"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" דברים לאישיותו של הנציב מוולוז'ין בעקבות המסע לפולין – פסח תשע"א
לפני מספר ימים שבה ממסע בפולין משלחת הישיבה שמנתה כתשעים אנשי צוות, תלמידים והורים. המסע, שכותרתו היתה "את אחי אנוכי מבקש", היה מרגש במיוחד והיו בו רגעי שיא של התעלות, הן בביקורים באתרים יהודיים והן במחנות ההשמדה. פתחנו את המסע בעיר וורשה וכבר בתחילה נדהמנו כשפקדנו את "בית החיים" הגדול והענק המונה כ- 450,000 קברים של יהודי ורשה והסביבה. בהליכתנו בשבילי "בית החיים", זכינו לפקוד את קברו של אחד מגדולי הרבנים בדורות האחרונים, הלוא הוא הרב נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל, הידוע יותר בכינויו "הנצי"ב מוולוז'ין", שבא להתרפא בוורשה ושם מצא מנוחת עולמים. הנצי"ב מוכר מאוד לציבור הדתי-לאומי ואף קיבוץ "עין הנצי"ב" נקרא על שמו. הנצי"ב היה מזוהה עם תנועת 'חובבי ציון' וכתב בצורה מפורשת על חשיבות ההתיישבות בארץ ישראל. באיגרת שכתב לבני עדתו, כדי לעוררם לתמוך ב'חיבת ציון' [בשנת תרמ"ו], כתב וז"ל: "הגיעה השעה, אשר לא ייאמר עוד על ארץ ישראל עזובה ואין דורש אותה… עלינו להתהלך בארץ ולעסוק ביישובה… עד אשר נזכה לחזות בנועם הארץ ולאכול מפריה ולשבוע מטובה ולשמור כל מצוות ד' התלויות בארץ בשמחה, בקדושה ובטהרה במהרה בימינו אמן…". באגרת ששלח לראשי 'חובבי ציון' בוורשה, הסביר מדוע תמיכה בחובבי ציון חשובה, וז"ל: "והנה תעודת החבורה הקדושה, שתי סגולות נעלות לה. אחת, יישוב ארץ הקודש ע"י אחינו עם ד'… אחרי שנתעורר הרעיון בקרב ישראל… בכל מקום אשר אנו מפוזרים וקול המון כקול שדי… הסגולה השניה היא ההתאחדות של הרבה דעות שונות למרכז אחד… וזכינו שזה העניין של ישוב הארץ הוא הבריח התיכון המבריח את ישראל מקצה העולם ועד קצהו ובשעה שכל ישראל מתאחדים נקראים כולם חברים…" [מתוך קובץ "שיבת ציון" א. י. סלוצקי]. כארבעים שנה ויותר כיהן הנצי"ב כראש הישיבה בוולוז'ין, העמיד תלמידים הרבה, היה גם רב העיר והשיב תשובות רבות בהלכה שכונסו בשו"ת "משיב דבר". בין התשובות המפורסמות שלו, בולטת התנגדותו החריפה להקמת קהילות נפרדות [שו"ת משיב דבר ח"א סימן מ"ד] ומתבטא בחריפות – "עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה". במאמרנו זה, נשלב רעיון מתוך הגדת הנצי"ב "אמרי שפר" ונעמוד בכך על אישיותו המיוחדת של הנצי"ב והנהגתו את ישיבת וולוז'ין. הנצי"ב פירש באופן מקורי את הקטע בהגדה, הלקוח מהמשנה במסכת פסחים: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בדרך כלל, נוהגים לפרש משנה זו, שרמת ההזדהות וההרגשה צריכה להיות כאילו אתה עצמך יצאת ממצרים. ברם, כיצד ניתן היום להתחבר לאירוע שאירע לפני אלפי שנים?? תירוצים והסברים רבים נכתבו על קושיה זו, אך הנצי"ב מבאר, שכוונת המשנה היא, שאדם צריך לומר לעצמו, שכל יציאת מצרים לא הייתה אלא בשבילו. לפי דרכו של הנצי"ב, אין צורך להתחבר רגשית לתהליך היציאה ממצרים, אלא להגיע להבנה שכלית, שיציאת מצרים הייתה בשבילך ורק בשבילך. ואם ישאל השואל, האין זה מוגזם, שאירוע כל כך גדול כמו יציאת מצרים כולל עשר המכות, קריעת ים סוף ועוד יהיו עבור אדם אחד בלבד?? – על כך מקדים ואומר הנצי"ב, ע"פ המשנה [מסכת סנהדרין פ"ד משנה ה']: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא… לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם". הרעיון, שכל העולם קיים בשביל היחיד, מופיע גם בגמרא [מסכת ברכות דף נח.] – "בן זומא אומר: אורח טוב מה הוא אומר? – כמה טירחות טרח בעל הבית לפניי, כמה בשר הביא, כמה גלוסקאות הביא – כל מה שטרח, לא טרח אלא בשבילי. אכסנאי רע מה הוא אומר? – כל מה שטרח לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו". אדם צריך להרגיש רגש של הכרת הטוב לבעל הבית שטרח, כאילו טרח רק בשבילו ולא לומר שבין כה וכה הוא צריך לעצמו ולכן גם טרח בשבילי. הגר"א מפרש את מאמרו של בן זומא בדרך הרמז, לא רק על אורח שמתארח אצל בעל הבית בשר ודם, אלא אף עלינו כאורחים אצל בעל הבית של העולם – הקדוש ברוך-הוא, שצריכים לחוש כי הכל נעשה בשבילנו. פירושו המקורי של הנצי"ב משתלב היטב באופן ההנהגה הכללי שלו, בזה שכיבד כל אדם מישראל וכל אחד נברא יחידי כולל אלו הרחוקים מדרך ד'. סיפורים רבים סופרו על אופן דאגתו האישית לכל תלמיד, גם לצד הרוחני וגם לצד הגשמי. השקפת העולם של הנצי"ב חיבקה כל אחד מישראל ולא הפריעה לו מלחבק גם את התורה, עליה שקד יומם ולילה. בהתקרב חג הפסח, הוא חג החירות, נתפלל שנזכה לאחדות ולאהבת כל אחד מישראל ונפנים שכל מה שנעשה לעם ישראל, נעשה בשביל כל אחד מאיתנו וכך נזכה לחירות אמיתית. חג כשר ושמח לכל משפחת הישיבה!!
הזדהות משרד החינוך 
