שלוש שנים לאחר הניצחון הגדול של מלחמת "ששת הימים", בה שוחררה ירושלים המזרחית ושאר חלקי ארץ-ישראל, התרחש "מבצע חתונה" בברית המועצות. שישה-עשר צעירים יהודים תכננו לחטוף מטוס ולהגיע לשבדיה ומשם   למדינת ישראל, דבר שנאסר על ידי שלטונות ברית המועצות בתכלית האיסור. מי שקישר בין כל הצעירים הללו הייתה אישה צעירה בשם סילבה זלמנסון. המטרה הייתה לעורר את דעת הקהל העולמית בדבר איסור היציאה מברית המועצות. חברי הקבוצה קנו כרטיסים לטיסה פנים-ארצית במטוס קטן, כביכול לנסיעה לחתונה משפחתית. בתוך הקבוצה היה טייס יהודי בשם מארק דימשיץ וכן בעלה של סילבה, אדוארד קוזניצוב. חברי הקבוצה ידעו, שהבולשת הרוסית הידועה לשמצה בשם ק.ג.ב עלתה עליהם, אך הם המשיכו בדרכם מתוך הנחה, שאם ייתפסו חיים, אזי משפטם יעורר גלים בכל העולם ואם יחליטו השלטונות להפציץ אותם באוויר, גם אז הסיפור יתפרסם. ואכן, בשדה התעופה טרם עלייתם למטוס, אנשי הק.ג.ב תפסו אותם וכמובן העמידו אותם למשפט-ראווה, הידוע בשם "משפט לנינגרד הראשון". הראשונה שעלתה על דוכן הנאשמים הייתה סילבה. השופטים קיוו שהיא תבקש חנינה וכך תגרום לשאר הקבוצה 'להישבר' ולהודות בבגידה במולדת הרוסית, אך סילבה נעמדה באומץ רב ואמרה לשופט:

"אם הייתם נותנים לנו לצאת באופן חוקי לא היינו חושבים על חטיפת מטוס, אנחנו רוצים להיות במולדת האמיתית  שלנו ישראל". ואז סיימה את דבריה הקצרים בקריאה חזקה בעברית – "אם אשכחך ירושלים אשכח ימיני, לשנה הבאה בירושלים".

דבריה ובמיוחד השבועה ההיסטורית של עם ישראל הופצו בכל העולם כולו וגרמו להד ציבורי רב-עוצמה. הפגנות גדולות נערכו בקריאה לשחרר את העצורים, שנפסקו להם עשרות שנים בכלא ולחלקם אף גזר דין מוות. דבריה של סילבה 'אם אשכחך ירושלים' גרמו להתרגשות גדולה בכל העולם היהודי ואכן לאחר ארבע שנים שוחררה הקבוצה ומאות אלפים קבלו היתר יציאה מברית המועצות, כולל בעלה וחברו הטייס שנגזר עליהם עונש מוות.

השבועה המרגשת הזו על ירושלים, שנאמרה בבית משפט סובייטי בעברית וסמלה את הקשר הנצחי לירושלים, מופיעה בתהילים פרק קל"ז ונאמרת כפי שידוע בחתונות לפני שבירת הכוס ובעדות המזרח גם בברית מילה עם הבאת התינוק על ידי השושבינים, כאשר האב עוטף את התינוק בטלית ואומר 'אם אשכחך ירושלים'. אף ביום חול אנו אומרים את פרק התהילים הזה בשלמותו לפני ברכת המזון –

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם־בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת־צִיּֽוֹן: עַֽל־עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ: כִּי שָׁם שְֽׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי־שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּֽוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת־שִׁיר־יְקֹוָק עַל אַדְמַת נֵכָֽר אִֽם־אֶשְׁכָּחֵךְ יְֽרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִֽי תִּדְבַּק־לְשׁוֹנִי׀ לְחִכִּי אִם־לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם־לֹא אַעֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַם עַ֝ל רֹאשׁ שִׂמְחָתִֽי".

מי הוא זה שנשבע שלא ישכח את ירושלים? אומר רש"י  "כנסת ישראל אומרת כן" (שם פרק קל"ז פסוק ה').

במדרש פסיקתא מצאנו הסבר אחר על זהות ה'נשבע':

"…באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא לישראל שבועה שלימה, כביכול הוציא על עצמו אם לא אעשה שבועתי שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, נטל הקדוש ברוך הוא ידו והחזירה לאחוריו בשעה שגלה ישראל, כעניין שנאמר 'השיב אחור ימינו מפני אויב' (איכה ב' ג') כביכול לא החזירה הקדוש ברוך הוא למקומה, וכן אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אשכח ימיני שהחזרתי לאחוריי אם לא אקים לכם שבועה זו ולא אשכח אתכם בין האומות העולם, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכיר את ירושלים אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר לירושלים כל שמחתה כעניין שנאמר 'ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם' (ישעיה ל"ה י')" (פסיקתא רבתי פיסקא כ"ח).

ניתן להסביר לענ"ד, שאין מחלוקת בין דברי רש"י והמדרש, אלא כאשר עם-ישראל לא שכח את ירושלים, בזה שלא הסכים לנגן לפני שוביו עובדי עבודה זרה ונשבע שלא ישכח את ירושלים, מלמדנו המדרש שגם הקב"ה נשבע שלא ישכח את ירושלים. מעין זה ראינו בגמרא (ברכות דף ו.):

"תפילין של הקב"ה מה כתוב בו? 'מי כעמך ישראל'…".

וזאת הודות לעם ישראל, שעשה את הקב"ה חטיבה אחת בעולם – 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'.

חז"ל אומרים (תענית ל':) – "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים – אינו רואה בשמחתה."

שואל ה'חת"ם סופר', שלכאורה היה צריך להיות כתוב בלשון עתיד 'כל המתאבל…יזכה ויראה…' ומדוע כתוב בלשון הווה 'זוכה ורואה'? עונה החת"ם סופר, שהרי מצינו אצל יעקב אבינו, שלא קיבל ניחומים על יוסף, ככתוב בבראשית (פרק ל"ז):

"וַיָּקֻמוּ כָל־בָּנָיו וְכָל־בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּֽי־אֵרֵד אֶל־בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִֽיו", ואומר רש"י במקום "אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת , שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי".

אומר החתם סופר –

"ואם לא יהיה תקוה שירושלים תבנה, למה מתאבלין עוד? אלא ע"כ צריך לומר דירושלים ובית המקדש בנוי ומשוכלל למעלה, רק מאתנו נאבד- ויש תקוה, וזהו כל המתאבל על ירושלים, הרי הוא רואה כבר עתה בנחמתה כאילו מקדש כבר עומד בנוי, כי זה התנחומין ולכן נקרא תשעה באב מועד".

דהיינו, כל אבלות היא לתקופה קצובה של שלושים יום ואם חלילה על אביו או אמו אז נוהג אבלות של שנה ואחר כך מפסיקים את האבלות, כי ברור שהמצב לא ניתן לשינוי ומצווה על המת שישתכח מן הלב. אם האבלות נמשכת, סימן שמקוים עדיין שהמצב יחזור לקדמותו ולא מוכנים להשלים עם המצב. לכן, כשם שיעקב התאבל כל הזמן ולא היה מוכן לקבל ניחומים, כך גם האבלות על ירושלים נמשכת כל אלפיים השנים, משום שזה עומד להשתנות ורק מאתנו ירושלים  נעלמת ובית המקדש לא בידינו, אבל הוא קיים והקב"ה ישיב את שכינתו לציון. וזו נחמתנו, שאנו יודעים שהיעדרה של ירושלים הבנויה מאתנו היא משהו זמני ולכן משתמשים בלשון הווה.

על שאלת החת"ם סופר דרש רבי מאיר שפירא זצ"ל, מייסד ישיבת חכמי לובלין ואבי הרעיון הדף היומי:

"אכן הדין באונן, שכל זמן שמתו מוטל לפניו פטור הוא מאבלות, מה שאין כן כשהביא כבר את מתו לקבורה אז מחויב הוא לשמור על דיני אבלות, כדי שהמת לא ישתכח ממנו במהרה. ובכן, עצם הדבר שאנו מתאבלים על ירושלים אלפיים שנה ועודנו זוכרים אותה היטב, הרי זה מפני שאנו כבר זוכים ורואים בשמחתה. אנו רואים בשמחה העתידה בהתנער ירושלים מחורבנה" (נצוצי אור המאיר עמוד ר"ו).

אפשר לקחת את דברי החת"ם סופר ואת דברי רבי מאיר שפירא לימינו. עם ישראל חוזר לירושלים. אמנם, לצערנו עדיין בלי משוש לבנו המרכז הרוחני של עמנו, בית המקדש, אך אנו רואים עין בעין בשוב ה' לציון ואנו מרגישים ורואים  איך התהליך הזה קורם עור וגידים, ירושלים קיימת בתוכנו ואנחנו קיימים בתוכה.

השבוע אנו מציינים וחוגגים חמישים שנה מאז שצה"ל נכנס בשערי העיר העתיקה בירושלים והניף את דגל ישראל מעל הר הבית. כמי שהיה אז תלמיד כתה י"א בישיבת בני עקיבא 'נתיב מאיר' בירושלים וכרבים מבני גילי, אני זוכר  את תקופת ההמתנה בת שלושה שבועות, תקופה מורטת עצבים וחששות כבדים במדינה צעירה עם צבא קטן, כאשר ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל נואם לאומה ומגמגם בלשונו ומגביר את החששות והפחדים של האוכלוסייה, שידורי תעמולה מרדיו 'קול קהיר' בשפה העברית, אשר איימו לזרוק את תושבי תל אביב לים ועוד "פנינים" בעברית עילגת – כל אלה הוסיפו לתחושת הפחד, במיוחד אצל שרידי השואה, אשר התחילו מעט להתאושש במדינה החדשה והנה מאיימים עליהם  על שואה נוספת חלילה. אני זוכר שהצבא והמשטרה גייסו אותנו, תלמידי הישיבה, לחפור שוחות בירושלים בצדי הדרכים כמגן מפני הפגזות. לא היו אז ממדי"ם והתראת צבע אדום. אני זוכר את תחושת הגאווה שהייתה לנו, שהנה אנחנו תורמים למאמץ המלחמתי. היה אפשר לחוש באוויר את האחדות העצומה שהייתה בעם עקב תחושת הסכנה שריחפה על העם היושב בציון.

חובה קדושה בכ"ח באייר להודות לקב"ה על הניסים הגדולים שהיו מנת חלקנו במלחמת ששת הימים, שהפכו את ישראל ממדינה קטנה וחלשה למדינה חזקה מכל הבחינות. גם מרכז התורה הגדול בעולם, גם צבא מהטובים בעולם וגם כלכלה פורחת. הסכנה שכל זה 'מובן וטבעי' ו'מגיע לנו' הייתה כבר בעבר נחלת עמנו וזה הביא עמו את החורבן, כפי שמצאנו במדרש פסיקתא שהבאנו לעיל וזה לשונו:

"…כשהיו בארץ ישראל היה ירמיה אומר להם 'עשו תשובה עד שלא יחתם עליכם גזר דין' ולא קיבלו, כיון שגלו היו נוהגים קדושה במצות נטלו כינורותיהם ותלו אותם בערבות…באותה שעה אמרו להם אומות העולם עמדו ושוררו לפני עבודה זרה כדרך שהייתם משוררים בבית המקדש, אמרו להם…אילו אמרנו שירה לפני הקדוש ברוך הוא במקומנו על כל הניסים שעשה לנו ישבנו במקומנו ולא גלינו מארצנו, ועכשיו נאמר שירה לפני עבודה זרה?, מיד עמדו והשליכו מהם תילי תילים של הרוגים, ואף על פי שהרגו מהם הרבה היתה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עכו"ם שנאמר "ותוללינו שמחה".

אי אמירת שירה ותודה להקב"ה על הניסים שעשה להם בארץ גרם להם לצאת לגלות. נעשה הכל ביום ירושלים הקרב ובא לצאת בהלל ובהודיה להקב"ה על כל הטוב אשר גמל את עם ישראל ונאמר את פרק קכ"ב בתהילים בשמחה וגיל בשערי ירושלים –

(א) שִׁיר הַֽמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְקֹוָק נֵלֵֽךְ:(ב) עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָֽם:(ג) יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּֽו:(ד) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי־יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְקֹוָֽק:(ה) כִּי שָׁמָּה׀ יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִֽיד:(ו) שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָֽיִךְ:(ז) יְהִֽי־שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ:(ח) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה־נָּא שָׁלוֹם בָּֽךְ:(ט) לְמַעַן בֵּית־יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָֽךְ.

בתפילה לגאולה השלמה במהרה בימינו אכי"ר – מועדים לשמחה לכל בית הישיבה!