פרשת תצווה - מזבח הקטורת וחג הפורים

ראש הישיבהגירסא להדפסה

התנא הקדוש רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי חי בדור שלאחר מרד בר כוכבא ונמנה בין חכמי אושא. בגמרא (חולין פ"ט.) מובא בשם רבי יוחנן שאומר משמו של  רבי אלעזר ברבי שמעון – "כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר, עשה אוזנך כאפרכסת".

על כן נעשה אוזננו כאפרכסת, נלמד ונקשיב לדברי רבי אליעזר ב'משנת רבי אליעזר' ולתובנה שמלמדנו על חשיבות התפילה. רבי אליעזר לומד זאת מתוך כך, שעל מזבח הנחושת, שהיה מחוץ להיכל, הקריבו שלשה עשר מיני קורבנות ואילו על מזבח הזהב, שהוא מזבח הקטורת, התבצעה רק פעולה אחת של  הקטרת הקטורת.

ביום הכפורים היה הכהן הגדול מתפלל על צרכי עם-ישראל בזמן הקטרת הקטורת וזה לשונו של התנא רבי אליעזר –

"גדולה היא התפלה, שהקישה הכתוב לקטורת. בוא וראה מה הקטורת חביבה, שצוונו הקדוש ברוך הוא לעשות לשלשה עשר מיני קרבנות מזבח אחד ולקטורת מזבח בפני עצמה…חביבה היא הקטורת, שארבע עשרה קרבנות ישראל מקריבין ביום הכפורים, ואין כהן גדול שואל צרכו אלא בשעת הקטורת, שנאמר 'ונתן את הקטרת על האש לפני ה'…'. מניין שבאותה שעה היה מתפלל? – שנאמר 'תכון תפלתי קטורת לפניך".

ומדוע הקטורת כל כך חביבה לפני הקב"ה? אומר רבי אליעזר, משום שאינה באה על חטא

"מפני מה הקטורת חביבה כל כך? שאינה באה על חטא. שכל הקרבנות יש להן במה יתלו, אבל הקטרת אינה באה על חטא.." (משנת רבי אליעזר פרשה י"ב).

מצאנו במדרש תנחומא, שעד כדי כך הייתה הקטורת חביבה, שעל ידה עם-ישראל ניצל ממגיפה וזה לשון המדרש –

"ראה כמה חביב הקטורת שע"י הקטרת נעצרה המגפה, בשעה שאמר משה לאהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת: ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם [במדבר י"ז]" (תנחומא פרשת תצווה, סימן ט"ו).

מה היה חשיבותו ותפקידו של מזבח הקטורת? על כך כותב בספר 'בכור שור', שביתו של הקב"ה ומקום מלכותו בית המקדש הוא כעין בית מלכות של מלכים בשר ודם –

"מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא, כעין שעושין המלכים, מוגמר, לבושם. ומזבח העולה, כגון בית המטבחים, ושולחן, ומנורה, והמטבחיים רחוק משכנו של מלך, [לכן מזבח העולה בחוץ] והשולחן והמנורה והמוגמר [שהיו שמים על האש לריח טוב] קרוב יותר. ובית קדשי הקדשים: חדר המלך ומקום כסאו. ולא מפני שהקב"ה צריך לזה…אלא שהקב"ה חפץ להצדיק את ישראל, וכמו שאמרו החכמים "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה [להם] תורה ומצות" ולכך שיכן שכינתו ביניהם, שתהא אימתו ויראתו עליהם, ותיקן שיקריבו לפניו קרבנות, נדרים ונדבות חטאות ואשמות, תמידין ומוספין לכפר עליהם" (שמות ל', א').

המעמד של מזבח הקטורת נחשב ככתר-כהונה  והוא אחד משלשת הכלים שיש עליהם זר שהוא סימן לנושא כתר. נלמד את דברי המדרש על ההבדלים ועל משמעותם של שלשת הכלים החשובים ביותר בעלי הכתר – הארון, השולחן ומזבח הקטורת. רבי שמעון בר יוחאי הוא אשר מקטלג את שלשת הכלים החשובים האלו:

השולחן – כתר מלכות ;  הארון – כתר כהונה ; מזבח הקטורת – כתר כהונה.

"…כתר מלכות, זה השולחן, דכתיב בו: 'זר זהב סביב'. כתר כהונה, זה המזבח, דכתיב בו: 'זר זהב סביב'. וכתר תורה, זה הארון, דכתיב בו: 'זר זהב'. למה נכתבים זר? ונקראים זר!! אלא לומר לך, אם אדם זוכה נעשים לו זֵר, ואם לאו זָר. ומפני מה בכולן כתיב ועשית לו ובארון כתיב ועשו עליו? ללמדך, שכתר תורה מעולה יותר מכולן. זכה אדם לתורה, כאלו זכה לכולן" (שמות רבה פר' ל"ד).

לאחר שלמדנו שלמזבח הקטורת יש מעמד מאוד חשוב, ממילא מובנת שאלת הרמב"ן ושאר הראשונים – מדוע הציווי עליו נכתב רק בפרשתנו, לאחר כל הכלים במשכן שנכתבו בפרשת 'תרומה'. אפילו מזבח הנחושת, מזבח העולה שעליו היו מקריבים קורבנות ומיקומו היה בעזרה, מופיע כבר בפרשת 'תרומה' עם כל הכלים האחרים, ואילו מזבח הקטורת נכתב לראשונה רק בסוף הפרשה שלנו, רק לאחר ציווי הבגדים מופיע הציווי על הקמת מזבח הקטורת? הרי מקומו במשכן ובמקדש מעיד על חשיבותו, שהרי הוא נמצא בין המנורה והשולחן ליד קודש הקודשים וגם הכתוב קורא למזבח 'קודש הקדשים', אם כך מדוע לא נכתב כשציוו על בניית המנורה והשולחן ורק 'כאילו' נזכרו בו ברגע האחרון לומר: "רגע, רגע! לפני שסוגרים את הציווי של ה' למשה לבנית המשכן וכל כליו, יש גם משהו 'קטן' כזה שנקרא 'מזבח הקטורת'?!…

להלן הפסוקים –

"וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ… וְנָתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה: וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה: וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק לְדֹרֹתֵיכֶֽם: וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיקֹוָֽק" (פרק ל' סוף הפרשה).

השאלה מתעצמת יותר כשרואים, שמשה-רבנו מצווה לעם-ישראל את מה שהקב"ה ציווה עליו בהמשך בפרשת 'ויקהל', שם משה מצווה על הקמת מזבח הקטורת מיד לאחר הציווי על  הארון והשולחן והמנורה

"אֶת־הָאָרֹ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו אֶת־הַכַּפֹּ֑רֶת וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ: אֶת־הַשֻּׁלְחָ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים: וְאֶת־מְנֹרַ֧ת הַמָּא֛וֹר וְאֶת־כֵּלֶ֖יהָ וְאֶת־נֵרֹתֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר:(טו) וְאֶת־מִזְבַּ֤ח הַקְּטֹ֙רֶת֙ וְאֶת־בַּדָּ֔יו וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לְפֶ֥תַח הַמִּשְׁכָּֽן" (פרק ל"ה).

נראה את שאלת הרמב"ן בלשונו –

"הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם?".

ועונה הרמב"ן, שדווקא משום חשיבותו לאחר פירוט כל הכלים שהם קשורים לעבודת המקדש, בא הכתוב לומר שאחר כל אלה יש משהו אחד במקדש שהוא נעשה לכבוד ה' ולא רק לתועלת לעם-ישראל לכפר עליהם – וזה הקטורת שמוקטרת על מזבח הקטורת.

"..אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל [=לאחר שסיים לכתוב] 'ונקדש בכבודי …ושכנתי בתוך בני ישראל' [בפרק כ"ט מ"ג, מ"ה, מספר פסוקים לפני הציווי על הקטורת בפרק ל'ורק אז…]  אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטורת להקטיר לכבוד השם. וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה (שבת פ"ט, א')".

לדעת הרמב"ן, הקטורת כל כך חשובה לפני ה' ולכן הקב"ה הקפיד בה ביותר ולכן גם נענשו נדב ואביהו, כי זה נעשה לכבוד ה'

"…כי הקטורת במידת הדין, שנאמר 'ישימו קטורה באפך' (דברים לג י), 'מן וחרה אפי' (שם לא יז), והוא מה שאמר בקטורת זרה [שהקריבו נדב ואביהוא] 'ועל פני כל העם אכבד' (ויקרא י ג), שידעו כבודי כי לא יישא לפשעכם ויזהרו בכבודי. ולכך אמר כאן (בפרק ל' פסוק ו) 'ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אועד לך שמה', כי מה צורך להאריך בכל אלה ולא אמר 'ונתת אותו לפני ארון העדות באהל מועד', כאשר אמר בפרשת ויקהל (להלן מ ה), אבל הוא להורות על [חשיבות] ענינו" (רמב"ן שמות ל',א').

הרב יעקב-צבי מקלנבורג [תקמ"ה–תרכ"ה 1785-1865] מרבני גרמניה במאה ה-19 בספרו 'הכתב והקבלה' שואל גם הוא את שאלת הרמב"ן, מדוע הפרשה של מזבח הקטורת לא נאמרה במקומה יחד עם שאר הכלים, ועונה באופן דומה ששאר הכלים הייתה מטרתם להשכין הא-ל יתברך בתוך עם ישראל, כנאמר "ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו", מה שאין כן מזבח הקטורת שכל מטרתו הייתה למצוא חן בעיני ה' שיקבל את עבודת ה' במקדש ולשחר את פני ה', כלשונו של הספורנו אותו הוא מצטט –

"לכבד את הא-ל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב ולשחר פניו במנחת קטורת, ע"ד הבו לה' כבוד שמו שאו מנחה ובואו לפניו".

בעל 'הכתב והקבלה' מביא את דעתו של הרב משה חג'יז מחכמי ירושלים במאה ה-18, שהסיבה שמזבח הקטורת מוזכר בסוף כדי לומר לנו, שמעמדו של מזבח הקטורת שונה ממזבח העולה, כי אם אין מזבח עולה לא מקריבים כלל , מה שאין כן לגבי הקטרת הקטורת, שגם אם אין מזבח קטורת מביאים קטורת בכל מקרה, וזה לשונו:

"…והר"מ חאגיז אמר, שירמוז לנו בזה דין שנשתנה מזבח זו ממזבח העולה, כי מזבח העולה אם אין מזבח אין מקריבין קרבן ואפי' [=רק] נפגם, כדאי' בזבחים (ד' נ"ט וס')…אבל מזבח הקטרת שנעקר מקטירין קטרת במקומו שאין המזבח מעכב וכן פסק  הרמב"ם (פ"ג מתמידין ומוספין), ולזה לא נכללה פרשה  זו עם האחרות".

רבי שמשון-רפאל הירש לוקח אותנו בתשובתו לשאלת מיקומה של מזבח הקטורת בפרשתנו להיבט הלאומי של תפקידו של מזבח הקטורת שמסמל את 'התעודה הישראלית'  כלשונו, שבא לסמל את המטרה הסופית של קידוש ה' בעולם  ולכן מופיע בסוף לאחר הציווי של  הדרך להגיע לכך על ידי עבודת המקדש –

"…רק לאחר סיומם הגמור של דברי הציווי על הקמת כל מוסדות המקדש והקדשתם, ומיד לאחר ההבטחה בדבר השגת מטרתו העליונה של המקדש כולו – בא הציווי על עשיית מזבח הקטורת, ובכך יושלם מקום ההיכל. שני הדברים מציינים את משמעותו העמוקה של מזבח הקטורת. מקומו בהיכל ולא בעזרה, והוא שייך אפוא אל אותם הכלים המשמשים סמלים לחזון התעודה הישראלית, ולא אל כלי העזרה המסמלים רק את הדרך שמובילה אל החזון הזה. מזבח הקטורת הוא "כלי שרת", ואילו מזבח העולה אינו אלא "רצפה" מוגבהה של בנין המקדש (עי' זבחים כז ע"ב). מקומו בין השולחן והמנורה, משוך כלפי חוץ, מול ארון העדות…משום כך בא הציווי על עשיית מזבח הזהב רק לאחר שדיבר הכתוב במטרה העילאית של השראת השכינה עלי אדמות על – ידי עבודת המקדש, ובקשר הדוק עם המטרה הזאת. שניהם יחד מהווים את מלוא פיסגת החזון הישראלי: חדירה גמורה של רוח ה' בכל פינות ההווייה הארצית, הווייה טהורה וזכה כזהב מזוקק, כולה "קטורת" ללא שחיטה וכו', "שולחן" שכולו מלא "מנורה". וממול – הארון, יסוד ותכלית של חדירת רוח ה' ותורתו: הופעת תפארת כבוד ה' בתוך החיים הארציים. בכך יראו כל בשר בפריחת כל הגשמיות הארצית בעץ החיים של האושר האלוהי: "ושכנתי בתוך בני ישראל וגו' וידעו כי אני ה' וגו'" (לעיל כט, מה – מו).

מיוחדים הם דבריו של ה'כלי יקר' בתפקיד שיש למזבח הקטורת ולמזבח העולה. לדעתו, מזבח העולה מכפר על גופו של האדם ואילו מזבח הקטורת על הנפש של האדם. נראה את לשונו בהרחבה

"כפי הנראה ששני מזבחות אלו נערכו שניהם לכפר על הנפש החוטאת, כי מזבח הנחושת בא לכפר על חלקי החומר והגוף הנגוף באבן החטא, ועליו מקריבים הבעלי חיים הבאים תמורתו כי יש להם דמיון אל חומר האדם…אבל מכל מקום גם הנשמה צריכה כפרה, אחרי אשר הוטמאה בגוף הנגוף הזה ואינה מתכפרת בנפש הבהמה כי אין דמיון זה לזה, כי רוח בני אדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה (קהלת ג כא) ואיך תהיה נפש הבהמה הכלה ונפסד תמורה לנשמת אדם הקיימת לנצח, על כן צוה אל חי לעשות מזבח הקטורת המעלה עשן וריח ניחוח לה' לכפר על רוח בני האדם העולה היא למעלה כעשן הקטורת והיא גם היא מקוטרת מור ולבונה של מעשים טובים. "

בל נשכח שפרשתנו, 'פרשת זכור' ערב חג הפורים הבא עלינו לטובה, ולכאורה מה הקשר בין מזבח הקטורת וחג הפורים?

אלא כשחז"ל שואלים "מרדכי מן התורה מנין?" כפי ששאלו על אסתר ועל המן, עונה הגמרא (חולין קל"ט:) –

"המן מן התורה מנין? 'המן העץ'. אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר'. מרדכי מן התורה מנין? דכתיב 'מר דרור' ומתרגמינן: מירא דכיא".

חז"ל מחפשים רמז, שהרי התורה בוודאי חזתה שעם-ישראל יחווה את הסיפור של מגילת אסתר והדמויות בה יהוו חלק חשוב בחיינו הדתיים. אבל לכאורה הרמזים האלו נראים רחוקים מאוד, גם לגבי המן וגם לגבי אסתר וגם לגבי מרדכי.

ננסה להבין בחיבור למאמרנו, מה הקשר 'מר דרור' למרדכי והאם רק משום שצליל התרגום נשמע דומה לשם 'מרדכי'? חלילה!!  שהרי דברי חז"ל עמוקים מני-ים ועושים זאת בצורה של רמז.

אפשר לומר בפשטות על פי מה שכתב מהרי"ל דסקין, על יסוד הדברים של רש"י בחולין (שם), שמרדכי וכן כל גדולי ישראל לדורותיהם הם ה'בשמים' של העולם, הם מבשמים את העולם בתורתם ובהנהגתם, כפי שה'מר דרור' מבשם את המרקחת ממנו עושים את הקטורת וכן את משחת הקודש. ובפרט מרדכי, שהיה צריך להתמודד עם ה'חלבנה', שהוא שווה 'המן' בגימטריא, שבסופו של דבר נבלע מריחו ומקדושתו של מרדכי. וכן, מרדכי היה ראש לבשמים שהם אנשי כנסת הגדולה.

מצאנו פנינה יפה בספרו של החת"ם סופר 'תורת משה' על פרשת תרומה. החת"ם סופר שואל, איך השתמשו ב'מר דרור' לצורך הקטורת ושמן משחת קודש, הרי המור הוא נעשה מדם של חיה שנמצא בגרונה ושנקרש ומתייבש, והרי מה שנאסר לאכילה נאסר לשימוש במקדש? – אלא משום שנהפך לבושם אולי בתוספת חומרים מסוימים ולכן מותר. לפי"ז מסביר החת"ם סופר את מה שקרה במשתה שעשה אחשוורוש לעם היושב בשושן, שחז"ל מספרים לנו, שכל גדולי ישראל נשמטו מהעניין וברחו כדברי הילקוט מגילת אסתר (פ"א רמז תתרמ"ח)

"..אמר ר' חנינא בר פפא: מלמד ששמעו גדולי ישראל וברחו פי' מדכתיב העם הנמצאים משמע שהגדולים ברחו להם...ארשב"י: מלמד שאכלו בשולי גוים בעל כרחן   עכ"ל". ושואל החת"ם סופר, שהרי נאמר במגילה "לעשות כרצון איש ואיש" אז למה ברחו, הרי לא הכריחו אותם? אלא היו צריכים לאכול משהו משום כבוד המלכות וחששו מאיסור של  'בישולי גויים', גם מדברים שלא אסורים מטעמי כשרות. חז"ל מספרים (מגילה י"ב.) על הפסוק 'כרצון איש ואיש' – "זה המן ומרדכי". ומפרש רש"י במקום, ששניהם היו משמשים בסעודה, ומרדכי כמלצר עבר בין השולחנות והזהיר את עם-ישראל לא לאכול מאכלות אסורים וכידוע בני ישראל חששו מאוד, לכן אכלו ושתו יין נסך. ונשאלת השאלה, מה עשה מרדכי להראות שכאילו אוכל, כיצד לא ברח כשאר גדולי ישראל ואיך יכול היה להישמר מבישולי נכרים גם מדברים שאינם טרפה ו'רק' התבשלו על ידי גוים? – אלא כנראה מרדכי אכל דברים שנרקחו ממרקחת שנעשתה מדבש ולדעת חלק מהראשונים הדבר מתיר את כל מה שבתוכו. ומנין למדו זאת? – מזה שהתירו את המור לשימוש במקדש ואם לא היה מותר לאכילה לא היה אפשר להשתמש במקדש. וזה הפירוש של 'מירא דכיא' – מור טהור שהמור למרות שנעשה מדם חיה מכיוון שנהפך לבשמים מותר ומרדכי אכל דברים שנרקחו מדבש והותרו על ידי כך, כפי שהמור הותר לאחר שנהפך לבשם. ומדוע גדולי ישראל אחרים ברחו? – אומר החת"ם סופר, שאולי לא הסכימו שהדבש מטהר את הטמא שנכנס בתוכו.

ניתן כאן להוסיף, שמשום שלא רצו לקחת סיכונים מיותרים ברחו, מה שאין כן מרדכי, שראה צורך להזהיר את עם ישראל ולכן נשאר בסעודה למרות ה'סיכון' שבדבר.

למדנו אם כן, שהמור שהיה אחד מהבשמים שעלה למזבח הקטורת, הוא יסוד ההיתר של מרדכי להשתתף בסעודה של אחשורוש.

וכדרכנו לסיום נביא סיפור שסיפר הגאון רבי יעקב-מרדכי גרינוולד, המובא בספר 'טובך יביעו' של הרב זילברשטיין שליט"א, על דברי חז"ל שהובאו לעיל, שגם אסתר וגם מרדכי רמוזים בתורה.

"היום ידוע ומפורסם עניין צפונות התורה, והנה, אני זכיתי לשמש את רבי מיכאל דוד וייסמנדל זצ"ל, שהיה 'אבי הקודים'. לא היה לו מחשב, הכל היה במוחו, מוח של עילוי גדול.

הייתי אצלו פעם סמוך לפורים, והוא שאל אותי: "כבר ספרת כמה אותיות יש במגילה?" אמרתי לו: "אינני יודע". והוא אמר: "אני יודע. יש שתים עשרה אלף ומאה תשעים ושש אותיות"! שאלתי: "ומה אפשר לעשות עם המספר הזה?"

"תביא לי חומש". הבאתי. "תמנה מהאות א' הראשונה בתורה כמניין האותיות שבמגילה (12,196) – תגיע לאות ס'. מאות זו תמנה שוב כמניין אותיות המגילה – תגיע לאות ת'. ומשם תשוב ותמנה כמניין אותיות המגילה ותגיע לאות ר', שזהו השם אסתר". זהו דבר פשוט נפלא!

אמרתי לו בבת צחוק: "ומה יעשה מרדכי, הרי תהיה לו עוגמת נפש"… השיב הרב: "אינני יודע, אבל תבוא בשנה הבאה".

שנה לאחר מכן, חזרתי ושאלתיו: "מה עם מרדכי?" אמר לי: "מצאתי רמז גם למרדכי, הרי אמרו חז"ל ( חולין דף קל"ט:) מרדכי מן התורה מניין? דכתיב (בפרשת כי תשא, שמות ל', כ"ג): וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר וגו', ומתרגמינן "מירא דכיא" – זהו המקום בו מרומז מרדכי בתורה. ועכשיו תמנה מהאות מ' של 'מר דרור' כמניין אותיות המגילה – תגיע לאות ר'. תמנה שוב – תגיע לאות ד'. תמנה שוב – תגיע לאות כ', ושוב תמנה ותגיע לאות י', שזהו השם מרדכי!" פלאי פלאים!!!

ממשיך הגרי"מ גרינוולד: לפני שנים רבות התארחה בביתנו אישה מאוד חכמה ומכובדת. היא שהתה בסמינר ליהדות, שם התווכחה עם כל הרבנים, והיה להם קשה איתה…

שלחו אותה להתארח אצלנו. לאחר הסעודה, היא ביקשה קצת לדבר. שאלה את כל השאלות שהיו לה, ואמרה שאינה מאמינה בתורה מן השמים, ושזה דבר שאי אפשר להשיג. לפתע עלו במוחי הדברים הנפלאים ששמעתי מהרב וייסמנדל. סיפרתי לה את עניין הפורים, ואת רמזי "מרדכי ואסתר" בתורה. היא הקשיבה לדברים, ואחר כך קמה מהשולחן והלכה לחדרה. בבוקר ראינו אותה טרוטת עיניים ועייפה. היא אמרה שישבה על המחשב, ועבדה על העניין, זה היה תחום עבודתה. לקח לה כמה שעות עד שעלה בידה לברר מהם אחוזי הסיכוי שדבר שכזה יקרה. ולאיזו מסקנה הגיעה? – –  "זה בלתי אפשרי מבחינה הסתברותית-סטטיסטית"!!!

שנים רבות אחרי כן, הייתי בחתונה. כשירדתי מהחופה, שמעתי אישה קוראת בשמי. אמרתי: "סליחה, אינני מכירך". אמרה לי: "אני אסתר ומרדכי… אתה רואה ברוך ה' אני אישה שומרת תורה ומצוות  , יש לי בעל שלומד תורה , ויש לנו ב"ה ילדים שהולכים לישיבה …!"

שבת שלום ופורים שמח לכל בית הישיבה ולכל עם ישראל!