גירסא להדפסה

קדושת השבת היא ברכה אלוקית שניתנה לעם ישראל כמתנה מיוחדת וכפי שאומרת הגמרא על המילים בפסוק "לדעת כי אני ה' –" תניא…אמר הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם. מכאן אמרו: הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו" (שבת י'.).

בפרשתנו מעלה התורה את ערך קדושת השבת, יותר מחשיבות הקמת המשכן. אין ספק, שהקמת המשכן נמצא במקום ראשון לבניית האומה מבחינה רוחנית ואעפ"כ מלאכת הקמת המשכן לא דוחה את השבת. הציווי המיוחד, שנכתב בפרשתנו, בא בעקבות חשש כבד שמרוב התלהבות לבניית המשכן תהיה תחושה שמצווה זו דוחה את השבת. על כן באה התורה לומר בהוראה ובציווי מיוחד, שאין דבר שנדחה השבת בשבילו, אלא אם כן הוא פקוח נפש. וכך הדגיש רש"י בפרושו –

"ואתה דבר אל בני ישראל – ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכתה המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה… – אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות מלאכה שבת אל תדחה מפניה".

בשעות השמירה הרבות, שהיו מנת חלקי בעת שירותי הצבאי עם חבריי החיילים מהציבור הכללי, עלה בשיחותינו בדרך הטבע גם נושא השבת לעתים קרובות ואחת האמירות שנזרקו לחלל האוויר היתה – "האם אתם חושבים שאפשר לנהל מדינה מודרנית שכל שבוע תיראה כיום כיפור?!".

לנו התשובה ברורה לחלוטין. לא רק שאפשר לקיים מדינה סופר-מודרנית על פי ההלכה, אלא אדרבה מדינה כזו תהיה רגועה יותר, סבלנית יותר, חומרית פחות ורוחנית יותר. אין גם ספק, שהשבת תתרום לחיזוק המשפחה ולליכוד החברתי והפנים-משפחתי.

ההלכה יודעת את מציאות החיים והיא פועלת למימוש חיים בדרכה של תורה  ועל כן בוודאי שישנם מצבים, בהם השבת נדחית וכפי שמדייק רבי יוסי הגלילי מפרשתנו, כפי שמובא על פסוקנו (מדרש אגדה [בובר] שמות, כי תשא פרק ל"א סימן י"ג).

"ואתה דבר אל בני ישראל. להורותם בדרך ישרה: אך את שבתותי תשמורו. רבי יוסי הגלילי אומר אך מיעוט, ומה מיעט, כי יש שבתות, שאתה שובת, ויש שבתות שאין אתה שובת: כגון שהוצרכו להביא מילדות, או להציל מן הלסטים, או מן הדליקה, או מכל דבר שיש בו פקוח נפש, או חולה לבשל לו, כל אלו וכיוצא בהם דוחין את השבת".

כפי שאנו זוכים לראות במדינתנו, ישנם גם בתי חולים שומרי שבת למהדרין בערים שונות, כגון: "מעיני הישועה" בבני ברק, "לניאדו" בנתניה, "שערי צדק" בירושלים ועוד. צה"ל הוא הצבא היחיד בעולם, שאינו מתאמן יום בשבוע, בשבת, ושובת כולו מלבד פעילות ביטחונית שהיא לא רק מותרת אלא אפילו מצווה.

חז"ל התירו לחלל שבת לצורך ספק פקוח נפש ולמדו זאת מפסוקנו, כפי שמביא הרמב"ן על אתר –

"…וכך אמרו במסכת יומא (ירושלמי פ"ח ה"ה) ומנין שספק נפשות דוחה שבת, רבי אבהו אמר רבי יוחנן אך את שבתותי תשמורו, מיעוט. ועל דרך הפשט…וטעם שבתותי [בלשון רבים] בעבור כי שבתות השנה רבים".

שאלת השאלות היא, מה אמור להיות התוכן של השבת? האם רק 'שביתה ממלאכה', או גם משהו מעשי שצריך לעשות?

הפרשן רבי אברהם אבן עזרא מבאר, שכל מה שהתורה ציינה שהשבת היא 'אות', שבזה ניכר היותנו ישראלים ובשבת עלינו להיות קדושים על ידי לימוד תורה –

"…והנה זה הפסוק טעמו, שישמרו כל השבתות ולא יעשו בהם מלאכת הקדש. ויאמר הגאון, כי טעם כי אות היא – שלא יודע הישראלי כי אם בשמירת השבת, אם היה בעיר לסגור חנות הסחורה, ואם בדרך שלא ילך. וטעמו היא: שתדעו שאתם מקודשים לי. וזה רמז שחייב אדם בכל שבת ללמוד דברי התורה. וכן: מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מ"ב ד, כג), כי בשבת היו הולכים אנשים ונשים לנביאים ולחכמים לשמוע דברי תורה. והעד הנאמן שנת השמיטה, שהיא כמו השבת. ואמר הכתוב, שתקרא התורה נגד כל ישראל בשנת השמיטה בחג הסכות שהוא בראש השנה. ואמר למען ישמעו ולמען ילמדו".

לדעת רש"י, ה'אות' שהשבת משדרת היא, שזה הסימן לבחירת הקב"ה את עם ישראל –

"כי אות הוא ביני וביניכם – אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה".

ר' יוסף בכור שור הוסיף הערה חשובה, שאין היתר לחלל שבת אפילו לדבר מצווה –

"אעפ"י שצוויתי לכם מלאכה של מצוה, לא נתנה שבת לדחות אצלה, ולא יום טוב, והמחלל את השבת אפילו בדבר של מצוה, מות יומת…" (כי תשא ל"א, י"ג).

זכורני שבשנת תש"ל, בהיותי בשרות הצבאי, נשלחה הפלוגה שלנו למחנה הפליטים ג'בליה בחבל עזה. שלשה שבועות גרנו במחנה הפליטים ומדי יום ולילה וכן בשבתות ובחגים ערכנו סיורים רגליים ורכובים. עלינו לג'יפ ולקחנו עמנו את הציוד ההכרחי למשימת הביטחון. יחד איתי שירת חייל דתי נוסף, שלא היה לצערנו מדקדק כל כך במצוות וכשעלינו לג'יפ העלה עמו דברים שלא נחוצים לתפקיד, כחפיסת סיגריות וגפרורים וכן דברים נוספים שהם מוקצה. הערתי לו בצורה חברית ומנומסת  על כך, אך הוא ענה לי, שכאשר עוסקים במצווה של הגנה הכל מותר! ולנו ברור, שגם כשעוסקים במצווה יש גבולות מה מותר ומה אסור לצורך פקוח נפש.

מעלת שמירת השבת כל כך גדולה, שאין שום מצווה השווה לה, כפי שכותב רבנו בחיי –

"והנה, השומר שבת כהלכתו מייחד הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, וגורם ברכה למעלה ולמטה בייחוד ההוא, ולזה אמרו רז"ל [שבת קי"ח ע"ב] כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מחול לו שנאמר [ישעיה נ"ו, ב'] אשרי אנוש יעשה זאת וגו'…ודע כי מצות השבת היא המצווה הראשונה שנתנה לישראל קודם מתן תורה והיא עיקר האמונה, והיא שקולה כנגד כל המצות כלן, ועם מצות השבת יאמין אדם בחידוש העולם…".

האלשיך הקדוש מביא את דברי המדרש, שמשה רבנו כבר ביקש מפרעה בתיחכום, שלא יעבדו בשבת –

"עוד יתכן במאמרם ז"ל (שמות רבה א כח), כי בעוד ישראל במצרים אמר משה לפרעה, מי שיש לו עבדים עושי מלאכתו אם אין להם יום בשבוע לנוח בו יותש כחם ולא יוכלו עשות כראוי, ויאמר פרעה כן דברת בחור להם אתה יום מהשבוע, ויבחר להם את יום השבת".

לפי דברי מדרש אלו, כיון שמשה במצרים כבר קיבע את השבת כיום מנוחה, הוא נדרש להזהיר אותם על מלאכת שבת –

"וכן אמרו רבותינו ז"ל (מתנות כהונה שם) כי כשנתן להם הקדוש ברוך הוא את השבת שמח משה, ועל כן אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו. ובזה יתכן יאמר ואתה, שקבעת להם את השבת מאז, הזהירם עליו. וזהו ואתה דבר וכו' אך את שבתותי תשמרו…".

רבי שמשון רפאל הירש היסב את תשומת לבנו לכך, שפעם ראשונה בפרשתנו מוזכרת חובת השמירה על השבת ומשמעותה –

"לראשונה מציין הכתוב כאן את מצוות השבת במושג ה"שמירה", ושלוש פעמים הוא חוזר עליו בפרשת השבת הזאת (פסוקים יג, יד, טו). המושג הזה מגלה אפוא את עיקר תוכנו של הפרק הזה. מושג השמירה מלמד אותנו, שעלינו לראות את השבת כנכס הנתון לנו מבחינה אובייקטיבית והמופקד בידינו לשומרו. כל חובות השומרים מוטלות עלינו ביחס לשבת; אסור לנו לנהוג כלפיה ב"פשיעה" או ב"שליחת יד", להעלים עינינו ממנה, לנהוג בה בשרירות לבנו; ועלינו להרחיק ולמנוע ממנה – מתוך חרדה שבנאמנות ובפקיחת עין – כל דבר העלול לפגוע בנכס קדוש זה המופקד בידינו."

למרות שחובת השמירה על מצווה מופיעה בתורה גם לגבי נושאים אחרים, כגון פסח, בכל אופן שונה הדבר לגבי שמירת השבת, שחובת שמירתה עומדת מעל כל מעשה ומלאכה, אפילו מלאכה קדושה כמלאכת המשכן, כפי שממשיך הרש"ר הירש –

"…ביחס לפסח בא מושג השמירה רק במפוזר ובמקראות בודדים, ואילו כאן חוזר הכתוב עליו פעמים אחדות בדיבור אחד. ועוד: לא נמסרה כאן ל"שמירתנו" השבת דרך כלל, אלא "שבתותי", כלומר, כל יום – שבת ממשי נמסר לידינו עם כניסתו כנכס קדוש מיוחד מקדשי ה', כל יום – שבת ממשי מטיל עלינו את התחייבותנו מחדש ותובע לעצמו מידינו את כל חובת שמירתנו מחדש .

ואין הדברים אמורים לגבי מלאכת חולין פרטית, ולא לגבי מלאכה המפרנסת את בעליה, אלא לגבי מלאכת המשכן, שהיא מלאכה המוקדשת למטרה עליונה, קדושה, לאומית ואלוהית. שמירת השבת נדרשת כאן נוכח מלאכת המשכן, שמטרתה היא קירבת ה', ועל – ידי כך מתבררת בתכלית הבירור עליונותה של שמירת השבת לעומת כל שאר הצרכים שאין בהם משום קדושה".

אחד הפיוטים שהיה פותח בו אבי ז"ל את זמירות ליל שבת ועד היום אני נזכר בערגה באוירה שהשיר הזה יצר, הוא הפיוט "כל מקדש" שחיבר משה קלונימוס ומופיע לראשונה במחזור ויטרי –

"כָּל מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לוֹ כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת כַּדָּת מֵחַלְּלוֹ שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל פִּי פָעֳלוֹ אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ."

וכותב ה'שם-משמואל', שהשכר נאמר רק על השמירה ולא על מי שמקדש את יום השביעי, משום שקידוש יום השביעי שייך לפרט ואילו השמירה היא של כלל ישראל. ונראה את לשונו –

"מה שאנו אומרים בזמירות 'כל מקדש שביעי כראוי לו'… דתרי מילי נינהו, כל מקדש שביעי כראוי לו -לא נאמר בו שום שכר, כי זה אין בכוח הפה לדבר וכאמרם ז"ל (שבת י' ב) מתן שכרה לא עביד לגלויי[=לא עתיד להתגלות]. והוסיף ואמר 'כל שומר שבת כדת מחללו', לזה יש לומר 'שכרו הרבה מאד ע"פ פעלו איש על מחנהו ואיש על דגלו'. ולפי דרכנו ימתקו הדברים, ד'כל מקדש שביעי כראוי לו' – זה בחינת 'זכור', ריצוי מצד הפרט, כל חד כמה דמשער בלבי' שזו מעלה יתירה, וכמו שזה נעלם בלב חכם כך שכרה נעלם, ואין בכח הפה לומר. אבל 'כל שומר שבת כדת מחללו' שהיא בחינת 'שמור', ריצוי מצד הכלל. לזה 'שכרו ע"פ פעלו' נמי 'איש על מחנהו ואיש על דגלו' להתאחד בכללות ישראל". (שם משמואל פרשת שמות).

והוסיף על זה בעל חידושי הרי"ם, ש"שכרו הרבה מאוד על פי פעלו", כלומר: יכול לבקש מה שרוצה. וזאת למדנו מאירוע שהתרחש בביתו.

פעם הגיע אל בעל חידושי הרי"ם, רבי יצחק-מאיר אלתר מגור, יהודי שפרנסתו הייתה על עסק שקיבל בחכירה מאת האציל המקומי, וכעת רצה האציל להעבירו מן החכירה. סיפר האיש לרבי יצחק-מאיר את קשייו ואת המצוקה הכספית שהוא נתון בה, ובכה והתחנן לפני הרבי שיתפלל עבורו ואף נשאר לעשות את השבת אצל הרבי. בזמירות שבת החל הרבי לשיר את הפיוט "כָּל מְקַדֵּש"
וכשהגיע לשורה "שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל פִּי פָעֳלוֹ" החל לדרוש: מהו "שכרו" של שומר שבת? "על פי" על מה שאומר בפיו, כך "פעלו", כך יפעלו בשמים. מי ששומר שבת יכול לבקש בפיו את שכרו, והקדוש ברוך הוא מקיים.
מיד פנה ר' יצחק-מאיר לסובבים אותו ואמר: "אני  גוזר ואומר 'אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ' שלא יזיז שום איש ממקומו".
איש מהנוכחים לא הבין, שכוונתו של הרבי הייתה שהחוכר לא יזוז מפרנסתו. גם החוכר עצמו, שהיה איש פשוט, לא הבין, אבל בחוץ נפל האציל למשכב ולא יכול היה לעמוד על רגליו עד שנאלצו לשאתו הביתה, והרופאים אמרו שאין תרופה למחלתו. 
בתוך כך עלה בדעתו של האציל שאולי חלה מכיוון שרצה לנשל את החוכר היהודי מן החכירה, ושלח מיד משרתים שיביאו את היהודי אליו. כשהובא החוכר לפניו, חזר בו האציל מכוונתו לנשלו, ואף נתן לו את החכירה בחינם ומיד התרפא.

נזכה בע"ה, שבזכות שמירת שבת כהלכתה ימלא הקב"ה כל משאלות לבנו לטובה ולברכה.

שבת שלום לכל בית הישיבה