יש לי איזו בעיה וחיסרון, בדוק נא את הדופק שלי ואמור מהו חסרוני, וגם אני אבדוק את הדופק שלך ואומר לך מה רואה אני בך".
בדק הרופא את הדופק בגופו של הבעש"ט ומצא כי יש איזו בעיה וחיסרון, אך לא ידע לומר מהי מחלתו. חולה אהבה היה הבעש"ט, מאהבתו להשם יתברך. דבר זה היה למעלה מהבנתו של הרופא, והוא לא ידע לומר על כך דבר.
אחר כך מדד הבעש"ט את הדופק של הרופא, ובתוך כך פנה אל הדוכסית ושאל: "האם נגנבו ממך כמה חפצים יקרים?" והתחיל למנות כמה חפצים שנלקחו מביתה. "כן, נגנבו," ענתה הדוכסית, "וכבר עברו כמה שנים מאז נגנבו, ואיני יודעת היכן הם." אמר הבעש"ט: "שלחי שליח אל בית מלונו של הרופא, ויפתח את התיבה השייכת לו. שם תמצאי את כל החפצים שלמים וללא דופי."
עשתה הדוכסית כדבריו ומצאה כי צדק הבעש"ט, והרופא נסע מן המקום בחרפה ובביזיון.
—-
שנזכה בע"ה לראות רפואות, תהילות ונפלאות!
שבת שלום לכל בית הישיבה!