ישנה עדות מרגשת מאחד האנשים הבודדים בעולם, התנא הקדוש רבי אליעזר ברבי יוסי, שראה ברומא פריטים מסוימים שנלקחו מבית המקדש. רבי אליעזר מעיד, שראה את הציץ ששימש את הכהן הגדול וראה שהמילים 'קודש לה" הכתובות על הציץ נמצאות בשורה אחת, בניגוד לדעת חכמים, שטענו שהמילה ה' מופיעה למעלה ובשורה למטה 'קודש ל…'.

כיצד התאפשר לרבי אליעזר להגיע לארמונו של קיסר רומא ולראות את הציץ, שנכלל בין שמונת הבגדים של הכהן הגדול? וזאת לדעת, שאף על פי שהציץ אינו בגד אלא תכשיט, חשיבותו מרכזית וערכית בין שאר בגדי כהונה.

רבי אליעזר נחשף, לא רק לציץ שהיה בין גנזי אוצרותיו של קיסר רומא, אלא מובא (יומא נ"ז.) שהוא נחשף גם לפרוכת המקדש. הגמרא מספרת שם, שרבי אליעזר ברבי יוסי העיד גם שראה את כתמי הדם על הפרוכת שנלקחה מבית המקדש. כתמים אלו היו מדמו של פר ושעיר יום הכפורים.

עדויות נדירות אלו על ידי רבי אליעזר ברבי יוסי התאפשרו, כפי שמספרת הגמרא (מעילה י"ז.) משום שהיה בדרכו לרומא יחד עם רבי שמעון בר יוחאי לבטל גזרות רעות שגזרה מלכות רומא על ישראל. שני התנאים הקדושים הצליחו דרך נס לרפא את בתו של הקיסר שנתקפה בשגעון והקיסר, כאות הוקרה, נתן לחכמים אפשרות לקחת מאוצרותיו כל מה שירצו. שני התנאים ראו באוצרותיו את כתבי הגזרות והשטנה שהוצאו נגד היהודים ומיד לקחו אותם וקרעו אותם לגזרים ובכך בוטלו הגזרות ולא לקחו עמם דבר. או-אז ראה רבי אליעזר ברבי יוסי את הפרוכת שהיתה תלויה בין ההיכל לבין קודש הקודשים בין חפצי המקדש מונחת שם במקום וכן את הציץ שהיה על מצחו של הכהן הגדול. לא ידוע מדוע לא לקחו זאת עמם, אך ניתן רק לשער שחששו לקחת את כלי המקדש כאשר המקדש חרב, או חששו שבכל מקרה הקיסר לא יתן להם את כלי המקדש.

למרות עדותו הבלתי מתפשרת של רבי אליעזר ברבי יוסי, כאמור למעלה חכמים חלקו עליו וטענו שהציץ היה מורכב משתי שורות ולא משורה אחת ובחלק העליון כתוב ה' ובחלק התחתון כתוב "קודש ל'. חכמים לא חזרו בהם מדעתם, למרות עדות הראיה של רבי אליעזר וכך גם הרמב"ם, שהביא להלכה כדעת חכמים כיצד צריך להיות כתוב על הציץ –

"כיצד מעשה הציץ, עושה טס של זהב רחב שתי אצבעות ומקיף מאוזן לאוזן וכותב עליו שני שיטין קדש לה' קדש מלמטה לה' מלמעלה, ואם כתבו בשיטה אחת כשר, ופעמים כתבוהו בשיטה אחת".

נשאלת השאלה, מדוע חכמים יוצאים נגד מראה עיניים של עמיתם ולא חזרו בהם מדעתם?

לפני שנענה על שאלה חשובה זו, נראה רק את המחלוקת בין חכמים לרבי אליעזר בסוגיא זו (סוכה ה'.):

"..תניא: ציץ דומה כמין טס של זהב, ורחב שתי אצבעות, ומוקף מאזן לאזן, וכתוב עליו שתי שיטין: יו"ד ה"א מלמעלה, וקדש למ"ד מלמטה, ואמר רבי אליעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו ברומי, וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת".

על שאלתנו החשובה עונה הרבי מלובביץ זצ"ל בספרו "ליקוטי שיחות" ומוכיח ממה שאנו מכירים את התחריט המצוייר על שער הנצחון ברומא, בה נראים גולים יהודים נושאים את המנורה. אולם, אם נשים לב, הרי ציור המנורה אינו מדויק כלל, שהרי קני מנורה זו הם עגולים, ואילו מנורת המקדש הייתה עם קנים בצורת אלכסון, כפי שכתב רש"י וכן נמצא בציורי הרמב"ם על כלי המקדש. אומר הרבי בסברתו, שכנראה אלו שציירו ופיסלו את המנורה כנראה לא ראו את המנורה  מעולם, אלא ציירו זאת על פי דמיונם. יש אפילו שהרחיקו לכת ובראש המנורה ציירו דרקון, שהיא דמות עבודה זרה. ולכן, חכמים לא התרשמו ממה שראה רבי אליעזר, שהרי יתכן שלפני שהרומאים נכנסו למקדש, הכהנים דאגו לתחליף לציץ המקורי ואותו גנזו במקום כלשהו כדי שלא יתחלל על ידי הרומאים.

הסבר מיוחד זה מזכיר לנו מעשים דומים שעשו יהודים בזמן השואה. אחד המקרים שנחשפנו אליו לאחרונה, היה סיפורו של משה ברכטפלד, יהודי ניצול שואה יליד קראקוב פולין, שחי בניו-יורק וסיפורו הובא בירחון "בית יעקב" בשנת תשכ"ה. עת הובל ר' משה יחד עם אחיו מנדל למחנה עבודה 'גרוס-רוזן', שהיה ידוע לשמצה ואחד מהגרועים שבמחנות (שם גם עונה והתייסר אבי-מורי ר' יהודה-אריה וקסלר ז"ל), הצליחו שני האחים להגניב זוג תפילין למחנה, אך התפילין נלקחו מהם מיד כשעברו את תהליך החיטוי והקליטה. בדרך לא דרך, הצליחו לשחד את מי ששרף את בגדי היהודים לאחר החיטוי וקיבלו ממנו זוג תפילין אחר. הם דאגו להחביא זאת בצריף וכחמישים יהודים הניחו תפילין מדי יום, עד שיום אחד נתגלה הדבר לאחר שהועברו למחנה אחר (הסיפור במלואו מופיע בספר 'אני מאמין' עמ' 128-130). קצין הס"ס קרע את התפילין מעל ראשו של אחד המתפללים והוציא צו  למשמר הצריף לערוך טקס מיוחד של שריפת התפילין. מה עשו אסירי המחנה האמיצים? היתה קבוצת נגרים יהודים שעבדה בנגריה לטובת הגרמנים והם במסירות נפש ותוך סיכון רב יצרו קוביות מעץ, צבעו אותם בשחור ויצרו כמין תפילין ואת זה הוציאו לשרפה, בלי שמאן דהוא חש בדבר.

לפי זה, יתכן שאחד הכהנים יצר ציץ כחיקוי לציץ המקורי, כדי שלא יפול ביד זרים וכדי לשמרו מפני מרעין בישין. והיות וישנה הלכה לא לעשות כלים בצורתם המקורית אלא על ידי שינוי או על ידי גוי, לכן כתב את המילים 'קודש לה' בשורה אחת ולא כדעת חכמים. יש לומר, שלדעת חכמים גם באופן שנעשה בשורה אחת זה כשר.

יש לברר, מדוע רק על הציץ נכתב 'קודש לה', וכי שאר הבגדים לא היו נחשבים קודש לה'? מה היה תפקידו של הציץ?

מפשט הכתובים נראה, שכל תפקידו היה לשאת את עוון הקודשים, כפי שנכתב בפרשתנו –

"ועָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיקֹוָֽק:(לז) וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל־מ֥וּל פְּנֵֽי־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה:(לח) וְהָיָה֘ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֹ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכָֽל־מַתְּנֹ֖ת קָדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק" (שמות ל"ט, ל').

מסביר רש"י, שהציץ על מצחו של הכהן היה לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה ועל ידי זה היה מכשיר את הקורבן. נראה את לשונו בהרחבה –

"ונשא אהרן …את עון הקדשים – לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה, כמו ששנינו (פסחים טז ב) אי זה עון הוא נושא?, אם עון פיגול, הרי כבר נאמר (ויקרא יט ז) לא ירצה, ואם עון נותר, הרי נאמר (ויקרא ז יח) לא יחשב, ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא, שהרי עון הקדשים נאמר, ולא עון המקריבים, הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן " (רש"י שמות תצוה, כ"ח, ל"ח).

נכדו של רש"י, הרשב"ם, מפרש את האמירה של התורה, שבאמצעות הציץ, הכהן היה מכפר על הקודשים. אין הכוונה לכפר על טומאה כלשהי, אלא –

"…לפי פשוטו, לא דיבר הכתוב בטומאת קדשים, אלא כך פירושו: כל קרבנות שיביאו ישראל או עולה או חטאת או אשם לכפר עליהם שיסייע הציץ עם הקרבן להזכירן לפני הקב"ה שיהיה לרצון ולזכרון לבני ישראל להתכפר להם" (רשב"ם, שם).

חז"ל לא הסתפקו בטעם המפורש בכתוב, אלא נתנו טעם נוסף לתפקידו של הציץ ולמדו זאת ממיקומו של הציץ על מצחו של הכהן. וכך כותבת הגמרא (ערכין ט"ז.):

"ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, כתיב הכא: והיה על מצח אהרן, וכתיב התם: ומצח אשה זונה היה לך!".

שואל על כך רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בספרו 'כלי יקר' –

"…לדעת חז"ל, שאמרו שהציץ היה מכפר על עזות מצח, צריך להתישב בדבר, שהרי נאמר 'והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל' ואמרו חז"ל (מנחות כה א) 'אלו קדשים שקרבים בטומאה' – ואיך יהיה המדרש כנגד פשוטו של מקרא? – נוכל לומר, שמצאו מקום אל דרש זה לומר, כמו שהציץ מכפר על סתם קדשים שנטמאו כך הוא מכפר על מצח אשה זונה קדשת האדם ועל כן היה כתוב עליו קודש לה'. ותרוויהו איתנהו ביה [=שני הטעמים נמצאים בו], כי הציץ עצמו מכפר על טומאת הקדשים, אמנם מה שהיה נתון על המצח דווקא הוא כדי לכפר גם על מצח אשה זונה, ומטעם זה נאמר 'ושמת אותו על פתיל תכלת', דומה לפתיל תכלת של ציצית, שנאמר (במדבר טו לט) 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם', הרי שהוא מציל מן הזנות".

ממשיך ה'כלי יקר' ומבאר:

"…ולהנחה זו יהיו כאן שלושה דברים המצילין מן הזנות. האחת הציץ עצמו שהיה כתוב עליו קודש לה'. השני הוא הפתיל תכלת דומה לפתיל תכלת של ציצית שנאמר בו אשר אתם זונים אחריהם. השלישי הוא המצנפת המכפר על גסות הרוח, ואמרו חז"ל (סוטה ד ב) כל המתגאה כאילו בא על כל העריות וכו', ואמרו עוד (שם) כל מי שיש בו גסות הרוח לסוף נכשל באשת איש וכו'…".

רבי משה אלשיך מרחיב את היריעה ומסביר, שהיות והמצח היא סמל לקלקול, כפי שנאמר 'במצח נחושה', לכן נבחר המצח למקום הציץ לאמור – אפשר להפוך את המצח לכלי של קדושה שיהיה קודש לה' וכפי שאנו יודעים היום, שאותם כוחות שיכולים לשמש לרע אפשר להשתמש בהם לטובה. נראה את לשונו:

"הנה הציץ מכפר על עזות פנים (ערכין טז א), ועל כן הוא במצח כי שם ביתו, כמה דאת אמר (ירמיה ג ג) ומצח אשה זונה היה לך כו'. ולפי זה יתכן המשיל המצח אל הציץ, וירמוז לאדם כי תחת היות המצח כלי לחטוא יהפכנו לעבוד את ה' כי יעשנו עדי וציץ.…כי הנה ידוע מאמר רבותינו ז"ל (זהר אחרי מות עו א) כי במצח כל איש מפותח בו כל מעשהו אם טוב ואם רע. ובזה יאמר עשה מעשים באופן שכל שיפותח במצחך יהיו דברים המורים חותם עבדות לה' שיהיה הכל קדש ולא יהיו בו מפותח דברי עונות, וזהו פתוחי חותם של קדש לה'…".

שאלנו לעיל מדוע רק בציץ נאמר קודש לה' ולא בשאר חפצי שמים שבמשכן? – אלא, על פי דרכו של האלשיך אפשר לומר, כי עזות מצח ועזות פנים אמנם היא מידה שלילית, כפי שאנו מתודים ביום הכפורים "על חטא שחטאנו לפניך בעזות מצח" וכן בקללות מצינו בפרשת "כי תבוא", שהגוים מוגדרים כ'עזי פנים' –

"יִשָּׂ֣א יְקֹוָק֩ עָלֶ֨יךָ גּ֤וֹי מֵרָחֹק֙ מִקְצֵ֣ה הָאָ֔רֶץ כַּאֲשֶׁ֥ר יִדְאֶ֖ה הַנָּ֑שֶׁר גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹא־תִשְׁמַ֖ע לְשֹׁנֽוֹ: גּ֖וֹי עַ֣ז פָּנִ֑ים אֲשֶׁ֨ר לֹא־יִשָּׂ֤א פָנִים֙ לְזָקֵ֔ן וְנַ֖עַר לֹ֥א יָחֹֽן".

וכן במשנה (אבות פרק ה') נאמר –

"יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן".

האם התכונה של 'עזות' היא מידה שלילית לחלוטין? הרי במשנה עצמה, בדברי הפתיחה של יהודה בן תימא, הוא 'ממליץ' לעשות רצון ה' על ידי עזות כנמר?

מצאנו דברים נחרצים בענין מאת רבי יעקב 'בעל הטורים' בן הרא"ש, שמסביר את כוונת המשנה, שיש לעשות רצון ה' בעזות כנמר, וכך לשונו:

"פירט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך והתחיל ב'עז כנמר', לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה וכן א"ר יוחנן בן זכאי לתלמידיו 'יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם'. וכן הוא אומר לענין הבושה, שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך. על כן הזהיר, שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש. וכן אמר דוד ע"ה 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש', אף כי היה נרדף ובורח מן העו"ג, היה מחזיק בתורתו ולומד אף כי היו מלעיגים עליו(טור או"ח, הלכות הנהגת אדם בבוקר, סימן א')".

וכן אומר הנביא יחזקאל (ג', ח') – "הִנֵּ֨ה נָתַ֧תִּי אֶת־פָּנֶ֛יךָ חֲזָקִ֖ים לְעֻמַּ֣ת פְּנֵיהֶ֑ם וְאֶֽת־מִצְחֲךָ֥ חָזָ֖ק לְעֻמַּ֥ת מִצְחָֽם".

אם כך, הרי למדנו שהתכונה של 'עזות מצח' ו'עזות פנים' היא תכונה שיש להשתמש בה כנגד אלו שרוצים להפריע לאדם בעבודת ה' שלו, ואע"פ שמידת עזות פנים היא מידה שלילית, אבל אם היא קודש לה' הרי היא נחוצה וחשובה מאוד.

מצאנו הערה נפלאה, מדוע המשנה ממליצה להיות 'עז כנמר' לרוץ לעשות רצון ה' – ולא 'עז ככלב' – שהרי הכלב מוגדר כ'עז פנים' ("וְהַכְּלָבִ֣ים עַזֵּי־נֶ֗פֶשׁ"בישעיה נ"ו) ואילו הנמר מוגדר כטורף בדרכים?

מסביר ועונה רבי ברוך הלוי עפשטיין מפינסק בספרו 'תוספת ברכה' (עמ' 269), שעל פי ספרי החוקרים במדעי החיים וביולוגיה, טבע הנמר להתנפל רק על מי שבא לתקוף להתגרות בו, מה שאין כן הכלב, הנובח ותוקף אף את מי שאינו מכיר. ועל כן אומרת המשנה, שכל מי שלועג עליך, הרי תהיה 'עז כנמר' המגיב לכל מי שמתגרה בו, אבל מי שלא לועג עליך, אין לך לתקוף אותו, גם אם אינו חושב כמוך ולא הולך בדרכיך.

יהי רצון שנלמד לנצל את כוחותינו שיהיו קודש לה' וכל אדם יזהה את חוזקותיו ואת תכונתיו ויכוונם למקום של קדושה, של אהבת ה' ואהבת הבריות ובכך יביא לידי מיצוי את הכשרונות והיכולות שהקב"ה חנן אותו בהם.

שבת שלום לכל בית הישיבה!