אחד הפריטים שנצטווה משה רבנו בעשיית המשכן עורר ענין רב אצל חז"ל והפרשנים במשך הדורות. פריט זה נראה לכאורה לא נחוץ לעבודת ה' בין כל הפריטים שהיו במשכן. כוונתי כמובן לכרובים, שהיו מונחים על הכפורת, המכסה לארון העדות. אין ספק, שתפקידם של הכרובים הוא סמלי וננסה במאמר זה לברר כמה מן הדעות שמנסות להגדיר את משמעותם.
לפני שנברר את המשמעות של הכרובים ומה הם מסמלים, נתייחס לשאלת המדרש על כך שהתורה עצמה צוותה לאסור פסלים וצורות שיביאו לעבודה זרה, כפי שמובא במדרש אגדה (בובר, שמות פרשת תרומה פרק כ"ה, סימן י"ח):
"…והלא אמר לך וצווך במעמד הר סיני לא תעשה לך פסל וכל תמונה. לא קשיא, לך לא תעשה אבל לי עשה…".
עונה המדרש, שההבדל נעוץ בכך שציוויו של הקב"ה לעשות זאת מותר, אולם אם אדם עושה דמות מעצמו, בלי שהדבר מצווה על ידי הקב"ה הדבר אסור, כמו חטא העגל שהקב"ה לא צווה לעשות עגל לשמו.
מה הייתה צורתם של הכרובים? אומר רש"י בשם חז"ל – "דמות פרצוף תינוק להם" .בדרכו של רש"י הולך גם ה'אבן-עזרא' ואומר – "כי צורת הכרובים כשני נערים".
רבנו בחיי מפרש את כוונת הכרובים "על דרך הפשט, הכרובים במקדש ובמשכן מופת ועדות למציאות מלאכים, שכשם שנצטווינו באמונת מציאות השי"ת והוא עיקר הראשון מעיקרי התורה, וכענין שכתוב: (לעיל כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", כן נצטווינו שנאמין מציאות המלאכים והוא העיקר השני, לפי שהמלאכים הם המשפיעים כח השכל ומשימים הדבור בפי הנביאים במצות השי"ת, שאלמלא כן אין נבואה, ואם אין נבואה אין תורה, ומפני זה צוה הכתוב מעשה הכרובים להורות על מציאות המלאכים…היו פורשים כנפים למעלה מקבלים שפע כח הבא להם מלמעלה, זהו דעת הרמב"ם ז"ל בענין הכרובים עם קצת לשונו" (שמות כ"ה, י"ח ; ועיין ברמב"ם מורה נבוכים ג' פרק מ"ה).
כדי לעמוד על סמליותם של הכרובים, בין אם הם דמויות של מלאכים או של תינוקות, צריך לראות את הכרובים כחלק ממבנה הארון על כל חלקיו. הסבר נפלא מצאנו אצל הרש"ר הירש (שמות פרשת תרומה פרק כ"ה פסוק י"ז):
"…הארון מסמל את קיומה של תורת ה' על – ידי ישראל ביציבות טהורה כזהב, והכפורת לשמירתה…הארון והכפורת מייצגים אפוא את הקדשת כל כוחות הרוח והמעשה למען שמירתה וקיומה של התורה שניתנה מיד ה'. ואילו הכרובים, היוצאים מקצות הכפורת, מראים את התוצאות של השמירה והקיום למען ישראל, העם המקיים והשומר את התורה.
'כרובים' באים במקרא בהוראה כפולה: שומרים ומגנים מחד, ומאידך – נושאי השכינה…גם כאן נראים הדברים שהכרובים באים כבעלי התעודה הכפולה הזאת: כמגינים וכנושאים. על כך מעיד הכתוב בתיאור מצב עמידתם: והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה – "למעלה": כלפי מעלה…הכנפיים הפרושות כלפי מעלה מן הכפורת מילאו את שתי התעודות בעת ובעונה אחת: הם הגנו על הכפורת, והם נשאו את השכינה.
הרי שמתבטא כאן בצורה המפורשת ביותר הרעיון הבא:שמירת התורה וקיומה על – ידי ישראל מבטיחה את קיומו ואושרו הוא, מבטיחה את ברכת קרבתו של ה' ושמירת בריתו. הארון והכפורת ממחישים אפוא את המשימה: "ועשו לי מקדש", והכרובים – את התוצאה: "ושכנתי בתוכם".
רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (1540 – 1619), שהיה רב ודרשן וראש ישיבה ואב"ד בעיר פראג, מפרש על דרך המוסר בספר דרשותיו 'כלי יקר' את מהותם של הכפורת והכרובים ומחבר בין שתי הדעות על צורתם של הכרובים. לדעתו, הכפורת באה לכסות על סודות התורה והכרובים שהם ילדים ומלאכים באים ללמד אותנו, שהרב צריך להיות דומה למלאך ה' צבאות וזה לשונו:
"ועשית כפורת. כיסוי מלמעלה, רמז שצריך לכסות סודות התורה שלא לגלותם ברבים כי דברים שכיסה עתיק יומין אל תגלה אותם…ושני כרובים בדמות מלאכים שנקראו כרובים ובדמות ילדים קטנים, להורות שאם הרב דומה למלאך ה' צבאות והוא נקי מן החטא כתינוק בן שנה אז יבקשו תורה מפיהו, וצריך להיות נקי מאלהים ואדם, כי לצאת ידי שמים היו הכרובים פורשי כנפים למעלה ולצאת ידי הבריות היו פניהם איש אל אחיו המורה גם אל השלום הניתן לאוהבי התורה והיו יחדיו תואמים בשלום ורעות. אל הכפורת יהיו פני הכרובים שכל מגמת פניהם יהיה אל התורה שבארון, לא כאותן אשר המה חכמים בעיניהם ודורשים לכבוד עצמם ולא לכבוד התורה".
ר' יוסף בכור שור מבעלי התוספות, הידוע בכינויו הריב"ש, כותב שצורת הכרובים באה ללמד על מידת הענווה וזה לשונו:
"ופניהם איש אל אחיו, אל הכפורת יהיו פני הכרובים: פניהם זה כנגד זה, וכבושים כנגד הארון, והכנפיים פרושות למעלה מראשיהם דרך ענווה נראה".
הנציב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר' רואה בזה שהכרובים סוככים בכנפיהם ופניהם איש אל אחיו חשיבות נוספת –
"סוככים בכנפיהם, להגן על התורה שלא תשכח, בהשגחת הקדוש ברוך הוא וישראל, שהם שני הכרובים ; 'איש אל אחיו'. להורות על האהבה העזה, כמו שהחתן מביט על הכלה ונהנה בראייתה".
אי אפשר לסגור את נושא הכרובים, שהדעות בו רבות וחלוקות ונגענו רק בקצהו, מבלי להשוות בין ארון העדות עם הכרובים במשכן – לבין מה שהיה בבית המקדש אצל שלמה המלך.
וכבר שאלה על כך הגמרא (בבא בתרא צ"ט.), שבמשכן נאמר שפני הכרובים איש אל אחיו, ואילו במקדש-שלמה פניהם אל הבית?
ומפרש רשב"ם:
"ופניהם לבית – בכרובים של שלמה כתיב בדברי הימים דכתיב והם עומדים על רגליהם ופניהם לבית (להיכל) ואינן כאותן של משה שהן על הכפורת ואלו על הקרקע ושל עץ שמן היו ומצופין זהב כדכתיב במלכים".
ועונה הגמרא: "…לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".
כוונת הגמרא כפי שמסביר הרשב"ם:
"כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – הם הופכים פניהם זה לזה דוגמת חיבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה סימן שהקב"ה אוהב את ישראל ומתחלה כך נעשו פנים אל פנים כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום וכשאין עושין הופכין פניהם לבית על ידי נס".
הנצי"ב מוולוז'ין נותן הסבר נפלא על השוני בין תקופת המדבר לבין מקדש שלמה בארץ ישראל וטוען, שדור המדבר שלא היה צריך לפרנס עצמו משום שהקב"ה דאג למזונם, לכן פניהם היו איש אל אחיו, אך כשהגיעו לארץ ישראל ומזונתם יכלו להשיג רק בעבודת בית המקדש, לכן פני הכרובים היו אל הבית –
"…על כן במדבר שהיה עיקר העסק בתורה שלא ניתנה אלא לאוכלי מן, והקרבנות לא היו אלא בשביל יעוד כמש"כ להלן בפרשת תמידים, וכן לדורות בשביל אנשים כאלו, כתיב ופניהם איש אל אחיו, שהקב"ה משגיח עליהם בעין יפה כביכול באהבה – משא"כ כלל ישראל מזמן בית הבחירה, שהיה מזונות ישראל בא ע"י זכות עבודה, מש"ה כתיב ופניהם לבית, שהקב"ה היה עינו ולבו על עבודת הבית, וכן ישראל היה זה נשיאת עיניהם ותקוותם שתקובל עבודת הבית ברצון".
הסבר נוסף מביא הנצי"ב (שם בהרחב דבר):
"והנה, באמת משום דור המדבר לבד היה אפשר להסביר הטעם באופן אחר, ע"פ מאמרם ביומא דנ"ד א' שנמשלו ישראל במדבר ככלה בימי חופתה, ולאחר שנכנסו לארץ ישראל נמשלו לאשה, וכלה אין לה עסק מלאכה כלל רק להתקשט כדי שיהא החתן מביט עליה ונהנה מראייתה, ובשביל זה הוא חייב במזונותיה משעה שנכנסה לחופה, מש"ה היו הכרובים פניהם איש אל אחיו, משא"כ בא"י היו כאשה שמזונותיה תחת מעשי ידיה, כך היו פניהם לבית כמש"כ, והוא הסבר פשוט".
נקודה נוספת העסיקה את המפרשים והיא מדוע היו צריכים שני כרובים ולא הסתפקו בכרוב אחד? רבנו בחיי עונה –
"ועל דרך הפשט: "שנים כרובים", זכר ונקבה היו, להודיע כמה ישראל חביבין לפני הקדוש ברוךהוא כחיבת זכר ונקבה, וכן דרשו רז"ל במסכת יומא פרק אמר להם הממונה…בשעה שישראל עולים לרגל היו מגלים להם את הפרוכת ומראים להם הכרובים שהם מעורים זה בזה ואומרים: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר עם נקבה" (יומא נ"ד, א').
ר' חיים פלטיאל חברו וידידו של המהר"ם מרוטנברג [1240-1300] מסביר, ששני כרובים מלמדים על שני הנהגותיו של הקב"ה את העולם מידת הדין ומידת הרחמים.
רבי יצחק אלחנן ספקטור [רבה של קובנה במשך שלושים ושתים שנה, שנחשב לאחד מגדולי ישראל בתקופתו 1817-1896, נתן את תמיכתו לתנועת חובבי ציון וראה חשיבות עליונה בישוב הארץ]. הוא חזר ואמר, שמהכרובים אפשר ללמוד דרך-חיים, משום שמצד אחד הם היו פורשי כנפיים למעלה ומצד שני פניהם היו איש אל אחיו. לאמור, יש לשאוף לפרוש כנפיים למעלה, לחלום ולהביט בדרך גדלות, אך מאידך גיסא, לא להפסיק לראות איש את אחיו, לראות את הצרכים הכי פעוטים של השני, מרוב גדלות ושאיפות גדולות לדאוג לשני ולא להרגיש שזה קטן עליך.
באותו עקרון כתב רבי שלמה אפרים בספרו על המועדים 'עוללות אפרים', שתלמיד חכם צריך להצטיין בכל – עליו לפרוש כפיים למעלה במצוות שבין אדם למקום ומאידך גיסא להקפיד ולהיזהר במצוות שבין אדם למקום, לקיים ופניהם איש אל אחיו.
ונסיים בדבריו המתוקים של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ששאל:
מדוע פירש רש"י את הכתוב: "ויגרש ה' את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים" – מלאכי חבלה?בעוד כאן הכרובים הם מלאכים קדושים?!
והוא השיב ברעיון חינוכי נפלא: בני הנוער יכולים לגדול ולהיות מלאכים קדושים, או מלאכי חבלה חלילה. תלוי היכן הם שוהים ומבלים! אם הם על ארון הברית ובקודש הקדשים, אזי יהיו למלאכים קדושים – ואם הם חלילה בחוצות, על אם הדרך, יהפכו הם עד מהרה למלאכי חבלה….
הזדהות משרד החינוך 
אחד הפריטים שנצטווה משה רבנו בעשיית המשכן עורר ענין רב אצל חז"ל והפרשנים במשך הדורות. פריט זה נראה לכאורה לא נחוץ לעבודת ה' בין כל הפריטים שהיו במשכן. כוונתי כמובן לכרובים, שהיו מונחים על הכפורת, המכסה לארון העדות. אין ספק, שתפקידם של הכרובים הוא סמלי וננסה במאמר זה לברר כמה מן הדעות שמנסות להגדיר את משמעותם.