גירסא להדפסה

בפעם הראשונה בה אנו נפגשים עם משה רבנו כאדם בוגר, מאז שנמצא בתיבת הגומא, היא כאשר משה כבר בן עשרים [או בן ארבעים לפי דברי חז"ל במדרשים]. והנה, אנו פוגשים את דמותו של משה באירוע מאוד לא נעים, בלשון המעטה, בו משה הורג איש מצרי במו ידיו וטומן אותו בחול, כדי לא להשאיר עקבות… –

"וַיְהִ֣י׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־ עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו: וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל" (פרק ב', פסוקים י"א-י"ב).

האירוע קשה להכלה כמו כל אירוע מוות, אך כאשר מדובר במשה רבנו, שהוא אדון הנביאים ושלא קם נביא כמשה, האם זוהי הדרך להיכרות הראשונה שלנו איתו? מדוע התורה בוחרת דווקא באירוע כזה שבו הוא נוטל חיים מאדם אחר כדי להתוודע אליו? האם עד כדי כך היה צורך להרוג את המצרי, שהרי נאמר שבסך הכל המצרי הכה את האיש העברי בשביל זה מגיע לו עונש מוות??

לפני שנענה על השאלות המטרידות האלו, נרצה לברר מה עשה משה עד אותו אירוע. הכתוב מציין פעמיים את גדילתו – פעם אחת כשאחותו החזירה אותו לבת פרעה, לאחר שמצאה לו מינקת:

"וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן …" (ב', י').

והפעם השנייה – "וַיְהִ֣י׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם".

לדעת הרמב"ן, השוני בין שתי הפעמים בולט לעין –

"ויגדל משה ויצא אל אחיו – שגדל והיה לאיש. כי מתחלה אמר ויגדל הילד (לעיל פסוק י), שגדל עד שלא היה צריך לגמלה אותו, ואז הביאתהו לבת פרעה ויהי לה לבן כי לפני מלכים יתייצב, ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת".

רש"י מלמד אותנו (ב', י"א), שמה שעבר על משה רבנו מאז שהוכנס לבית פרעה, זה שלא רק שנעשה לאיש דעת משל עצמו, אלא –

"…והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י) אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו".

לפי רש"י, 'ויגדל משה' מלשון 'גדולה', משה הגיע למעמד מאוד גבוה וקיבל את האחריות והשליטה בבית המלוכה. יוצא לפי רש"י, שמשה במעשהו סיכן את מעמדו הגבוה בבית המלוכה ולא היסס לפעול כנגד המצרי, כפי שיוסף כשהיה ממונה על ביתו של פוטיפר, סיכן עצמו כשסירב לאשתו.

לכן במשנה תוקף עלינו להבין, מדוע משה היה מוכן לקחת את ההימור ומה קרה שם בדיוק. ברור לנו למעלה מכל ספק, שמתחת לפסוקים שמתארים את הריגת המצרי מסתתרת איזו שהיא סיבה רצינית שהביאה את משה לפעול כפי שפעל.

המדרשים יודעים לספר לנו מי היה המצרי שמשה הרגו. מדרש תנחומא ועוד מדרשים נוקטים בדעה שהוא היה מטריד סדרתי של אחת הנשים היהודיות, וזה לשון מדרש תנחומא –

"…מי היה איש מצרי? אביו של מגדף".

ומנין המדרש יודע זאת? אפשר לומר שהמדרש השווה למה שנאמר (ויקרא כ"ד) "והוא בן איש מצרי מכה איש עברי". הלשון מסגירה לנו גם כאן, שהאיש העברי היה בעלה של שלומית בת דברי ומסביר המדרש מה קרה  –

".. היה אותו נוגש עשוי [=אחראי] על מאה ועשרים אנשים והיה מוציא אותן למלאכתן לקריאת הגבר [=תרנגול ] ומתוך שהיה רגיל להוציאן היה נכנס ויוצא לבתיהן. ראה לשלומית בת דברי שהייתה יפת תואר שלימה מכל מום נתן עיניו בה עמד בשעת קריאת הגבר והוציאו [את בעלה ]מביתו וחזר אותו מצרי ובא על אשתו והיא סבורה שהוא בעלה. חזר בעלה מצא המצרי יוצא מביתו שאל אותה ואמר שמא נגע בך? אמרה לו הן!! וסבורה הייתי שאתה הוא!! כיון שידע הנוגש שהרגיש בדבר חזר לעבודת פרך והיה מכה אותו, ראה משה ברוח הקדש מה עשה באשתו והיאך היה מכהו אמר לא דייך שאת עינית את אשתו אלא אתה מכהו, כעס על המצרי ויפן כה וכה ראה שעינה אשתו והיה חוזר ומכה את בעלה, וירא כי אין איש שהוא חייב מיתה ויך את המצרי".

אם כן לדעת חז"ל, האירוע לא היה כל כך פשוט והמצרי הזה לא היה כזה תמים, אלא עבריין נורא והיה חייב מיתה, משום שגם עינה אישה יהודייה אשת איש, גם בא עליה בעל כורחה וגם פגע בבעלה. יפי נפש אולי טענו אז, שיכול היה משה להתלונן למשטרה המצרית ולא לעשות דין לעצמו, אבל כל אחד מבין שלא היה לפני מי להתלונן ומשה לא היה יכול לנהל משפט פומבי לאותו נוגש מצרי מטעמים מובנים.

במדרש רבה (פרק א' סימן כ"ח) מוסיפים שתי מילים על מה שמסופר במדרש תנחומא, וזה לשון המדרש שם –

"והיה מכה אותו ומבקש להרגו, והיה משה רואה אותו ומביט בו וראה ברוח הקודש מה שעשה בבית וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה, אמר ודאי זה חייב מיתה, כמו שכתוב (ויקרא כד) ומכה אדם יומת".

נמצאנו למדים, שאותו מצרי שהכה את העברי ביקש להורגו ומשה רבנו הציל את האיש העברי ממוות מ'דין רודף', שאם רואים אדם שרודף אחרי השני להורגו, מי שפוגע ברודף קיים מצווה בזה שהציל את הנרדף, מעבר לכך שהמצרי היה חייב מיתה, בגלל שאנס ופגע באשת איש מישראל כנאמר לעיל.

לעניות דעתי יש להוסיף, שמשה רבנו פעל כפי שקרה לא מעט בשנות הזעם של שואת אירופה, שבכל הזדמנות שהייתה ליהודים המעונים אפשרות לפגוע בפושעים הנאציים ולנטרל אותם מהתעללות ביהודים, הרי עשו זאת וזו הייתה ממש מצוה, כי לא היה להם בפני מי להתלונן.

בגישה זו כנראה מסביר הרמב"ן את מעשהו של משה וזה לשונו –

"וטעם ויצא אל אחיו – כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ" (ב', י"א).

מסופר על רבי ישראל מרוז'ין, שנהג לנעול נעליים מהודרות ומבהיקות, כדרכם של גבירים נכבדים. פעם אחת בימי החורף, כשיצא עם חסידיו לקדש את הלבנה במוצאי השבת, כיסה הכפור את האדמה. כשעקרו את רגליהם מהאדמה הקפואה כדי לחזור לביתם, ראו החסידים, כי במקום שדרך רבם על הארץ נראה דם על פני השלג. אז הבינו החסידים, כי אין סוליות בנעליו המפוארות של הרבי, ובתוך נעליו צעד יחף על האדמה הקפואה. נעליו של הרבי סימלו את העובדה, כי אף על פי שהרבי התגורר בארמון מפואר, הוא אינו מנותק מהכאבים הפרטיים והכלליים, אלא חש אותם בעוצמה באופן סמוי מן העין. ועל פי זה, גם אדם שמצבו שפיר וטוב, אל לו להתנתק מכאביו של הזולת ומן השבר והכאב השוררים סביבו.

ברם, קשה לי לקבל פרשנים, שראו במעשה של משה רבנו מעשה לא מוסרי בזה שהרג אדם ללא משפט. אך לדעתי, וכפי שכתבתי, אם בוחנים את המצב של בני ישראל שעונו תחת שעבוד קשה, בין השאר בגזרות מוות לתינוקות, התעללות מתמדת בגברים העובדים בחומר ובלבנים, מציאות זו הייתה קשה מאוד ולא היה מי שיכול להגן עליהם. ולכן, מעשהו של משה היה מעשה גבורה מוצדק, וכאשר אדם פוגע באלו שאחראים למשטר העבדות וההשפלה, הוא מוריד את מפלס הפגיעה בעבדים. והסיבה שמשה בדק שאין איש במקום, כי אין אפשרות שהמצרים יקבלו טענה ובקורת כלפי איש מטעמם וכפי שכותב הנצי"ב מוולז'ין בפרושו 'העמק דבר' –

"ויפן כה וכה. חיפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חנם: 'וירא כי אין איש'. להגיד לפניו את העול, כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל" (ב', י"ב).

ונשאל – האם משה פעל מתוך סערת רגשות או מתוך רגש נקם חולף? האם עשה את מה שעשה מתוך שיקול דעת קר, כדי שישמש לו קרש קפיצה להיות המציל והמנהיג של עמו חלילה?

לדעת רש"ר הירש משה פעל בצורה מחושבת ועניינית, אבל לא כדי לזכות באיזה טובת הנאה כלשהי חלילה ולא מתוך תכנון ארוך טווח שזה ישמש לו כמקפצה להיות מנהיג, שהרי גם כשהוצע לו סירב בהתחלה. התורה מספרת לנו על הצורה שבה משה פעל, כשהרג את המצרי כדי שנכיר את הצד המיוחד של משה בקבלת החלטות מתוך אחריות ולא בפזיזות, וזה לשונו –

"ויפן כה וכה – תחילה הביט לכל צד להיווכח, הלבדו הוא? היעז לבצע את זממו,? ופסוק י"ד יעיד כי לא היה מעז, לו מצא עדים במקום: "אכן נודע הדבר". חשיבות מכרעת לצד זה באופיו של משה. אמנם עמוקה בו הרגשת החובה לחוש לעזרת המעונה ללא עוול בכפו. אבל זרה לו אותה חמימות – מוח נמהרת, משליכת הנפש מנגד; רחוק ממנו אותו אומץ – רוח משלהב, הפועם במי שמתייצב בראש רבבות, ומדרבנם, במבצע נועז, לשבור כבלים ולכבוש בחרב שלופה את דרכם לחירות מעולו של עריץ. האיש שתחילה יפן [=פנה]  כה וכה לראות אם אין איש, לא עלה על לבו, ולו גם בחלום, להיות מציל ומנהיג עמו. נימה זו של תשוקה ליהפך "גיבור" ההיסטוריה, נעדרה בו לחלוטין" (שם).

ועוד היבט בו ממקד אותנו הרש"ר הירש, הוא במעשה גבורה זה המעיד שכל נביאי ישראל ובוודאי משה רבנו, אדון הנביאים, לא פועלים מתוך חולשה או בגלל  שמישהו מצליח לפתות אותם במשהו, אלא פועלים מתוך גבורה אישית נטו, וזה אחד מהתנאים להיות שליח ה', כפי אומרת הגמרא במסכת נדרים (ל"ח.) –

"אמר ר' יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה" (ועיי"ש בגמרא כיצד מוכיח זאת. ועיין גם בגמרא שבת צב. שם מוסיפים עוד תנאי -"אין השכינה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר ובעל קומה).

וכך מסביר זאת רש"ר הירש –

"לדעת חז"ל לא יקום נביא בישראל, אלא אם היה, עוד בטרם יועד לתפקידו, גיבור, חכם ועשיר . לא החולשה, לא הפתיות, ולא התלות באחרים יהיו שלוחיו של מקום להשמיע את דברו ולבצע את אמרתו. "גיבור, חכם ועצמאי" – בדמות זו חייב להופיע שליח ה'…".

רבי שמשון רפאל הירש מסב את תשומת לבנו גם לעובדה, שהגמרא הקובעת מהן התכונות שצריכות להיות לנביא ומה נדרש ממנו בחשיבות עליונה, אומרת  שמה שנמצא בראש סדר העדיפויות זו הגבורה הפיזית, ועל כך מסביר הרש"ר הירש מדוע. לדעתו, ובניגוד לדעה שרווחה ואולי עדיין רווחת, שהנביאים היו ח"ו אנשים 'חולמים והזויים' וכל נבואתם נבעה מחולשה פיזית וכו', לכן התנאי בנביאי ישראל הוא גבורה פיזית, וזה לשונו –

"לא בכדי הועמדה בראש התכונות המכשירות אדם לנבואה – "הגבורה", הכוח הגופני הבריא. בוא וראה, כיצד טרחו לשלול ממציאותה של הנבואה היהודית את כוחה, הבונה עולם ואדם. תחילה כיחשו במהותה האלוהית הצלולה, ואחר כך הסגירוה לתחום מראות אופל לילי, וראיית – תעלומות מגנטית וכדומה. אולם הללו אינם אלא תופעות הנובעות ממצבי חולשה, מחלה וחולניות. ואילו התביעה הראשונה, המוצגת בפני נושאי הנבואה הישראלית היא: גבורה, בריאות וכוח. כי רק בגוף בריא, שכוחו לא תש, יושגו יתר התנאים: צלילות הדעת, המסוגלת לשאוב חכמה ממעין התורה הפתוחה בפני כל, וגם עושר – עצמאות ואי – תלות" (ב', י"א).

תובנה חשובה נוספת מלמד אותנו הרש"ר הירש (פרק ב' פסוק י"ד), בעקבות התגובה של אחד משני הניצים העבריים, כאשר משה העיר לרשע 'למה תכה רעך', לומד מכך הרש"ר הירש על אי היכולת של עמנו לקבל מרות אחד מהשני, לעומת הקלות שאנו מקבלים את המרות כשגוי מטיל עלינו וזאת הוא לומד מהפסוק –

"וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר".

ברם, הרש"ר הירש מגלה לנו, שעקשנות זו יש בה גם צד חיובי, שזו גם הסיבה לבחירה של ה' בנו, וזה לשונו –

"מי שמך לאיש. אימרה זו מגלה כבר בשחר ימינו מידה, המאפיינת אותנו עד היום הזה, והיא שורש כל ליקויינו וגם – כל מעלותינו הלאומיים. לשישים ריבוא איש אין אומץ להגן על ילדיהם בפני קלגסים שלא מזרע ישראל. אבל למרותו של יהודי – איש לא יסור, סמכותו כאדם אינה קיימת. נזיפה, ככל שתצדק, לא תתקבל אלא כהתנשאות, כפגיעה בעיקרון שוויון – הכל. מידה גרועה זו עדיין מקננת בנו, על אף שנות גלות ארוכות והלקח שנתן לנו בית אולפן זה." ….מכות גורל כבדות הלמו בנו, עד שהפכנו מוצקים כפלדה, וגם – גמישים כפלדה. גמישים כלפי ה'; בלתי – נכנעים, קשים ואיתנים מול כל סמכות אנוש. קשי – עורף זה, אמנם, בהשתבש המטרה – יסטה מהמסילה, אולם בלעדיו לא היינו לעם – התורה הנצחי".

לצערנו הרב, עד היום אנו סובלים מכך שליהודי קשה לקבל מרות. שמעתי מפי אבי מורי ז"ל, שיהודים בחו"ל הצליחו מאוד, כי כל יהודי יש בו שאפתנות וכל אחד רוצה להיות מנהל וזה עבד ברוב הגלויות, אך במדינת ישראל שלנו כולם רוצים להיות מנהלים וכולם רוצים לתת הוראות וזה נובע מהנשמה הגדולה של עם ישראל אבל זה כמובן גם חסרון…

נתפלל להקב"ה, שבימים סוערים אלו, כשכולם יודעים לתת פתרונות למצב הקיים רק אם ניתן להם לנהל ולהנהיג, נלמד מדמותו של משה רבנו ע"ה על מנהיגות של עוצמה לצד אמונה גדולה והליכה בדרך ה' ללא מורא ופחד.

שבת שלום לכל בית הישיבה!