להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

פרשת תצווה – קרבן התמיד

לפני מספר שנים העניק לי תלמיד הישיבה בשם שגיב נ"י מזכרת מבר-המצווה שלו, את הספר "פניני רבנו צבי פסח פרנק" שהיה סבא-רבה שלו. כמדומני שאין צורך להציג את הגאון האדיר הרב פרנק זצ"ל (ה'תרל"ג-ה'תשכ"א), שהיה רבה של ירושלים, פוסק ואב בית דין וממייסדי הרבנות הראשית.

השבוע פתחתי את ספרו בפרשת תצווה ומצאתי חקירה הלכתית רעיונית בנושא 'חנוכת המזבח', שממנו מאוד נהניתי וכשמו של הספר דבריו היו עבורי כפנינים ולכן אני מעונין לשתף את הציבור בכך.

הנושא שבו דן הרב פרנק הוא, האם יש חובה לערוך 'חנוכת המזבח' לפני שבאים להשתמש בו כמקום הקרבת קורבנות עולה. כולנו זוכרים, שחג החנוכה נקרא כך לדעת רבים, משום שבא לציין את חנוכת המזבח לאחר שהיוונים חיללו אותו. החשיבות של עשיית טקס של חנוכה בכלל ושל המזבח בפרט, יש בזה אמירה וחשיבה עקרונית, שלפני שמתחילים פעולה או מעשה חשוב יש לערוך הכנות וכן יש לעבור הכנה נפשית והתכוננות לכך, ואז הפעולה אחר כך תהיה בעלת משמעות. ולכן, אנו מקיימים טקס 'חנוכת הבית', כל עדה ומנהגה, ובא הדבר ללמדנו שהבית אינו רק ארבעה קירות המגינים על האדם, אלא מקום שבו מתרחש תהליך עומק של בניית משפחה יהודית ראויה על אדני התורה, המצוות וערכי המוסר.

לדעת הרב צבי פסח פרנק, יש פסוק בפרשתנו שלמעשה קובע את החובה לחנוך את המזבח וזו מצווה – לא רק בפעם הראשונה בהקמת המשכן, אלא לדורות. אם יהיה מצב שבו יקריבו לראשונה, אז לפני שמקריבים בו את קרבן העולה יצטרכו לעשות חנוכת המזבח. וזה הפסוק בפרשתנו (כ"ט, ל"ח) –

"וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם תָּמִֽיד: אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָאֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם".

יש לשים לב, שפסוק זה נאמר לאחר תיאור שבעת ימי המילואים, שבהם מקדשים וחונכים את כל העשייה במקדש, כפי שנאמר בפסוק הראשון של פרק כ"ט –

"וְזֶ֨ה הַדָּבָ֜ר אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לְקַדֵּ֥שׁ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֣ן לִ֑י..".

ואכן, הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם (שורש ג') מונה את חנוכת המזבח כמצות עשה לדורות וזה לשונו שם –

"… ובוודאי חינוך המזבח הוא מצוה לדורות, כמו שכתוב בפרשת ואתה תצוה 'וזה אשר תעשה על המזבח', שהיא מצות החינוך, ומזה שנינו (מנחות מט א) 'אין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר'. ונראין הדברים עוד, שאף המשכן בהקמתו ובית המקדש בהיבנותו צריכים חנוכה לעולם…כן עשה שלמה חנוכה (מ"א ח' דה"ב ה') וכן אנשי הכנסת הגדולה (עזרא ו) ואף לימות המשיח".

אמת הדבר, שגם הרמב"ם וגם מוני המצוות האחרים לא מנו את חנוכת המזבח כמצווה בפני עצמה לדורות, ויתכן שהסיבה לכך, משום שאין הבדל במעשה כשמתחילים להקריב את עולת הבוקר, כפי שהתורה קבעה בשני כבשים וכו' – הרי זה חניכתו, ולא מופיעה בתורה שום מצווה נוספת, או שמקריבים בפעם הראשונה בשינוי מסוים.

דברים מפורשים כדלעיל כתב רבי יצחק בר אליעזר אבן צור ליאון, מחכמי איטליה במאה ה-16 בספרו "מגילת אסתר", שבו דוחה את השגותיו של הרמב"ן על הרמב"ם וזה לשונו –

"..ומה שאמר כי חנוכת המזבח בודאי היא מצוה לדורות כמו שכתוב בפרשת ואתה תצוה וכו', הנה דעתי מסכים עם סברת בעל 'זוהר הרקיע' שכתב כי אין ראוי להכניסם במנין [המצוות] לפי שאין בו תוספת ענין שיקרא מצוה אלא בתמידים שהם חובה בכל יום ומתחילין אחרי בנין המזבח אחד בבקר ואחד בערב".

נחזור לרב פרנק ולפי שיטתו, שאין להשתמש במזבח לפני שחונכים אותו ויש לעשות לפני עולת התמיד של הבוקר, ניתן להבין ולתרץ הלכה תמוהה לכאורה, שנכתבה ב'טור' (אורח חיים הלכות תפילה סימן ק"כ), שלא אומרים בתפילת מנחה "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל…והשב את העבודה לדביר ביתך", אלא מתחילים ישר "ואישי ישראל ותפילתם". מה הסיבה להשמטה זו אין ידוע, כפי שה'טור' עצמו כותב וזה לשונו –

"…ונוהגים בספרד שלא לומר 'רצה' במנחה אלא מתחיל 'ואשי ישראל' וכ"כ רב שרירא גאון…המנהג כאשר כתב רב סעדיה שאין אומרים אותו במנחה אלא במנחה של תעניות ומי שאומרו תמיד לא יפה הוא עושה…".

לפי דעתו של הרב צבי פסח פרנק העניין מיושב בצורה מאוד יפה, שהרי אם ייבנה המקדש בצהריים ולא הקריבו בשחר את קרבן התמיד, הרי לא יוכלו להקריב במנחה קרבן תמיד של בין הערביים, משום שהקרבת השחר היא חנוכתו של המזבח ולדעתו זו חובה – לכן לא אומרים במנחה, משום החשש שייבנה המזבח לאחר זמן הקרבת קרבן של שחר.

וכן משמע מלשון הרמב"ם, שבמזבח חדש יש צורך לחנוך מחדש, מה שאין כן בישן –

"טעו או שגגו אפילו הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר יקריבו תמיד של בין הערבים, במה דברים אמורים בשנתחנך המזבח, אבל היה מזבח חדש שעדיין לא קרב עליו כלום לא יקריבו עליו תחלה בין הערבים, שאין מחנכין מזבח העולה אלא בתמיד של שחר" (הלכות תמידין ומוספין, פרק א', הלכה י"ב).

קרבן תמיד היה הקורבן היחידי שהוקרב פעמיים ביום במשך כל השנה כולה ללא יוצא מן הכלל. לדעת חז"ל במדרשים, הסיבה היא לאפשר לכפר בקרבן התמיד של שחר על עבירות שביום וקרבן תמיד של בין הערביים על אלו שבלילה, וזה לשון מדרש אגדה –

"וזה אשר תעשה על המזבח. והוא התמיד: שנים ליום. כנגד היום, [דתנן] תמיד של שחר מכפר על עבירות שביום, ותמיד של בין הערבים היו מתאכלין והולכין כל הלילה לכפר על עבירות שבלילה".

יש מדרשים שטוענים, שקרבן של שחר מכפר על היום של אתמול, וזה של בין הערביים על היום שחלף. על כל מקרה, קרבן תמיד יוצר הרגשה שאפשר להתחיל את היום או לסיים את היום בתיקון הטעויות והכשלים שהיו במשך היום והלילה, כי ברור שהקרבן לא מכפר בלי תשובה.

לקראת סיום, ראוי להביא את דברי רש"ר הירש, שרואה בהקרבת קרבן התמיד לא רק קרבן פרטני שבא לפתוח ולסגור את היום בטהרה ובכפרה, אלא רעיון לאומי של קיום השראת השכינה במשכן ובמקדש, ודרך קרבן התמיד אנו רוצים לממש זאת. ואלו הם דבריו –

"…רק התמסרות העם יום יום אל חזון התעודה היהודית המתגלם במקדש, התמסרות הבאה לידי ביטוי על – ידי עבודת התמיד של הכהנים בתוך המקדש, משיגה את התכלית הזאת ועושה את המקדש למעון השכינה."… מטרה זו [של השראת השכינה] לא הושגה אחת לתמיד על – ידי הקמת המקדש, היא רק נתאפשרה על – ידי כך. המטרה תושג רק אם המקדש יתמלא חיים ויעשה את פעולתו על – ידי מעשי ההתמסרות התמידיים של העם, כביכול נשימתו הלאומית של העם. זה טעם קרבן התמיד: התמסרות עולם של העם אל חזון תורת ה', שלשמו הוקם המקדש, חזון אשר הוא מטרת המקדש. משום כך בא הציווי על קרבן התמיד בהקשר ישיר עם קרבנות המילואים ובסמיכות הדוקה אליהם".

מצוות קרבן התמיד מופיעה פעמיים בתורה, פעם אחת בפרשתנו ופעם שניה בפרשת פנחס, ונזכיר כאן את מה שכתבנו בשנת תשע"ד בפרשת פנחס (מופיע בספרי 'אעירה שחר' חלק ב'):

"מדוע הסמיכה התורה את מצוות קרבן התמיד למינויו של יהושע. יתכן, והתורה רצתה ללמדנו, שלמנהיג צריך שתהיה תכונה נוספת והיא ההתמדה. מנהיג צריך להיות גמיש ולא קנאי או קיצוני, אולם מאידך גיסא הוא אינו אמור לשנות את דרכו ואת דעתו חדשות לבקרים. מנהיג צריך להוביל ובהתמדה, גם אם נערמים קשיים ואתגרים בדרך. זאת הייתה אחת התכונות הבולטות אצל יהושע – כושר ההתמדה. וכפי שהכתוב עצמו מעיד על כך (שמות פרק ל"ג) "וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל" ואומרים  חז"ל:

"א"ר יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו, אמר לו ליהושע, שאל ממני כל הספיקות שיש לך, אמר לו, רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (תמורה ט"ז.).

שילוב של התמדה ויכולת ללכת כנגד רוחו של כל אחד, הוא הסיבה שנבחר יהושע מכולם, ומעתה מובנת לנו סמיכות הפרשיות בין מינוי יהושע לבין מצות קרבן התמיד. במסכת תענית (דף כ"ו.) אומרת המשנה : 

"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר. ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל". 

ארבעה דברים מתוך החמישה ברורה חומרתם לסיבת התענית וכדי לציין את חורבן בית המקדש, אולם ביטול קרבן התמיד אינו נראה לכאורה כדבר כה משמעותי כמו הבקעת העיר, שרפת ספר התורה או שבירת הלוחות, ומדוע מציינת זאת המשנה כאחד הגורמים החשובים לקביעת שבעה עשר בתמוז כיום תענית? 
לפי דברינו לעיל מובן, מדוע ציינה המשנה את בטול קרבן התמיד כאירוע טרגי מיוחד. קרבן התמיד מסמל את הקביעות בעבודת ה', את האמונה התמידית, גם כאשר המצב קשה והשמים האמוניים מתקדרים וחושך יורד על האומה הישראלית, הרי כל זמן שנאחזים בקרבן התמיד תמידים כסדרם, הרי זה מה שמסמל את העצמה וההמשכיות של עם ישראל. ברגע שבטל קרבן התמיד, סמלה של ההמשכיות והשפיות נסדק.

לפי זה נוכל להבין את דברי המדרש הנעלם, שמופיע רק בפירוש "הכותב" על עין יעקב, וכך לשונו:

"בן זומא אומר שמע ישראל, בן ננס אומר ואהבת לרעך כמוך, שמעון בן פזי אומר את הכבש האחד תעשה בבוקר… והלכה כבן פזי."

מהי ההשוואה בין 'שמע ישראל', 'ואהבת לרעך כמוך' ובין 'קרבן התמיד'? – אלא ש'קרבן התמיד' מלמד על חשיבות ההתמדה. האבל הגדול של י"ז בתמוז על חיי השגרה שהשתנו. השגרה וההתמדה הן יסוד חשוב לחיים. 

גם בימים טרופים אלו, בהם מגפת הקורונה עדיין מכה בעוצמה ומאיימת על חיי השגרה של כולנו, חשוב לשמור על מסגרות הלימוד, התפילה והעזרה ההדדית בהתאם להנחיות הבריאות, ובע"ה נשאב כוחות ועוצמות רוחניות לקראת חנוכת המזבח ובנין בית המקדש בב"א.

שבת שלום לכל בית הישיבה!