מסופר על סגן צעיר ביחידה הונגרית קטנה, שהוצבה בשווייץ במסגרת אימונים צבאיים, ששלח בהרי-האלפים יחידת-סיור אל שממת הקור והקרח. השלג התחיל לרדת, נמשך יומיים והכיתה לא חזרה. הסגן הצטער מאוד מהעובדה ששלח את אנשיו אל מותם, אך לשמחתו הרבה, ביום השלישי הכיתה חזרה. מיד ניגש אליהם הסגן ולאחר שחיבקם בחום, שאלם היכן היו וכיצד מצאו את דרכם חזרה? "כן" – הם אמרו – "היינו בטוחים שאנחנו אבודים וחיכינו לסופנו, אך אז, אחד מאתנו מצא מפה בכיסו. הקמנו מחנה, חיכינו עד ששככה הסערה ואז בעזרת המפה זיהינו את מקומנו והנה אנחנו כאן". הסגן ביקש לראות את המפה והעיף בה מבט בוחן וגילה לתדהמתו שזו לא הייתה כלל מפה של הרי-האלפים אלא של הרי-הפירנאים שעל גבול צרפת-ספרד! אם כך, איך הצליחו לחזור בריאים ושלמים? הרי המפה שהחזיקו לא היתה יעילה כלל? אלא שאותו חייל שהתגלה כמנהיג טבעי, החליט לשנות את הגדרת המציאות בה היו, לפרשה באופן חיובי ובכך להניע אותם למרות הייאוש ולהפיח בהם תקווה, שיצליחו לחזור בשלום לבסיסם.
מבחנו של מנהיג הוא בראש ובראשונה ביכולת שלו להוביל ציבור אחריו, גם אם היעד שאליו הוא חותר קשה ומחייב מאמץ והקרבה מצד הציבור, והדבר יכול להתקיים ולהתממש רק כאשר המונהגים חשים בטחון ואמון מלא במנהיג.
ונשאלת השאלה, כיצד אדם בשר-ודם מצליח ליצור אמון והשפעה כה רבה על מונהגיו? מהו המרשם שיוצר ומעמיד מנהיג משפיע? כמובן שאיננו מדברים על משטרים אפלים ודיקטטורים, אלא במקומות שבהם יש לאדם חופש-בחירה לבחור האם לציית או לא לציית למנהיג.
יש שיטענו, שתכונות המנהיג ברובן מולדות ושייכות למבנה האישיות של האדם. כלומר, יש אנשים שנולדו עם כריזמה, המושכת אליהם אנשים שצמאים לשמוע את מוצא פיהם.
לעניות דעתנו, כמובן שתכונה מולדת היא תנאי ראשון, אך הדבר יכול להחזיק מעמד לזמן קצר וכדי שלאדם תהיה השפעה אמתית לטווח ארוך על הצבור, נדרשות לו תכונות נוספות.
בפרשתנו אנו נחשפים לאופן שבו הקב"ה ממנה את משה למנהיגם וגואלם של ישראל ומכאן ניתן ללמוד מה צריך להיות כדי להיבחר למנהיג.
כהקדמה למעמד הסנה, הכתוב מספר לנו פרט שלכאורה אין מקומו כאן:
"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת־צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת־הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל־הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵֽבָה: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְקֹוָק אֵלָיו בְּלַבַּת־אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּֽל".
מה הקשר בין עבודתו של משה כרועה-צאנו של חותנו לבין ההתגלות בסנה?
חז"ל במדרש מפורסם מחברים בין הדברים, וזה לשון התנחומא (שמות סימן ז'):
"…אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם עד שבודקו בדבר קטן ואח"כ הוא מעלהו לגדולה. שני גדולי עולם נבדקו ונמצאו נאמנים והביאן הקדוש ברוך הוא לגדולה. בדק לדוד בצאן, מה עשה דוד? הוליכן למדבר להרחיקן מן הגזל…ואף משה היה רועה את צאן יתרו וינהג את הצאן אחר המדבר להרחיקן מן הגזל. א"ל הקדוש ברוך הוא: נמצאת נאמן על הצאן – אני אמסור לך צאני…".
למדנו ממדרש זה, שכדי לעלות לגדולה, הקב"ה בודק את האדם דווקא בדברים ה"קטנים" – ההקפדה על יושרה אישית בדברים הנחשבים אינם משמעותיים ושרבים לא כל כך הקפידו בהם, היא המפתח לבחירתו של האדם כמנהיג. ואכן, רבים מן הרועים לא הקפידו בדרך כלל בענייני גזל, ולכן להלכה סתם רועה פסול לעדות משום שחשוד על הגזל. אדם, שאינו נזהר בגזל למרות שכולם לא מקפידים בכך אינו יכול להיות מנהיג. אדם המיועד להיות מנהיג, אסור לו שיזלזל ברכוש הזולת, ואף לא ב'פכים קטנים'.
במעמד הסנה בולטת תכונה חשובה נוספת אצל משה, ואשר היא תנאי אצל כל אדם הרוצה להנהיג. תגובתו של משה לבקשתו של הקב"ה לצאת לשליחות גאולה, היא דוגמא לדורות. משה בשלב ראשון מסרב, בנימוק שהוא אינו מתאים.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָאֱלֹקים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל־פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָֽיִם".
תגובתו של משה, אם היתה נאמרת על ידי מועמד בתקופתנו, הייתה נחשבת לתמוהה והזויה, שהרי כל אחד מנסה 'למכור את עצמו' ולומר שהוא המתאים והמוכשר ביותר ואין כמוהו בכל הארץ…
תכונת הענווה והצניעות היא אחד היסודות האמתיים להנהגה ולהשפעה. רוב גדולי הדורות בעם ישראל, שהייתה להם השפעה עצומה על הציבור, היו דווקא אלה שחיו בצניעות, כל מחשבתם הייתה נטולת אגו אישי, וכל מעיינם הוא מה שטוב לכלל. נביא מספר דוגמאות קטן מגדולי-ישראל שנהגו בענווה ובצניעות.
הרב אברהם-ישעיהו קרליץ זצ"ל, הידוע בכינויו ה'חזון איש', חי בצניעות רבה בבני ברק בלא שום תפקיד רשמי ובבית פשוט ודל. אולם כשבן גוריון רצה להתייעץ בקשר למעמדם של בני הישיבות, הוא בא לפגישה עם החזון איש למרות שלא נשא אף תפקיד רשמי.
דוגמא נוספת, אותה ראיתי וחוויתי באופן אישי, זכורה לי כאשר זכיתי לשמוע שיעור פעם בשבוע אצל הרצי"ה קוק, בנו של הראי"ה קוק זצ"ל, בביתו בירושלים יחד עם חבורת אברכים מישיבת 'כרם ביבנה'. מי שלא ראה את דמות ההוד של הרב צבי-יהודה, לא יודע מה זו צניעות אמיתית והסתפקות במועט. איזו עוצמה רוחנית הקרין הצדיק הזה, שכל גדולתו בתורה, ואף הליכותיו היו בצניעות ובענווה רבה. וכן הלאה והלאה לא אמנה את רבבות גדולי-ישראל מכל החוגים והזרמים, הידועים יותר והידועים פחות.
עוד תכונה של מנהיגות, הנובעת ממשהו פנימי ואמיתי, לומדים מפרשת ההתגלות של ה' למשה בסנה. בכל הפרשה המיוחדת הזו, ישנם שני פסוקים שלכאורה אינם תורמים להבנת הסיפור –
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻֽרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא־יִבְעַר הַסְּנֶֽה: וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּ אמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁ ה וַיֹּאמֶר הִנֵּֽנִי".
הסקרנות של משה לראות תופעה על-טבעית היא דבר מובן והכרחי ואם-כן מדוע הקב"ה כה מתפעל מהעובדה שסר לראות?
על כך עונה המדרש בשמות רבה (וילנא פרשת שמות, פרשה ב'):
"אסורה נא ואראה…א"ר יצחק: מהו 'כי סר לראות'? אמר הקדוש ברוך הוא: סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים, לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהן. מיד 'ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה'…".
לדעת רבי יצחק, הכתוב מספר לנו שהקב"ה הבחין בזעף ובעצב שעל פני משה עקב מצבם של ישראל וזו הסיבה שהקב"ה בחר בו. אדם החש את צערם של הכלל – הוא הראוי להיות מנהיג (ראה מאמרנו על "מנהיגות מחוברת לכלל" לפרשת שמות בספרי 'אעירה שחר').
עוד נלמד ממעמד הסנה על הציפייה, כיצד על המנהיג לנהוג. במעמד קדוש זה דורש הקב"ה ממשה דרישה המופיעה לראשונה בתנ"ך – חליצת הנעליים.
"וַיֹּאמֶר אַל־תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל־נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת־קֹדֶשׁ הֽוּא" (ג', ה').
ונשאלת השאלה המתבקשת מאליה, מה רצה הקב"ה ללמד את משה ומה אמירה יש כאן?
אחד הדרשנים הגדולים שקמו לעמנו לפני למעלה מארבע-מאות וחמישים שנה, היה הרב שלמה אפרים לונטשיץ, הידוע בשם ה'כלי-יקר', על שם חיבורו הפרשני על התורה. רבות מדרשותיו של רבי אפרים היו בענייני מוסר פרטי ובעיקר ציבורי. בספר דרשותיו על החגים ה'עוללות אפרים' מבאר לנו, שהקב"ה רצה להעביר מסר חשוב מאוד למנהיג הראשון של עם ישראל ומכאן לכל המנהיגים אחריו. לצערנו, ישנה נטייה למנהיג שעלה לגדולה לראות את הדברים ב'מאקרו' ולא לרדת לפרטים. אדם הנועל נעליים אינו חש באבנים הקטנות כשדורך עם מנעליו, אולם אם נאלץ ללכת יחף, אזי מרגיש כל אבן ואבן, קטנה כגדולה. זהו המסר שרצה הקב"ה להעביר למשה – שיש לשים לב לדברים הכי קטנים ולהרגיש כל אחד ואחד מעם ישראל.
מנהיג נבחן, האם למרות המשימות הגדולות שעומדות בפניו, מקפיד או מזלזל בעניינים של 'בין אדם לחברו', האם הוא רגיש לצרכי הזולת ולכבודו והאם בדרכו כמנהיג הוא דורס חלילה כל מידה טובה ודרך ארץ.
ואכן, משה רבנו מיד לאחר קבלת התפקיד מוכיח, שהוא אינו שוכח את הפרטים הקטנים. הכתוב מספר לנו "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל־יֶתֶר חֹֽתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל־אַחַי אֲשֶׁר־בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלֽוֹם" (ד', י"ח).
מעשה זה של משה טעון הסבר, האם הלך רק להיפרד ולהגיד שלום לחותנו? אם כך, מדוע התורה מספרת לנו על כך ומה חשוב מידע זה, והרי זה מנהג מקובל ללכת ולהיפרד מקרובי המשפחה ואם-כן מה הרבותא בכך?
על כן נראים דברי רש"י הלקוחים מהמדרש, שהתורה באה לספר לנו, שזו לא היתה פרידה רגילה, אלא בקשת רשות מחותנו –
"…וישב אל יתר חתנו – ליטול רשות, שהרי נשבע לו…".
רש"י נימק את הצורך של משה לבקש רשות, משום שנשבע ליתרו שלא יעזוב. והיכן נשבע לו? – זאת מגלה לנו הכתוב בפרק ב' –
"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת־צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶֽׁה".
המדרש מפרש את המילה 'ויואל' כלשון שבועה, וכך נכתב במדרש אגדה (בובר – שמות פרק ב', סימן כ"א):
"ויואל משה – שנשבע לו, כמו שנשבע יעקב ללבן…ויואל…לשון שבועה, שנאמר 'ויואל שאול את העם לאמר' (ש"א י"ד, כ"ד)…". ורש"י [שם] מביא את המדרש הזה ומפרש מה היה תוכן השבועה –
"…ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו".
ברם, לענ"ד אין כאן רק ענין של שבועה, אלא ענין של הכרת הטוב גדולה שחש משה כלפי חותנו וזה לא ענין פורמלי של שבועה. תלמידו המובהק של הרב קוק, הרב יעקב-משה חרל"פ (שם משפחתו נקרא על שם ראש המשפחה הרב חייא ראש לגוליפולין) בספרו 'נימוקי המקראות' מבאר, שכל גאולת מצרים אינה שווה אם בדרך פוגעים במידת 'הכרת הטוב' כלפי הזולת. ואע"פ שיתרו היה חייב גם כן למשה רבנו לא מעט, שהרי הצילם ממוות, שבקשו הרועים להורגה לפי דעת חז"ל במדרש (שמות רבה וילנא פרשה א') על הפסוק – "תֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם־דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן" ואומר המדרש – "שאף לנו דלה שהרועים השליכונו למים והוא הוציאנו",אולם משה מצדו חש מחויבות פנימית של 'הכרת הטוב' כלפי מי שהכניסו לביתו ונתן לו את בתו לאשה ונהג בו ברוחב לב. יתרה מכך, חז"ל מנסחים זאת בצורה חריפה ביותר:
"…ובשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה', אמר לו: ריבון העולם! איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן ומי שהוא פותח פתחו לחברו נפשו חייב לו…לכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: קבלני יתרו ונהג בי כבוד, איני הולך אלא ברשותו, לכך כתיב 'וילך משה וישב אל יתר חותנו'…" (שמות רבה (וילנא) פר' שמות ד').
לדעת המדרש, אי אפשר אחרת! משה טוען איני יכול – זה נמצא בתוך נפשו ולא רק בשכלו. הכרת הטוב היא תכונה בנפש האדם.
גם אופן הצגת הדברים על ידי משה לפני יתרו מלמדנו כמה תבונה וחשיבה צריך להשקיע כדי שהדברים ייאמרו נכון ויתקבלו בצורה נכונה. זהירותו של משה לא לפגוע בכבוד חמיו באה לידי ביטוי בדרך שאמר לו את התכנית כשבא לבקש רשות –
"וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל־אַחַי אֲשֶׁר־בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים".
אם נשים לב, אין הוא מזכיר כלל את התפקיד של גאולת ישראל ממצרים וכל מה שעתיד הקב"ה לעשות למצרים, אלא מדבר על כך שרוצה לראות את אחיו אשר במצרים. וכך שם לב האבן-עזרא בפירושו – "…והנה אמר לו שילך לראות אחיו ולא גלה לו הסוד".
רבי משה אלשיך, בספרו 'תורת משה' מסביר בהרחבה מדוע נקט משה בסגנון זה:
"…אמנם, הנה בבוא משה ליטול רשות מחמיו, אמר בלבו: אם אומר לו שאני הולך לגאול את ישראל ולהכות את מצרים, ימאן. כי צר לו על צרת מצרים, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צד א) על 'ויחד יתרו' (לקמן י"ח ט), נעשה בשרו חידודין חידודין. שנית, על התעכבו שם ויניח את בתו וילדיה…ולא אמר לו רק שהיה הולך עראי, לראות את אחיו העודם חיים לבקרם בלבד. אז השיב יתרו בלב שלם, ואמר לך לשלום".
משה נזהר שלא לעורר אצל חמיו רגשות מן העבר ולכן לא סיפר לו מה עתיד לקרות למצרים, כפי שנקבע אחר כך להלכה, שלא מזכירים לגר את עברו. כמו כן, נזהר משה ליידע את חותנו, שלא מתכוון 'להיעלם מהשטח' ולהשאיר את בתו עם ילדיה כאשה עזובה ועגונה ולכן הקפיד גם לקחת אותם אתו, למרות שכך הבין יתרו שלא מדובר בזמן קצר.וזה לשונו של האלשיך הקדוש –
"…ומשה בוש מלומר לו שהיה מתפרד ממנו עד זמן רב. וגם חש פן יקפיד שיעזוב את אשתו עזובה ימים רבים. על כן לתקן שניהם מה עשה, ויקח משה את אשתו ואת בניו, כהולך להשתקע ולבלתי שוב אל מדין עוד, כאשר היה, שיתרו הבין לאשורו שהיה יורד להשתקע, גם שלא אמרו בפירוש".
ועוד נביא נימוק נוסף לעובדה, שמשה לא סיפר ליתרו את הסיבה האמתית ליציאתו למצרים, כותב הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג, בעל ספר "הכתב והקבלה", שזה נבע ממידת הענווה של משה –
"..ועוד שהיה נראה בעיני יתרו כאלו יתפאר לפניו שנתעלה ללכת בשליחות השם ולעשות נפלאות גדולות, לכן אחז במידת ענוותנותו ולא הזכיר לפניו כי אם לראות את אחיו העודם חיים, שהוא דרך כל הארץ להצטער בצרת אחיו".
לסיכום, שוב למדנו על גדלותו של המנהיג משה-רבנו ע"ה ועל תכונות בסיסיות – ענווה, התייחסות לפרטים, הכרת הטוב ועוד – ההכרחיות למנהיג מצליח.
עוד על מנהיגותו של משה ניתן לקרוא באתר הישיבה במאמרנו לפרשת שמות "דוגמא אישית של מנהיג" וכן במאמרנו לפרשת קורח "עצמתו של מנהיג" וכן במאמרנו לפרשת פנחס "על המנהיג האידיאלי"
שבת שלום לכל בית הישיבה!