להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

בפרשתנו ישנה מילה נדירה מאוד שמופיעה רק בהקשר אחד בכל התורה וזו המילה 'ושיננתם'. הסיבה שמילה זו מוכרת לנו היא, הואיל והמילה 'ושננתם' מופיעה בקריאת שמע.

מה פירושה של מילה זו? ומה בדיוק התורה מצווה בפסוק זה "וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ" (פרק ו', פסוק ז').

ראשית נאמר, שנחלקו ראשונים בפירוש מילה נדירה זו. יש ראשונים שפירשו זאת על פי המדרשים, מלשון 'חד', כמו חרב משוננת וחדה, וכן פירש רש"י –

"ושיננתם – לשון חידוד הוא, שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו, אלא אמור לו מיד".

המקור לדברי רש"י הוא מדרש תנאים המסתמך על הפסוק בתהילים "חציך שנונים" (מ"ה ו') – 'חיצים שנונים' הכוונה לחיצים מחודדים שיכולים לחדור לגופו של האויב בקלות משום החוד שבקצה, ומכאן בהשאלה – שאדם צריך להיות מחודד וברור וחד כדי להשיב לשואלים אותו בענייני תורה והלכה ולא לגמגם, וכך דבריו יחדרו ללב השומע כחץ חד.

בעלי התוס' בספרם 'מושב זקנים' על פרשתנו שואלים שאלה מצוינת, כיצד אנו מעודדים אדם שיענה מיד ובצורה מחודדת לשואלים אותו בלימוד תורה ובכך להראות שהוא יודע את הדברים על בוריים ובצורה חדה, הרי מצאנו גמרא (בבא מציעא כ"ג:), שאומרת שבשלשה דברים רבנן משנים את דבריהם, כלומר לא אומרים אמת, ואחד הדברים הוא אם שואלים אותו אם יודע מסכת פלונית עליו להשיב בשלילה ולומר שאינו יודע, והסיבה היא משום ענווה וצניעות, כפי שמסביר שם רש"י את הגמרא, שאם שואלים אותו 'האם אתה יודע את אותה מסכת ממש', יאמר דבר שקר שאינו יודע את המסכת. אם כך משמע, שלא צריכים לענות מיד בצורה חדה וברורה?

עונים בעלי התוס' על שאלתם, שאם השואל רוצה לדעת באמת את ההלכה או נושא במסכת, על הנשאל לענות לו כמו שצריך ובצורה מחודדת ובהירה, אך אם סתם שואל כי רוצה לדעת עד כמה האדם הזה לומד ועל אחת כמה וכמה אם השואל רוצה להתגרות בנשאל ולהציגו כאדם עם-הארץ, הרי ברור שצריך להשיב בשלילה מוחלטת ולומר לו שאינו בקי במסכת, למרות שעל ידי זה מתבזה במקצת.

בהקשר זה מסופר על רבי צדוק הכהן, שהגיע בצעירותו אל ביתו של רבי יעקב אורנשטיין, רבה של העיר לבוב. כשבא אל הבית, נדחק ונכנס בלי שהיות אל חדרו של הרב הנכבד. ראה זאת בנו של הרב ואמר לאביו: "נמצא כאן אברך אחד, המתנהג בזחיחות דעת רבה."

קרא ר' יעקב אורנשטיין לרבי צדוק שיבוא אל שולחנו ושאל: "אברך צעיר, האם יודע אתה את כל הש"ס בעל פה, שאתה מעז להתנהג כך?"
"ואם יודע אני רק חצי ש"ס?" – ענה ר' צדוק בשאלה – ""ואיזה חצי?"
– איזה חצי שתרצה…" ענה ר' צדוק. אז החל ר' יעקב לשוחח אתו ומיד נוכח בגאונותו הרבה. מיד כיבד אותו מאוד וגם נענה לבקשה שביקש ממנו ר' צדוק, ואחר כך נפרדו לשלום.

כפי שפתחנו את מאמרנו, מרבית הראשונים על פי המדרשים מפרשים את המילה 'ושיננתם' מלשון חד ומשונן, כפי שנראים כלי המלחמה הכתובים בספר משלי (כ"ה, י"ח), הפוגעים במי שמעיד עדות שקר על רעהו –

"מֵפִ֣יץ וְ֭חֶרֶב וְחֵ֣ץ שָׁנ֑וּן אִ֥ישׁ עֹנֶ֥ה בְ֝רֵעֵ֗הוּ עֵ֣ד שָֽׁקֶר".

וכן כותב הרשב"ם, ש'מחודדים' הכוונה ברורים ומובנים –

"ושננתם – לשון חידוד לפרשם היטב כמו 'אשר שננו כחרב לשונם'…".

וזאת יש לדעת, שישנם ראשונים המפרשים את המילה 'ושיננתם' בצורה שונה, מלשון 'שינון', כלומר לחזור על הדברים פעמים רבות עד שהדברים נקלטים בתודעה, כפי שאנו רגילים לפרש היום את המילה 'לשנן'. גם היום כדי לזכור חומר לימודי יש לשנן אותו פעמים רבות, וכפי שכותב ה'תרגום יונתן', שהדרך הבדוקה להביא את הבנים להתחבר ליהדות היא –

"ותשננם לבנים ותהיו הוגים בהם בשבתכם בביתכם בעת עיסוקיכם בחתונתכם עם נשיכם ובלכתכם בדרככם…".

באופן דומה מפרש רבי יוסף בכור שור מבעלי התוס' [הידוע בכינויו המקוצר הריב"ש] ומבאר ש'ושיננתם' מלשון 'פעם שניה', כלומר: פעם אחת אתה כאבא או מורה תלמד לעצמך, ופעם שניה תעביר לדור הבא, ובניך או תלמידיך ישלשו את המסר לבנים שלהם, וזה לשונו –

"ושננתם לבניך: אני אומרם לך, ואתה תשנה אותם לבניך. ובניך לשלשים לפניהם וכן לעולם…".

רבי עובדיה ספורנו הרופא, מרבני איטליה לפני כחמש-מאות שנה, מגדיל את ענין חשיבות השינון, שלא סתם לשנן פעם נוספת באותה צורת לימוד, אלא בכל פעם יש להוסיף לצורת הלימוד חריפות ושימוש בהגיון השכל בצורה יותר משמעותית וכך לתת לשינון עליית מדרגה, וזה לשונו –

"ושננתם לבניך. תלמד אותם בשנון וחריפות מופתים שכליים" 'דברת בם'- "כי בזאת ההתמדה תזכרם תמיד".

אמירות אלו של פרשני התורה הן אנטי-תזה לרוח התקופה שלנו, כאשר ישנם מלומדים ובעלי תארים אקדמיים, היוצאים נגד שינון הלימוד, ולדעתם העיקר הוא מיומנויות-הלמידה ואין כבר צורך בשינון, כי המידע נמצא היום ונגיש לכל אחד. לענ"ד זו טעות, כי כל מה שנמצא במוחו ובראשו של האדם הוא אמצעי יצירתי וחיבור למידע שיש לו, מבלי לזלזל בנגישות המידע בימינו ומבלי לוותר על רכישת מיומנויות. כמובן שאין להתמקד רק בהעברת החומר ושינון לתלמידים או הבנים על ידי ההורה או המורה, ויש לבחון כיצד המורה המוסר את הדברים לחניכיו מחובר בעצמו למה שמלמד ומהי הדוגמא האישית שהוא נותן, וזה תנאי בל יעבור להצלחה, שכאשר משננים לבנים או לתלמידים הדברים צריכים להיות כנים ויוצאים מלבו של הדובר ואז יכנס כחץ בלב השומעים וזה לשונו של ה'אלשיך' –

"בשום לב אל מלת ושננתם לבניך, ולא אמר ולמדתם. יהיה הענין, כי בא ללמד דעת את כל חכם לב מלמד תורה לעמו ישראל, או חכמה ומוסר, יהיה זה כלל גדול בידם, כי הכנס דברי פיהם בלב שומעיהם כחצי גבור שנונים לשמור ולעשות בכל לב ובכל נפש, או לבלתי הכנס רק להשמעות אזנים ואחרי כן יהיו הדברים ההם רפויים בידם והולכים אחרי גום. הנה בזה הדבר תלוי, הלא הוא, כי כל דבר ודבר כפי מוצאו אשר ממנו יצא, כן יהיה הלוכו ומנוחתו אשר שם ינוח. והוא, כי אם יהיו הדברים היוצאים מפי המלמד תורה, או מוכיח במישור, מקרב לבו, כן מהלב נסעו ועד לב שומעיהם ילכו, כחצי גבור שנונים, ושם ינוחו לשמור ולעשות בכל מאמצי כח. אך אם אשר יוציאם לא יהיה מקרב לבו, כי אם פה אל פה ידבר, גם בלכתם לאזני שומעיהם בחוץ יעמודו, ופרי בל יעשון…כי למען יהיו דבריך שנונים ליכנס בלב בניך בעצם צריך תחלה תקבלם אתה על עצמך בלבבך ובשני יצריך בעצם. ואז בלמדך את בניך, יפלשו הדברים ויכנסו עד קרב לבם כחצי גיבור שנונים. וזהו והיו הדברים האלה על לבבך תחלה, ואחר כך ושננתם לבניך. כי יהיו כשנונים, לפלש נתיב מאזניהם עד תוך קרב לבם. ועל כן לא אמר ולמדתם לבניך".

יסוד זה של דוגמא אישית מסביר הרב שמואל בנימין סופר, בנו של החת"ם סופר [1815-1872] בספרו "כתב סופר", מדוע בקריאת שמע הכתוב פותח בלשון רבים 'ושיננתם לבניך' ואח"כ עובר ללשון יחיד 'ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך', וכן בפרשה השניה של קריאת שמע נאמר 'ולמדתם אותם את בניכם' ושוב חוזר הכתוב ללשון יחיד 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך' במקום 'בשבתכם בביתכם…'.

ועל כך אומר הרב סופר, שכאשר אדם בא ללמד את הרבים, אם זה בניו או תלמידיו, צריך שהתורה תהיה אצלו באופן אמיתי וכחלק מחייו, נמצאת איתו בכל מקום והוא אמור לדבר ולעסוק רק בתורה וכך ישמש כדוגמא אישית לבניו ולתלמידיו. לשון היחיד פונה לאב או למלמד.

דון יצחק אברבנאל [1437-1508], הפרשן הדגול ששימש שר האוצר אצל כמה מלכים וגורש מספרד יחד עם כל יהודי ספרד, מחדש בפירושו על פסוקנו, שעיקר הציווי 'ושיננתם' בא להדגיש את חובת הלימוד של ייחוד ה' והנהגת עם ישראל ואהבתו אלינו, ולכן יש ללמד זאת בפרהסיא ולשנן זאת – בניגוד ללימוד סודות התורה, שלא מיועד לכולם אלא ליחידי סגולה, וזה לשונו –

"וענין זה המאמר הוא שיש מהידיעות האלהיות שאין למודם מפורסם. ושאין למסרם רק לשרידים אשר ה' קורא וכמו שאמרו במשנה אין דורשין (חגיגה דף י"ב) במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד. ולא היו לומדים החכמות האלהיות ההם כי אם לתלמיד הגון. ובראשי פרקים. ופעם אחת בשבוע. ושלא יהיה בזמן הבחרות…אמנם המדעים האלה מייחוד השם יתברך  והנהגתו לאומה ובריאת העולם ואהבתו לישראל אינם כן כי הם ראויים להידרש במקהלות ברבבות לישראל. לא לבד לזקנים כי אם גם לנערים. וכמו שבא בכתוב והגדת לבנך ביציאת מצרים וזהו אמרו ושננתם לבניך. ולא אמר והודעתם. אבל ושיננתם רוצה לומר שפעמי' רבות זו אחר זו ישנן וילמד אותם גם לבנים הקטנים עם הגדולים. ולא יעשה מהם רמז ולא סתרי תורה. גם ידבר בם בכל מקום. לא לבד בבית המדרש ולא פעם אחת בשבוע כי אם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך…".

ראוי להוסיף לסיום את דברי המוסר החריפים של המהר"ל מפראג על פסוקנו בספרו 'גור אריה', בו הוא מבקר את השטחיות בלימוד מבלי שבונים תחילה את היסודות. נביא את לשונו מילה במילה עם הקיצורים המתבקשים –

"…כי צריך שתהיה נקרא "תורתו", דכתיב (תהלים א, ב) 'ובתורתו יהגה יומם ולילה', וגם נקראת קנינו, [דכתיב] (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם", ואם מגמגם בהן אין זה 'תורתו'. ולא נקרא קנינו, שלא נקרא 'קנינו' אלא אם שלו הוא, ואם מגמגם בתורה ומסופק בה – אינו שלו לגמרי".

מכאן עובר המהר"ל לדברי ביקורות חריפים וזה לשונו –

"בדורות האלו ובארצות אלו הולכים נתיבות עקלקלות, חושבים ללכת לפנים להגיע למקום חפצם, והנה הם שבים אחור. אזכיר קצת מן הדברים, אף כי אין זה מקומם, כי קצרה רוחי מהכיל בראות לעיניים קלקול דרכי התורה, שאם ישאלהו תורה – אין תשובה בפיו. לא די לנו כי נמשלנו כבהמות נדמו, ולא כמעולה שבבהמות רק כבני חמורים…כי הראשונים…הם הלכו נתיבות יושר להדריך את תלמידיהם בנתיבות אמת, עד שיגיעו אל מה שראוי. ועתה בדור הפחות הזה…מיד שיבא הנער להשקיד [=לשקוד] בתורה עד שיזקין – הם נוהגים כמו אדם הסכל אשר יראה אומן אחד בונה חומה חופר יסוד עמוק לחומה עד שיהיה קיום לחומה, והסכל חושב כי דבר זה מעשה הבל, כי למה יחפור מתחת לארץ, ואין צריך לו רק יעמיד החומה על קרקע שוה, ואין צריך ליסוד החומה, וגורם בזה שהחומה קודם שתבנה ראשון ראשון – מתרוסס".

מכאן עובר המהר"ל להתקפה חריפה על שיטת הלימוד שהייתה בזמנו וקיימת עד היום. לטענתו השיטה הקיימת איננה בונה את הקשר הנכון לתורה. מבנה הלימוד צריך להיות על פי גילו של המתחנך ויכולותיו. חז"ל קבעו במשנה באבות סדר לימוד בהתאם לגיל ובשלות של גיל זה ולכן קבעו "בן חמש למקרא בן עשר למשנה ובן חמש עשרה לתלמוד". לדעתו הלימוד בזמנו וגם היום בכל המוסדות לא נעשה בהדרגה וכל שנה מדלגים גם בתורה וגם במשנה, לומדים קטע מפה וקטע משם, ועל כן מביא בסוף לתוצאה של חוסר חיבור לקודש. משום שדבריו ארוכים מאוד אני מבקש מכל מי שנושא זה בוער בעצמותיו יעיין במהר"ל על אתר.

"כאשר היה בדורות הראשנים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו, בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד (אבות ה, כא), והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו. ומה שהוא לפי טבעו – מקבל הנער, כמו שסדר השם יתברך אוכל לילד חלב אמו, שהוא דבר מקובל אליו, ולא סדר לו מן המזונות אשר אינם לפי ערכו. והמזונות לפי שהם ערכו מקבל אותם, מגדל את גופו לפי טבעו. ואחר כך מקבל מזונות יותר לפי טבעו, עד אשר גדלו. וכך סדרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו…אך הטפשים בארצות אלו, דרכיהם היפך זה, מלמדים עם הנער מקרא מעט מן הפרשה, ומפסיקין, ומתחילין בשבוע אחרת פרשה שניה קצת מן הפרשה, ובכלות השנה לא ידע הנער, כי נשכח ממנו הראשונים, ואז יחזור בשנה השניה. ומפני ששכל הנער יותר – מלמד עמו יותר ממה שלמד עמו אשתקד, וכן שלישית ורביעית וכמה שנים, וכאשר נעתק מן המקרא, מאומה לא ישא בידו, יציאתו כביאתו".

נסיים בדברי רבי מנחם רקאנטי מחכמי איטליה [1250-1310] על הזהירות שיש לייחס לדיבור בשעה שאנו משננים לבנים וזה לשונו –

"ושננתם לבניך…וכבר הודעתיך כמה גדול כח הדבור הן לטוב הן להיפך, ועקיצת שפתיו הוי מעשה ופועל למעלה, דוגמא לדבר אמרו רבותינו ז"ל (חגיגה י"ד.) כל דיבור שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא נברא בו מלאך, וזהו שנאמר [תהלים לג, ו] 'וברוח פיו כל צבאם', ואם הדבור הוא ברחמים נבראים מלאכי רחמים, ולהיפך היפך, כך כשאדם עוסק בתורה נברא מלאך אחד ומליץ בעדו, זהו ותלמוד תורה כנגד כולם [פאה פ"א "א], ואם מנבל פיו נברא בסבתו מקטרג, זהו סוד [ויקרא יט, טז] לא תלך רכיל וגו".

נתפלל לקב"ה שיצליח דרכנו החינוכית, הן בבית עם הבנים והבנות הפרטיים שלנו והן כמחנכים ומורים, כי נוסף לכל הכללים והעצות והחוקים והשיטות צריך כמובן סייעתא דשמיא גדולה בעבודת הקודש של החינוך.

בברכה גדולה לכל בית הישיבה – שבת שלום ומבורך ובשורות טובות!