שורות אלו נשלחות אליכם, כאשר אנו בדרכנו לעיר לובלין שבפולין לכבוד שבת קודש פרשת "תרומה", יחד עם משלחת הישיבה, המונה כמאה ושלושים תלמידים, הורים ואנשי צוות.

את השבת נעשה אי"ה בישיבת 'חכמי לובלין'. מקימה ומיסדה, רבי מאיר שפירא זצ"ל, קרא לה כך על שם חכמי העיר לובלין, הטמונים בבית הקברות העתיק. לפני חנוכת הבית של הישיבה, הלך רבי מאיר שפירא להתפלל ליד ציונם ולקבל את רשותם להזמין את שוכני העפר גדולי וחכמי לובלין לטקס פתיחת הישיבה.

את המסע לאדמת פולין הספוגה בדם ישראל, פתחנו בעיר וורשה בטקס מרגש בסוף היום הראשון למסע, לאחר שערכנו סיור רגלי במסלול הגבורה, במקום שהיה בעבר גטו ורשה. עמדנו בהתרגשות גדולה מעל בונקר הלוחמים של מרדכי אנילביץ, שזהו גם מקום קבורתם. לרגלי האנדרטה המפורסמת של נתן רפפורט יליד ורשה, קיימנו את טקס הפתיחה למסע החשוב הזה.

השנה, כנראה בעקבות הסמיכות לפרשת "תרומה", בה נקרא על מנורת הזהב, שמתי לבי לכך שמשני צידי האנדרטה ישנן שתי דמויות של אריות ותבליט של מנורת המקדש. שתי המנורות משני צדיו של אנדרטת רפפורט מבטאים את גבורת החשמונאים מצד אחד וגבורת יהודה מצד שני. האנדרטה, שכמוה נמצאת ביד ושם, הוקמה על ידי יהודי בשם רפפורט, אשר בצדה האחד, הפונה למקום שהיה בנין היודנרט מסמלת את הסבל והשואה בו נראים יהודים זקנים וילדים צועדים עם ספר התורה לאסונם, ובצד השני של האנדרטה נראים צעירים נושאי נשק המסמלים את המרד.

בהקשר לכך, אחת התמונות המלוות את עם-ישראל במשך הדורות, בה אנו פוגשים את מנורת הזהב, היא ההשפלה של העם היהודי המעוצבת בשער טיטוס אשר ברומא, הוא שער הניצחון, בו רואים תבליט של הובלת המנורה והשולחן וחצוצרת הכסף שנשדדו מבית המקדש והובלו  לרומא.

יהודי רומא הקפידו כל השנים שלא לעבור תחת אותו שער ניצחון ורק לאחר הקמת מדינת-ישראל קיימו יהודי רומא צעדה וצעדו תחת שער טיטוס לכוון ירושלים ובזה רצו לציין את סיום הגלות. וכידוע, סמלה הרשמי של מדינת ישראל נקבע שנה לאחר קום המדינה והוא דוגמת המנורה שנמצאת בתבליט ברומא.

הרב ד"ר משה רוטשילד מספר סיפור נפלא ומרגש על הרב מפוניבז':

"נסעתי במונית עם רבי יוסף שלמה כהנמן מפוניבז' זצ"ל ברחובותיה של העיר רומא, ולפליאתי אני שומע את הרב חוזר כמה פעמים על המשפט: 'אני הולך לגמור אתו את החשבון אחת ולתמיד!' לא ידעתי עם מי רוצה הרב 'לגמור חשבון…' ". מי שהכיר את הגרי"ש כהנמן זצ"ל ידע שמדובר באישיות זכה וטהורת לב, והמשפט הזה לא התאים למידת הוותרנות המובהקת שהייתה בו. ממשיך הרב רוטשילד ומספר:

"נראה היה ש'סיום החשבון' הזה חשוב לו מאוד, והוא נחוש בדעתו לבצע זאת בכל מקרה…הפתרון לתעלומה הגדולה היה רק כאשר הגענו לשער טיטוס שברומא. הרב ביקש מנהג המונית לעצור, ומבעד לחלונות הוא מביט בציור המנורה הטהורה החרוט על השער, ומתחתיה כתוב 'יהודה לא תהיה', ואז הוא יוצא מהמונית…מיישר את כובעו ומסדר את בגדיו, והנה הוא ניצב הדור־פנים אל מול השער הגדול ומכריז בקול גדול: 'טיטוס, טיטוס! לפני אלפיים שנה רצית למחוק ולאבד את עם ישראל, מבלי להשאיר להם זכר, שם ושארית. ראה, טיטוס, מי מכיר אותך היום; מי שיטייל כאן, בין רחובותיה של רומא וישאל את הילדים מי היה טיטוס, הם אפילו לא ידעו לחזור בהגייה נכונה על השם שלך…הרי מכל ה'תורה' שלך לא נשאר מאומה! האם יש בעולמנו אנשים הרואים עצמם כממשיכי מורשתך?…ואילו אני מגיע עכשיו מבני ברק שבא"י, אותה רצית להחריב, וברגע זה ממש יושבים למעלה מ-500 בחורים על התורה ועל העבודה, שכל כך שאפת להשכיח מאתנו, וזה רק בישיבה שלי, לבד ממאות הישיבות ומוסדות התורה ברחבי תבל שבהם נמצאים אלפים ורבבות לומדי תורה!'

הרב מפוניבז' עוד לא גמר את החשבון…מסביבו התאספו כמה צעירים רומאיים, אבל הוא לא פחד והמשיך לנאום בכיכר המרכזית שליד שער טיטוס: "את קודש הקודשים אומנם ביזית וחירפת בצורה נוראה, אבל מציע אני לך לבוא עכשיו אל הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, ותראה איך יומם ולילה עומדים שם יהודים ומבכים את החורבן, ומצפים ומייחלים לבניית בית המקדש, ולומדים ומשננים את תבנית ההיכל וכל מעשהו, והוא־הוא האות והמופת המובהק ביותר שבית המקדש שלנו אכן ייבנה במהרה! אתה נשכחת לנצח ואיבדת את שמך! ויהודה היה תהיה ופרוח תפרח!".

לא בכדי נבחרה המנורה כמוטיב המרכזי בהיסטוריה של עמנו. המנורה מייצגת בראש ובראשונה את עליונות החכמה ויחד עם זאת המנורה על כל חלקיה מבטאת מסרים רבים וחשובים. אנו נתייחס לרעיון אחד מרכזי שמסמלים שבעת קני המנורה, אך נקרא תחילה את הפסוקים כלשונם:

"וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ: וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי… וְכַפְתֹּ֡ר תַּחַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֙שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה…וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־נֵרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ".

אחת המחלוקות הגדולות בעם ישראל מאז ומעולם היא היחס והגישה לחכמות אחרות, כגון מתמטיקה, פיזיקה ומוזיקה וכו'. ישיבה תיכונית במהותה משלבת בין שלל החכמות הנמצאות בעולם, אבל זה לא סוד שעולם שלם של תורה שולל לימוד שיטתי של מה שנקרא לימודי חול.

אלו המחייבים ורואים בזה חשיבות עצומה, בסיס דעתם נמצא בהבנתם, שזו מה שמסמלת המנורה שהיא סמל החכמה. וכך מפרש ה'חובת הלבבות'  את הפסוק במשלי"חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (ט', א'), שהחכמה בבריאה מתחלקת לשבעה חלקים ולכן יש במנורה המסמלת את החכמה האלוקית שבעה קנים.

הרמב"ן בהקדמה לתורה פירש, שכל החכמות רמוזות בתורה, והמנורה היא סמל לחכמה כאמור (ב״ב כה, ב) "הרוצה להחכים ידרים שמנורה בדרום". ועוד כתב שם הרמב"ן:

"חכמה נתנה משמים ושבע רקיעים ישנם. גם הארץ יש לה שבע שמות, כי הבריאה מתחלקת לשבע, כמו צבעי הקשת והטונים במוזיקה, ושבעת ימי השבוע. גם הספירות התחתונות שבהן מתנהג העולם הן שבע. וכן ספירת העומר שבע שבועות. ואמרו במדרש משלי: אם זכה אדם ולמד תורה וחכמה חשוב לפני הקב״ה כאילו העמיד את העולם כולו וזוכה לשבע ארצות, ואם לאו הוא מתחלק לשבע ארצות".

כאשר נהלך ברגש של כבוד בבית הקברות העתיק בן החמש-מאות שנה בעיר לובלין, שם שוכנים חכמי לובלין הגאונים והצדיקים כמו הרב יצחק יעקב הורביץ זצוק"ל הידוע בכינויו 'החוזה מלובלין', הרב שלום שכנא חמיו של הרמ"א, וכן רבה של לובלין באותה תקופה הרב עזריאל הורביץ המכונה 'ראש הברזל', נפגוש בקצה בית הקברות את אחד מענקי הרוח של עם-ישראל, רבי שלמה לוריא הידוע בכינויו המהרש"ל. רבות נכתב על אותו ענק בעל ספרי 'ים של שלמה' על הש"ס וכן פירוש 'חכמת שלמה' המודפס בסוף המסכתות ליד המהר"ם. המהרש"ל היה מגדולי המתנגדים לעיון ולימוד חכמות חיצוניות ומצויה בידינו תשובה, ששלח לקרוב משפחתו הרמ"א, שאותו העריך מאוד אולם לא חסך את שבט לשונו על כך שהרמ"א עיין בכתבי אריסטו ר"ל. הרמ"א השיב לו תשובה בענווה גדולה ובה אפשר לראות את דעתו בענין וכך כותב למהרש"ל:

"ולכן גם אני אומר, שמנוקה אני מעון זה. כי אף שהבאתי מקצת דברי אריסטו, מעידני עלי שמים וארץ, שכל ימי לא עסקתי בשום ספר מספריו רק מה שעסקתי בספר המורה [נבוכים] שיגעתי בו ומצאתי ת"ל, ושאר ספרי הטבע כשער השמים וכדומיהן, שחברו חז"ל ומהם כתבתי מה שכתבתי מדברי אריסטו. ואיך לא? והנה הרב המורה כתב פרק כ"ב, שכל מה שהשיג אריסטו עד גלגל הירח הכל אמת כו'. וכתב עוד, שכל דבריו הם דעת חז"ל מלבד במקצת אמונות התלויות בא-ל יתברך ובמלאכיו ובגלגלי השמים, שבהן לבד נטה מדרך האמת" (שו"ת הרמ"א סימן ז')

והנה מצאנו, שכאשר הרמ"א מביא את דעתו להלכה לציבור נוקט לשון זהירה וכה דבריו בהגה לשולחן ערוך (הלכות תלמוד תורה סימן רמ"ו ס"ד) שבו קובע להלכה, שמותר ללמוד בשאר חכמות אבל לא באופן קבוע אלא באקראי –

"ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים, וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס. ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין, והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות" (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה).

במסכת סוכה אותה אנו לומדים השנה בישיבה, מצאנו (דף כ"ח.) דברי שבח על אישיותו וצדקותו המיוחדת של רבי יוחנן בן זכאי:

"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא קדמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי, ולא הרהר במבואות המטונפות, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכפורים".

ומה היה סדר לימודו של אותו תנא צדיק אלוקי? האם עסק רק בתורה או הרחיב את דעתו גם בעניינים אחרים? על זה אומרת הגמרא שם:

"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים".

כנראה רבי יוחנן בן זכאי לא חשב שזה בטול תורה להתעסק עם חכמות נוספות, כגון תקופות [מדע האסטרונומיה], כפי שהגמרא אומרת במסכת שבת, שיש מצווה לחשב תקופות ומזלות ולימוד זה תורם לקיים את מצוות התורה והבנתה. וזה לשון הגמרא שם:

"אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר 'ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו'. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות – שנאמר 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים – הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות" (שבת ע"ה.).

רבים מצטטים את דברי רבי נהוראי במשנה (סוף מסכת קידושין והברייתא במסכת קידושין דף פ"ב:) כנגד לימוד חכמות נוספות:

"רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות וכו'. תניא, רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו".

כבר כתב הפני יהושע, שאין זו הוראה לרבים אלא לבנו בלבד, משום שהיה תלמיד חכם והצבור היה נצרך לו, אבל סתם אדם אין לו חיוב לעסוק רק בתורה, אלא אדם חייב ללמד את בנו אומנות. טעם נוסף כתב הרב עובדיה יוסף בתשובה בספרו יחווה דעת, שרבי נהוראי דיבר על חו"ל, אולם בארץ ישראל יש מצווה בעבודת הקרקע וכל מה שקשור לקידומה של ארצנו –

"וסומכים אנו על רבי נהוראי שאמר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, והיינו בחוץ לארץ, וכמו שאמרו הא לן והא להו. (ואף על פי שרבי נהוראי היה בא"י, מ"מ היה מדבר עם תלמידים שהיו מחוץ לארץ, כמ"ש תוס' קידושין כ"ט ע"ב) ע"כ. וכ"כ בספרו תורת משה (פרשת שופטים) בד"ה מי האיש, שבזמן שישראל שרויים על אדמתם מצוה לאסוף דגנם משום יישוב ארץ ישראל, ולא עבודת קרקע בלבד, אלא לימוד כל אומנות מותר משום יישובה וכבודה של ארץ ישראל, שלא יצטרכו לבעלי מקצועות מארצות זרות ורחוקות, ויאמרו הגוים שלא נמצא בכל ארץ ישראל בנאי או סנדלר אומן, ולכן לימוד כל אומנות בארץ ישראל מצוה, ורבי נהוראי שאמר איני מלמד את בני אלא תורה, אין זה אלא בחוץ לארץ כשאנו מפוזרים בין האומות וכו' ע"ש. ונראה שגם בזמנינו יש מקום לדברים הנ"ל" (שו"ת יחוה דעת חלק ג' סימן ע"ה – עיין שם בארוכה עם מקורות רבים שמביא לנושא).

הרב אליעזר מלמד, באחד המאמרים שלו בנושא, הביא את דברי רבי יוסף-חיים ה'בן איש חי' בטקס הקמת בית מדרש לתלמוד תורה בבגדד. בית המדרש הזה הוקם בסיוע חברת כי"ח מפריז ושם לימדו לימודי קודש וחול. הבן איש חי בדרשתו דיבר על חשיבות חלוקת הזמן וקביעת סדרי לימוד, כך שכל דבר יהיה מתוכנן ומפרש את הפסוק "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" על כך שיש מקום ללמוד חכמת נוספות וז"ל:

"מקום המיוסד ומתוקן לעסק הגשמי, שהוא לימוד לשונות וכתיבה ושאר דברים של דרך ארץ, זה המקום נקרא 'אוהל' שהוא ארעי, יען כי זה הלימוד הוא לצורך העולם הזה שהוא מושב ארעי. אבל מקום המיוסד ומתוקן ללימוד הנפשי, שהוא לימוד תורתנו הקדושה, נקרא משכן, שהוא שם הנקרא על דבר קבוע שהוא לצורך עולם הבא" (אמרי בינה עמוד רלה).

ה'בן איש חי' מבסס את דבריו על רב האי גאון, שכתב בתשובה שניתן ללמד חכמות נוספות באותו בית מדרש אבל עם הגבלה מסוימת –

"מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה – כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה – אינו נכון…". וכוונתו שיקצו לכך חדרים נפרדים ליד בית המדרש, כדי להפריד בין הקודש לבין החול .

רבות נכתב ונאמר על נושא לימודי הקודש והחול [עיין במאמרי בחוברת של הישיבה לכבוד יובל ה-40] ובמאמרנו זה רצינו רק להאיר את המנורה של בית המקדש באור החכמה האלוקית עם החכמה האנושית, המעידה על בוראה אף בלימודי המדע בימינו. הבחירה של מדינת ישראל במנורה היא בחירה נפלאה, המשדרת "כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' " ומחברת  בין העבר הנפלא של עם ישראל ואת חזרתו לארצו להיות אור לגוים.

ברכת שבת שלום שלוחה לכם מפולין, בתפילה שנחזור כולם ארצה בריאים ושלמים ברוחניות ובגשמיות, עם תובנות של אהבת עם-ישראל, אהבת ארץ ישראל ואהבת הבריות. אכי"ר