גירסא להדפסה

המילה 'טיש' מוכרת לרבים בתוכנו כשולחנם של אדמורי"ם, המנהלים שולחן-שבת או חג, או באירועים משמחים שסביבו מתכנסים החסידים בשירה ובטעימה משולחנו של רבם.

רבים הם הסיפורים על קדושת ה'טיש', שאיננו רק מקום אכילה, אלא מהווה את מקום הכינוס של החסידים עם רבם, בו הם שומעים דברי תורה ומרגישים חיבור לערכי החסידות והתורה וזה נעשה באמצעות השולחן. חז"ל כבר החשיבו את הסעודה והשתייה יחד כאמצעי חיבור בין אנשים, כמאמרו של רבי יוחנן במדרש אגדה –

"גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים, ומעלמת עין מן הרשעים…מקרבת את הרחוקים [לומדים זאת] מיתרו, בשכר שאמר 'קראן לו ויאכל לחם' זכו בניו לישב בלשכת הגזית…" (בובר, פרשת שמות).

אחת החוויות שעוברים תלמידינו בישיבה במהלך שבתות-ישיבה היא ללכת ל'טישים' אצל אדמורי"ם בבני-ברק. רובם מתפעלים על הדרך בה יושבים החסידים ושרים וטועמים ממה שהרבי מחלק לחסידיו.

למדנו אם כן, ששולחן איננו סתם רהיט בבית או בכל מקום, אלא כלי שיכול לשמש להתעלות רוחנית. זוכר אני בתור ילד, שהוריי ז"ל לא אישרו לנו לשבת על שולחן, באמירה שחדרה לעומק הכרתנו ש- "שולחן זה מזבח!" ולכן לא יושבים עליו. וכן שמעתי שרבים אומרים כן לילדיהם, במיוחד בבתים של שומרי תורה ומצוות.

ומה הקשר בין מזבח לשולחן? יחזקאל הנביא כותב (מ"א, כ"ב) –

"הַמִּזְבֵּ֡חַ עֵ֣ץ שָׁלוֹשׁ֩ אַמּ֨וֹת גָּבֹ֜הַּ וְאָרְכּ֣וֹ שְׁתַּֽיִם־אַמּ֗וֹת וּמִקְצֹֽעוֹתָיו֙ ל֔וֹ וְאָרְכּ֥וֹ וְקִֽירֹתָ֖יו עֵ֑ץ, וַיְדַבֵּ֣ר אֵלַ֔י זֶ֚ה הַשֻּׁלְחָ֔ן אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥יה'…".

בספר 'מגן אבות' על מסכת אבות (פרק ג') שחיבר הרשב"ץ [=רבי שמעון דוראן, נולד בפלמה דמיורקה שבספרד בשנת 1361], למד מפסוק זה שהמזבח נקרא 'שולחן' וזה לשונו –

"וזה הפסוק ביחזקאל, על המזבח, ולפי שנקרא המזבח שולחן, נראה שיש שולחן דומה למזבח, ואי זה הוא, זה שלחן שאמרו עליו דברי תורה ברבים".

ושואלת  הגמרא במסכת ברכות (נ"ה.), שלכאורה פתח הנביא במזבח וסיים בשולחן –

"פתח במזבח וסיים בשלחן?! רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו – שלחנו של אדם מכפר עליו".

איך השולחן מכפר? – על כך הגמרא כתבה קודם, שהמאריך לשבת בסעודה יתכן ויבוא עני ויתן לו גם לאכול".

למדנו, ששולחנו של יהודי איננו משמש רק לאכילה, אלא מקום שבו ניתן לקיים מצוות כמו הכנסת אורחים ולתת לסעוד לאנשים שאין באפשרותם לכך. וכן אומרים דברי תורה, כמאמר המשנה (אבות דרבי נתן נוסחא ב', פרק ל"ד):

"רבי אלעזר בן רבי צדוק אומר: כל שנים ושלשה שהן יושבים ואוכלים על שלחן אחד ואין אומרים עליו דברי תורה, כאילו הן אוכלים זבחי מתים, שנאמר 'כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום' (ישעיה כ"ח ח'). רבי חלפתא איש צפורי אומר: כל שנים ושלשה שהן יושבים בשוק ויש ביניהם דברי תורה השכינה נגלית עליהם, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו (מלאכי ג' ט"ז)".

למדנו במסכת ברכות (נ"ד:), שיש חשיבות להאריך בסעודה ואין חשש לביטול תורה, כפי שכותב רבה של שכונת רמת-אלחנן, הגאון הרב זילברשטיין שליט"א בספרו 'חשוקי חמד' (על מסכת מנחות, מ"ד.):

"שלשה דברים, המאריך בהן, מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפלתו והמאריך על שלחנו והמאריך בבית הכסא [ברכות נ"ד:]. הרי שהגמרא בא ללמדנו, שלא נחוש לביטול תורה בזה שיאריך במצוות אלו, דאדרבה הוא יאריך ימים ויוכל להספיק ללמוד יותר".

במאמרנו נעסוק בשולחן שהיה במערב בית-המקדש לצד צפון ונברר מה תפקידו ומדוע יש צורך בשולחן בבית-המקדש, בפרט שאנו רואים שהוא נחשב ביותר בכלי המקדש, לאחר שמוזכר בפרשתנו מיד לאחר ארון-הברית וכפי שאנו מבינים, שארון-הברית מופיע ראשון משום חשיבותו המיוחדת, שהרי בו מונחים לוחות הברית, כך גם השולחן שעליו עורכים את לחם הפנים חשיבותו כנראה גדולה מאוד. וכך אמנם הבחין בחשיבות המיקום של הכלים רבנו אברהם אבן עזרא  –

"…והזכיר ה' בתחילה הארון והכפורת שהוא נכבד מן הכל, כי הוא לבדו מבית לפרכת, והוא לבדו מקום קדש הקדשים בה"א כאשר פירשתי. ואחרי הארון, השולחן והמנורה ומזבח הזהב והפרכת" (הפירוש הקצר שמות כ"ה, כ"ג).

אם כן עלינו להבין – מה לשולחן בבית ה' והאם נועד לארוחות וסעודות?

שאלה זו שואלים במדרש אגדה , אך תחילה נלמד את הפסוקים בפרשתנו ומיד אחר כך נביא את המדרש.

"ועָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אָרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ:(כד) וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב…וְנָתַתָּ֧ עַֽל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד".

ואכן, במדרש-אגדה (בובר) אומר, שאין לחשוב חלילה שצריך שולחן לצורך אכילה ושתיה, אלא שיש כאן אמירה רוחנית שבאה לומר לאדם שהוא כולו גשמי, שישים לב שגם האכילה והשתייה היא ענין חשוב והשולחן בא לרמז לאדם לשבר את יצרו. נראה את לשונו –

"…אלא מעשה בני אדם גלויים לפניו, כי יש בני אדם אינם חפצים בזה העולם כי אם אכילה ושתייה, לפיכך אמר ועשית שלחן, הלא תראה כי השולחן הוא נתון בצפון ויצר הרע הוא נתון בצפונו של אדם, שהיא שמאלו, ועל זה אמר החכם לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י' ב')".

המדרש ממשיך בהשוואה למנורה שנמצאת בצד דרום והמזבח במרכז. כל הכלים באים ללמד אותנו משהו על החיים – המנורה על לימוד התורה, והמזבח שנמצא במרכז מכוון לבית המדרש עם מציאות החיים. נראה את המשך לשון המדרש –

"…ועל כן המנורה נתונה בדרום שהוא לצד ימין, רמז על תלמידי חכמים שהם עוסקים בתורה בלילה לאור הנרות, כי כן אמרו רבותינו ז"ל אין רנה של תורה מתקיים אלא בלילה, שנאמר קומי רוני בלילה (איכה ב', י"ט)…ומזה ציוונו הקדוש ברוך הוא שיתן התפילין על צד שמאל, כדי לשבר את יצר הרע…ומזבח באמצע טעם מפני מה, רצה לומר כי המזבח דומה לבית המדרש שלא יתכן כל היום וכל הלילה קריאה בלא אכילה, לפיכך צריך אדם שיאכל כדי קיום הגוף, כי הגוף לא מתקיים בלא אכילה, לפיכך נתון המזבח באמצע" (שמות כ"ה, סימן כ"ג).

הריב"ש מבעלי התוס' בספרו 'בכור שור' על פרשתנו טוען, שכל ענין השולחן בבית המקדש הוא –

"דרך כבוד הוא שיהיו עבדיו וכוהניו אוכלים משולחנו".

וכן באותו לשון ממש כותב גם החזקוני –

"ועשית שלחן דרך כבוד הוא שיהיו עבדיו ובני ביתו אוכלים משלחנו".

את השאלה בדבר הצורך בשולחן בבית המקדש העלה גם רבינו בחיי, תוך שמקדים ואומר, שברור לכולם מדוע יש צורך בארון בבית המקדש בו מונחים הלוחות, אבל מה עושה שולחן בבית המקדש?

רבנו בחיי טוען, שלפי הפשט מטרת השולחן להביא שפע לעולם והכהנים שאוכלים ממנו מעט מעבירים את השפע הזה לעם ישראל וכך הברכה שורה על משהו קיים. והמילה 'שולחן' לדעתו של רבנו בחיי היא מלשון, שהקב"ה שולח דרכה את ברכתו. נראה את לשונו –

"ועל דרך הפשט הוצרך השולחן בבית ה' בלחם אשר עליו להיות שרש דבר שתחול הברכה בו, והלחם אשר עליו היה נאכל לכוהנים משרתי המקדש והיה מספיק לרבים מהם מעט ממנו…ועל כן נקרא 'שלחן', שהקב"ה שולח ברכתו בלחם שעליו, ומשם הברכה משתלח בכל המזונות ויבא שובע לכל העולם…".

רבנו בחיי מביא פירוש נוסף בדרך מדרשית, אם כי יש לומר שגם פירושו על דרך הפשט נוטה לדרש, אך בפירוש זה משתמש בראשי תיבות וזה לשונו –

"ועל דרך  המדרש: 'ועשית שלחן עצי שטי"ם' = ש'לום ט'ובה י'שועה מ'חילה. וכן מצינו בארון ובמזבח, כי כל הטובות האלה נכללות בה ובאות בסבתם גם בסבת השלחן, כי הוא מזבח כפרה לאדם, והלחם שעל השלחן הוא חשוב כקרבן על גבי המזבח כשאדם טוב עין מיטיב ומאכיל שם העניים…".

ומסיים רבנו בחיי במנהג יפה שהיה בצרפת, שם החוק מחייב קבורה בארון, והשתמשו בשולחן כעצי הארון, וזה לשונו לסיום –

"ומנהג חסידים שבצרפת שעושים משלחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה בידו ולא ילונו בעמלו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מיטיב על שלחנו, ולכך אמרו רז"ל (ברכות נ"ד, ב') המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו".

רבי עובדיה ספורנו טוען, שהשולחן כמו המנורה והארון הם כדוגמת ארמונם של מלכים ולכן במקום שכינה של מלך מלכי המלכים עשו כדוגמא, וזה לשונו:

"..אחר מעשה הארון שהיה כדמות כיסא לשכינה, כאומרו 'ונועדתי לך שם'. ציווה על שולחן ומנורה כמנהגם לפני השרים, כעניין השונמית באמרה ונשים לו שם מטה ושלחן וכיסא ומנורה (מ"ב ד, י)".

לפי אותה תיאוריה מסביר הספורנו, מדוע יש זר זהב סביב השולחן – משום שנחשב לכתר מלכות בעל שני תפקידים –

"…ובהיות זר השולחן מורה על כתר מלכות, כדבריהם ז"ל. וענין המלך בהנהגת המדינה הוא על ב' פנים האחד בעניין המשפט וזולתו מסדרי המדינה, והשני להגן על המדינה מכל צר ואויב, כאומרו 'ושפטנו מלכנו וגו' ונלחם את מלחמותינו' (שמואל א' ח', כ'). הושמו בשלחן שני כתרים, אחד מהם לשלחן עצמו, המורה על פרנסת המדינה וסדור ענינה, והשני למסגרת, המורה היות סוגר בעדה מכל מזיק והשבית אויב ומתנקם".

גם רבי משה אלשיך טוען, שהשולחן תפקידו להביא שפע של ברכת המזון לעולם  ושולחנו הפרטי של האדם מושפע משולחנו של מקום בבית המקדש –

"…אין ספק כי לא לצורך לחם במשכן היה שם שולחן בלחם הפנים…כי  שהשכינה במשכן משם יצא שפע לכל העולם. ובשולחן יחול שפע מאתו יתברך להשפיע בכל מזון העולם, ועל כן הוצרך היות דבר מה שיחול בו השפע מאתו יתברך להתברך משם העולם כל מזון ועושר ומלוכה כנודע, כי על כן אמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא כה ב) כי הרוצה להעשיר יצפין כי שלחן בצפון. ובכל הכנות הראויות לשלחן איש הישראלי למען יתברך ויהיה נחת שלחנו מלא דשן, אין ספק כי בשולחנו של מקום יתברך יהיו רמוזות, כמלמד את האדם יעשה באופן יקדש שולחנו ויהיה כאילו אכלו משולחנו של מקום… וזהו 'ועשית' – אתה הישראלי שולחן אשר תאכל בה עצי שטים, כי תעשנו מזבח להאריך ימים, ולא כאוכל לחיי שעה כי אם כאילו היא ארץ חיים".

האלשיך מוסיף ואומר, שאדם לא צריך לשאוף לעושר רב ויש לו להסתפק במה שזכה בו מתוך צניעות וענוה, אבל אם זיכה אותו הקב"ה לעושר, אזי חשוב שהכל יהיה מתוך טוהר בלי לעשוק אחרים וכו'. נראה את לשונו:

"…עד כה דברתי אם לא תשיג ידך רק לחם ומים שתשמח בחלקך, ואם לא יהיה כן כי אם שתעשיר עד גדר ש 'וצפית אותו זהב' בהשקות בכלי זהב וכיוצא, עשה זאת איפה והיזהר שיהיה טהור בל יהיה מעושק וגזל .. בל תהיה בוצע ברך, ואיך יחשב מזבח בגזל והוא יתברך שונא גזל בעולה רק יהיה טהור: ואם כה תעשה ועשית עליו זר זהב בעולם העליון, נזר קדושה שתקנה בעושרך עולם הזה, ולא כמאבדים עולמם בעושרם שישמנו ויבעטו. והנזר העליון ההוא יהיה לך סביב מסבבך ומסלק כל משטין מכל סביבותיך כי תעשה הטוב בממונך".

רבי אפרים מלונטיץ בספרו 'כלי יקר' על פרשתנו מעודד גם הוא את דרך הצניעות הנרמזת מהשולחן, אך לומד זאת מהמידות של השולחן, שאורכו ורוחבו הינן מידות שלמות ואילו קומתו אמה וחצי –

"…זה רמז למדת הצדיקים השמחים בחלקם ואינן חסרים לנפשם מאומה ובכל מה שהאכילם הקדוש ברוך הוא משולחנו בין רב בין מעט דומה להם כי יש להם כל, כמבואר למעלה פרשת וישלח (בראשית לג יא) בפסוק יש לי כל, על כן היו אמות השולחן שלימות לאורכה ולרוחבה אך במידת הקומה כתיב ואמה וחצי קומתו, רמז שלא יגבה לבו ולא ירום לבבו למעלה בעבור עושרו כי האמה השבורה בקומה רמז שיהיה לו לב נשבר על כל פנים ולא יתקומם בעבור כי רב חילו".

ה'כלי יקר' גם לומד מאופן השולחן, כיצד יש לאדם לאכול כדי לשמור על בריאותו הפיזית והרוחנית –

"…ורמז עוד, שהאוכל משולחן גבוה לא ימלא רסן בטנו ותאוותו, אלא ישבור תאוותו ולא ישלים אל החומר כל מאווייו, כי הצדיק אינו אוכל כי אם לשובע נפשו והמותר יחרים, ומטעם זה נזכר לשון שבירה אצל הלחם שברו לנו מעט אוכל (בראשית מג ב) בשברי לכם מטה לחם (ויקרא כו כו), וזה טוב לאדם הן מצד הרפואה שלא ימלא האצטומכא מאכל כאשר יוכל שאת כי דבר זה מזיק אל העיכול אלא יחסר כמו שליש מכדי שביעה וזה יסוד לכל בריאות האדם, הן מצד מצוות ה' כי אין טוב לאדם כי אם למעט בכל היכולת בתענוגות בני האדם כדי שלא ימשך אחריהם ויתבטל מעסק התורה כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל (אבות ו ד)".

לקראת סיום נביא את פירושו של הרש"ר הירש למהותו של השולחן, שאיננו רק להביא שפע לאדם הפרטי, אלא על כל המדינה. וזו הסיבה שהשולחן עשוי מעץ וכן מסביר מדוע ליד לחם הפנים יש לשים לבונה שהיא משמשת לריח טוב. וזה לשונו:

"השולחן במשכן מיועד לשאת עליו את לחם הפנים…כלומר "לחם ולבונה". אין צריך לומר שהלחם מייצג את המזון, וכן קל להבין את משמעות הריח כביטוי להרגשה שחפץ כלשהו מעורר בנו, הרגשה נוחה או בלתי – נוחה, ודי להזכיר את הביטוי: "הבאשתם את – ריחנו" (לעיל ה, כא). ריח נעים מבטא אפוא את ההרגשה הנוחה ואת הסיפוק שמצאנו בדבר. והלבונה לבדה, "לבנה זכה" מבטאת את ההרגשה – הנוחה הטהורה, הפשוטה והטבעית.

עתה, אם השולחן נושא עליו – ומוטב לומר: מגיש – מזון והרגשה נוחה, דהיינו מצב של רווחה, הרי שעלינו לראות את השולחן כשלעצמו רק כסמל למקור הרווחה, כלומר אותו התחום של חיי האומה היוצר רווחה: התפתחות החיים החומריים של המדינה".

ומסיים רש"ר הירש מדוע עיקרו של השולחן עשוי מעץ, בהקשר לפריחתה של המדינה –

"לפיכך עשוי השולחן בעיקרו מעץ, עצי שטים, המסמלים התפתחות מתמדת ורעננה, שאין לה גבולות אחרים מאלה שהאומה קובעת לעצמה לצורך פריחתה ושגשוגה, שהרי גם המסגרת שמסביב לשולחן הייתה עשויה מעץ. ותכונת העץ היתה קבועה בו בארון, אף – על – פי שציפו אותו זהב, זה סמל היציבות והחוזק. הזהב נבלע במשמעות אופיו הכללי של השולחן: 'שאני שולחן דרחמנא קרייה עץ' (מנחות צ"ז.), וגם בהופעתו החיצונית לא בלט הזהב ביותר 'ציפוי שאינו עומד' (שם צ"ו: – צ"ז.)…".

הבאנו בפניכם דעות שונות, מדוע יש במקדש שולחן ומהי המשמעות לחיינו הפרטיים והלאומיים אז והיום.

לסיום כדרכנו, נביא סיפור מתוק שהתרחש בשולחנו של רבי נפתלי מרופשיץ, שממחיש לנו את המשמעות של שולחנם של אדמורי"ם. שני חסידים היו לרבי נפתלי מרוּפּשיץ, שניהם חברים קרובים שאהבה גדולה שררה ביניהם כאהבת דוד ויהונתן. יחד היו באים תמיד אל שולחנו של רבם, ויחד היו יושבים זה לצד זה ליד השולחן.

ר' נפתלי נוהג היה לחלק בעצמו כיכרות לחם ליושבים אצל שולחנו, ולשני החברים היה נותן תמיד שתי כיכרות תואמות שדבוקות יחד. כך נהג כל הימים. פעם אחת התגנב כעס בלבם של החברים זה על זה, ולא ידעו סיבת הדבר אלא רק הרגישו בלבם שמץ של כעס. באותה הפעם, כשבאו אל רבם בסעודת ליל שבת וישבו ליד השולחן, לקח הרבי שתי כיכרות תואמות ודבוקות, הפריד תחילה ביניהם ונתן לזה כיכר אחת ולזה כיכר אחת.

אחר הסעודה כשהלכו לביתם התחילו להרהר בעניין זה ויאמרו איש אל אחיו, מה זאת עשה הרבי לנו שהפריד את הכיכרות? אין זאת אלא בגלל הטינה שיש בלבנו זה על זה. מיד פייסו איש את רעהו והביאו יי"ש ושתו לחיים, עד שנעשתה אהבה ואחווה ביניהם אף יותר מבתחילה…

למחרת, כשבאו אל רבם לסעודת שבת, ראו כי הרגיש רבם בדבר ברוח הקודש, ונתן להם שתי כיכרות תואמות ודבוקות כמו שעשה תמיד (זושא).

נתפלל אי"ה, שנזכה כולנו לשולחן של ברכה, שולחן טהור ושלם, מתוך אושר ושמחה ונזכה לקיים בו מצוות ודברי תורה כשולחנם של גדולי הדורות אכי"ר.

שבת שלום וחודש טוב ושמח!