על התקוממות ותקומה - פרשת בשלח

להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

ידועה שאלתו של רבי אברהם אבן-עזרא, מדוע לא נלחמו בני ישראל כשעמדו מול הים ומאחוריהם המצרים? שהרי במקום לצעוק, יכלו ששת-מאות אלף גברים ועוד נוער ונשים להתקומם ולהילחם כנגד המצרים שהיו רכובים בסך הכל על שש מאות סוסים?

נראה את השאלה בלשונו –

"..יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?

תשובתו של אבן-עזרא מורכבת משני חלקים – הראשון הוא, שמכיוון שעמדו מול אדוניהם שבמשך מאות שנים דיכאו אותם ומנעו מהם כל חשיבה עצמאית ויכולת להתנהל בלי לקבל אישור ממשעבדיהם, הדבר מנע מהם לקום ולהילחם. והחלק השני בדבריו הוא, שלמעשה גם אם היו אוזרים אומץ ורוצים להילחם, הרי לא הייתה להם יכולת פיזית משום החולשה הגופנית ממנה סבלו כתוצאה משנות השעבוד הרבות וחוסר ניסיון צבאי, משום שהרי אף אחד לא לימד אותם את תורת המלחמה. וזה לשונו –

"התשובה, א]כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו, ב]והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה".

האבן-עזרא מוכיח זאת גם מהמשך מסעם במדבר, כשנאלצו להילחם כנגד עמלק שהיה נחות מספרית ולולא משה רבינו שנשא ידיו באמונה לקב"ה לא היו יכולים להתגבר על האויב. וזה לשונו בהמשך –

"…הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפלת משה היה חולש את ישראל".

לשיטתו, זו הסיבה שהקב"ה סיבב אותם במדבר, כדי שיקום דור חדש שיהיה בנוי אחרת להילחם בכניסה לארץ. חטא המרגלים היה הסיבה לעונש, אבל לדעתו של אבן עזרא, צורת העונש היתה כדי שיקום דור חדש שיהיה מסוגל להילחם על ארץ ישראל, וזה לשונו לסיום –

"...והשם לבדו שהוא עושה גדולות (איוב ה,ט) ולו נתכנו עלילות (ש"א ב,ג) סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים,עד שקם דור אחר דור המדבר,שלא ראו גלות והייתה להם נפש גבוהה…" (פרק י"ד, פסוק י"ג).

השבוע הזכרתי את דברי האבן-עזרא בשיחת הבוקר הקבועה לתלמידינו האהובים בישיבה, ולאחר השיחה ניגש אלי אחד הרמי"ם ושאלני, האם את שאלת האבן-עזרא אפשר וצריך לשאול גם על תקופת השואה – מדוע הלכו יהודי אירופה כצאן לטבח ומדוע לא התקוממו כנגד הנאצים הגרמנים? והאם תשובתו של האבן-עזרא מתאימה גם לתקופה השואה?

עניתי לרב השואל, שיש כמה קווי דמיון, אך קודם כל חובה להפריך את הטענה שלא הייתה התקוממות בזמן השואה. ראשית עלינו להבין, שאנחנו לצערנו יודעים את הסוף המר של הסיפור, מה שקדושי השואה לא ידעו, שהרי בתחילת המלחמה עדיין קיוו והאמינו שהמלחמה הזו תיגמר בקרוב, ועד אז צריך לעשות הכל כדי לשרוד. ודאי ראו הם היטב, שהגרמנים חדורי שנאה ליהודים, אך לא יכלו להבין ולהאמין שזה ייגמר כל כך רע ולכן נמנעו בתחילת המלחמה להתארגן למרד.

הגרמנים מצידם נקטו דרכי מרמה והונאה כדי להתיש את כוחות העם היהודי, על ידי הקצבת מזון דל ושליחת אנשים למזרח – כביכול להיטיב עמם – תוך זיוף  מכתבים וגלויות דואר, בהם כביכול מספרים היהודים שנסעו לשם כמה טוב להם. כמו כן פיתו את האנשים לבוא לרכבות השילוחים, על ידי נתינת ככר לחם שלם וריבה לאנשים כה רעבים ובשלב זה אנשים כבר היו מותשים, רעבים וחולים.

וזאת לדעת, שברגע שהיהודים התחילו להבין לאן זה הולך ושהמטרה של הגרמנים היא להשמיד להרוג ולאבד את העם היהודי נער וזקן טף ונשים, או אז התחילו מרידות קטנות וגדולות, ברגע שהבחירה הייתה או למות או להילחם ולהשתדל להינצל. היו מרידות ידועות יותר כמו המרד במחנה טרבלינקה, בסוביבור, באושוויץ ועוד, ובכל המקומות הללו ניצלו מעטים וכמובן היה המרד בגטו ורשה והמרד בגטו קובנה שהתפרסמו בציבור, אך היו עוד מרידות בגטאות שונים, שרובם אינם ידועים בציבור ואמנה מספר מועט מהם –

בגטו מינסק ראש היודנראט היה אליהו מושקין, ששיתף פעולה עם המחתרת, עד שנתלה על ידי הנאצים בפברואר 1942. גם יורשו משה יפה המשיך את שיתוף הפעולה, עד לאקציה הגדולה בסוף יולי 1942 בה נרצח ואז הוא הודיע ליהודים שהמשאיות מובילות להשמדה – ושיברחו, וזאת בניגוד לפקודת הגרמנים שדרשו ממנו להרגיע את היהודים. בגטו לחווא יושב ראש היודנראט היה דב לופטין, אשר עודד את הבריחה על ידי שריפת בניין היודנראט; 600 איש מתוך 2,000 יושבי הגטו פרצו מהגטו, מהם 120 הגיעו ליער, אך רק מעטים שרדו. כל יושבי הגטו שלא ברחו נרצחו. בגטו טוצ'ין ראשי היודנראט היה גצל שוורצמן ומאיר הימפלרב אשר השתתפו בשריפת הגטו ובבריחה ממנו.

ועל כל זאת, היתה הגבורה והמלחמה היומיומית לשמור על בני המשפחה ולדאוג למזון תוך כדי סיכון רב וכמובן גם גבורה ומסירות נפש לקיים מצוות תוך כדי סיכון חיים.

אם כן, לכאורה עלינו לשאול כאן שאלה הפוכה – אותם אנשי הגטאות ומחנות ההשמדה שכן נלחמו בעור שיניהם, דלי נשק וכוח, מנין שאבו את הכוחות להתמרד בצורה כזו או אחרת? במה הם שונים מיוצאי מצרים שלא העיזו למרוד ולהילחם?

התשובה לכך היא מורכבת וארוכה מאוד ובמסגרת מאמר זה ניגע בענין ממש בראשי פרקים.

השאלה לגבי יוצאי מצרים במקומה עומדת, שהרי הם מול הים ולכאורה לא הייתה להם ברירה אחרת וכן לדעת חז"ל שהיו חמושים השאלה מתבקשת – למה לא נלחמו? לכן אומר האבן-עזרא, שהיה להם 'כשל פסיכולוגי' לאחר מאות שנים של שיעבוד מלא, אולם בשואה מדובר על שנים בודדות ויהדות אירופה הכירה גם מציאות אחרת ונוחה יותר, ולכן כל זמן שהייתה תחושה ותקווה שמדובר במשהו זמני ויש סיכוי לשרוד אז לא פעלו, אולם כשהתברר ליהודים ברוב המקומות שכוונת הגרמנים היא השמדה טוטלית, או אז התרחשו בריחות ומרידות במקומות רבים למרות שהיו חסרי אמצעים ונשק ורעבים וחלשים .

רבי משה סופר, החת"ם סופר, שואל בספרו על פרשת השבוע 'תורת משה' –

"…כיון שיצאו ישראל מזוינים למלחמה, למה בעמדם על הים לא ציווה הקדוש ברוך הוא לבני ישראל  שילחמו עם מצרים וה' ילחם להם וינצחו ישראל בדרך הטבע, ולאיזה טעם עשה הקדוש ברוך הוא נס גדול שלא בדרך הטבע לקרוע להם הים ולנער פרעה וחילו בים סוף?".

עונה החת"ם סופר, שמבחינה מוסרית עם-ישראל נצטווה שלא להילחם כנגדם, משום הכרת הטוב על כך שהמצרים שימשו אכסניה לעם ישראל – אמנם אכסניה קשה ונוראית – אולם לפי הרמה המוסרית שלהם נדרשו לאפשר הכרת הטוב למצרים, וזה לשונו –

"…אבל באמת מדרך המוסר איננו נכון שישראל בעצמם יעמדו נגד המצרים ללחום נגדם בחרב שבידם כי אכסניא היו להם, ומפני כך ציווה הקדוש ברוך הוא (דברים כ"ג ח') 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו',…לכן ציווה הקדוש ברוך הוא ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה ויבקעו המים ולא ילחמו בנ"י בעצמם נגדם…" (תורת משה פרק י"ג פסוק י"ח).

אם נעמיק במקור של חז"ל למחויבות של הכרת הטוב למצרים, נמצא דבר מיוחד. הגמרא (בבא קמא צ"ב:) מביאה את שאלתו של רבא לרבה מר מרי, ששאל אותו מה המקור לכך שהבריות אומרים "בור שתית ממנו אל תזרוק בו אבן/צרור של עפר". ותשובת רבה בר מרי לרבא מדהימה! המקור לכך הוא מהפסוק בתורה (דברים כ"ג, ח') – "לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ" – אפילו שעם ישראל סבל במצרים מעבודה קשה, עינויים, גזרות מוות לתינוקות וכו', עם ישראל מחויב להכיר לו טובה ולכן אסור לתעב מצרי.

סיפר מי שהיה רב חיל האויר, סגן-אלוף הרב רם ראב"ד, על בן דודו שהיה קצין יהודי בצבא הצרפתי ונפל בשבי הגרמני. כתוצאה מלחץ ואיומים צרפתיים השאירו אותו בחיים אבל שמו אותו במחנה השבויים בכלוב של זכוכית וכשהגישו לו את האוכל, השומר שהיה מופקד עליו ירק על פרוסת הלחם וכו'. לאחר המלחמה, זכה לעלות ארצה, ובאחד המפגשים הצהיר שאם היה פוגש את הנאצי הזה שירק לו על הלחם היה מודה לו משום שבזכותו נשאר בחיים, כי סוף סוף לא גזל ממנו את פת הלחם. נשמע מזעזע אך כנראה מוסר התורה לגבי המצרים זרם בעורקיו. עד כדי כך מגיעה הכרת הטוב.

לסיכום הנאמר, חשוב לזכור ש"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" וקל מאוד לשפוט אנשים הנמצאים בסיטואציות מסוימות ולשאול על דרכי פעולתם או על אי-פעולתם במקרים אלו. בוודאי הדברים אמורים על יהודים, שעוד זכינו וזוכים אנו להכיר, שרידי חרב השואה, שבוודאי פעלו כפי שפעלו באותה תקופה איומה באופן הראוי ביותר והעובדה שאותם אלו ששרדו וזכינו להכירם כאן במדינת ישראל, הקימו בתים, יישבו את הארץ והגנו עליה, ולא איבדו את התקווה והאמונה בצדקת דרכו של עם-ישראל, למרות המאורעות הקשים שחוו.

 

שנזכה בע"ה כולנו לצאת מן המצרים באופן הפרטי והכללי ונזכה לגאולת עולמים.

שבת שלום לכל בית הישיבה!