להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

המילה 'כיבוש' נחשבת בשיח הישראלי כמילת גנאי ומטיחים אותה בדרך כלל למתיישבים בארץ ישראל. למילה 'כיבוש' מתלווה קונוטציה של אנשים אכזריים, המדכאים אנשים אחרים וגוזלים מהם את שלהם ונוסף על כך הדבר משחית את מוסריותם של 'הכובשים'. ואכן, אנו שומעים טענה זו עד היום וכינויי הגנאי משתנים מתקופה לתקופה ומדור לדור.

גם רש"י, באחד מפירושיו היותר מפורסמים, מציין מילת גנאי, אותה אומרים אומות העולם לעם-ישראל וטוענים שאנו לסטים שכבשנו את ארץ שבעת העמים. ורש"י מביא בשם רבי יצחק, שכיבוש ארץ ישראל אינו כיבוש שלילי אלא רצונו של הקב"ה, שעם ישראל יחיה בארץ ישראל. וזה לשון רש"י (פרק א', פסוק א') –

"שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

החידוש העצוב בימינו הוא, שאנו שומעים זאת לדאבון לבנו לא רק מאומות העולם אלא גם ואולי בעיקר מאחינו בני ישראל היושבים בארץ ישראל.

במאמרנו זה לא נעסוק בנושא כיבוש ארץ ישראל, משום שבזה עסקנו במאמרים קודמים (ראה מאמרנו "האמונה בצדקת הדרך" וכן מאמרנו "ארץ ישראל ראשונה בחשיבות"). מטרת מאמר זה לעסוק במילה המקורית 'כיבוש', שמופיעה בפעם ראשונה בתורה בפרשתנו, שבו הקב"ה קובע שזו ברכה לכבוש,  והכיבוש לא רק שאינו משחית אלא זו מצווה!! המטרה במצווה זו היא לכבוש את הבריאה ולפתחה ובכך להיות שותפים לקב"ה במעשה בראשית ובבניינו של העולם.

וזה לשון הכתוב (א', כ"ח) –

"ויְבָ֣רֶךְ אֹתָם֘ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑והָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ".

מה משמעותו של הכיבוש הזה?

למעשה הקב"ה כבר בירך את בעלי החיים בברכת 'פריה ורביה' מספר פסוקים קודם לכן (א', כ"ב) –

"וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ".

ואם-כן, מה ההבדל בין הברכה לאדם לבין בעלי החיים? כדאי שנשים לב, שאצל בעלי החיים לא ציווה הקב"ה על כיבוש, מדוע?

היטיב להסביר זאת רש"ר הירש –

"…את שניהם בירך האלהים, ועל שניהם הטיל את מילוי ייעוד האדם. אולם, למעלה הוא אומר: "ויברך אתם אלהים לאמר" (כ"ב), ואילו כאן: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים". אך כבר רמזנו על כך לעיל: אצל בעלי החיים שאין להם חופש בחירה כלולה ההגשמה בעצם הברכה. הענקת הכח לפרות ולרבות גוררת אחריה את ההגשמה שבפעל. הולדת הוולדות והטיפול בהם הם מעשים טבעיים גרידא; הם הולכים ונעשים ע"י דחף היצר, שמקורו בברכת ה'; והם נעשים בהכרח של חוקיות טבעית – ככל שאר ההתפתחויות של הגוף החי. ואילו אצל האדם הופרדה הברכה מההגשמה, …ההגשמה מוטלת על האדם כתפקיד, ועליו לקיימו תוך חירות הרצון. מעשהו הטבעי של בעל החי הופך אצל האדם למעשה חרות מוסרית".

התורה גם הגדירה כיצד היא רואה את תפקידו של האדם בכותבה "פרו ורבו…מלאו…וכבשוה…" – יש כאן ארבעה חלקים לאדם, כפי שמסביר זאת הרב הירש בהמשך –

"…'פרו' – הנישואין; 'רבו – המשפחה; 'מלאו' – החברה; 'וכבשוה' – הרכוש…".

השלב הראשון הוא עצם הנישואין, חיבור של גבר ואשה, כדי ליצור המשכיות בעולם – וזה נמצא בציווי 'פרו' –

"פרו – חיבור המינים כדי להוליד את פרי האדם, – את הבנים. …מיטב הכוחות של האב והאם מתחברים כדי להוליד בר – אנוש עצמאי".

בשלב השני, אין מספיק רק להוליד את הילדים, אלא צריך אף לדאוג להם הואיל והם לא יכולים בשלבים הראשונים של חייהם לדאוג לעצמם, ולכן בא הציווי 'רבו' –

"רבו – המשפחה. 'רבה' = להתרבות. אין די בהולדת ילדים כדי שמין האדם יתרבה. הטיפול בוולדות הוא תנאי להתרבות…ולד האדם יאבד מיד, אם הורים לא יטפלו בו משעת לידתו ולא ישקדו על קיומו והתפתחותו הגופנית. לא הלידה, אלא הטיפול הוא הגורם האמתי של התרבות האדם…".

כדי שלאדם ולהמשכיות שלו תהיה משמעות, הרי על ההורים לדאוג גם לצד הרוחני של ילדיהם וגם זה מונח במילה 'רבו', כפי שממשיך הרש"ר הירש ומבאר –

"…על ההורים לשתול ולפתח בבניהם את מיטב כוחותיהם הרוחניים והמוסריים; קיצורו של דבר: עליהם לעצב ולחנך את בניהם מבחינה רוחנית ומוסרית. רק אז יקומו ההורים בדמות בניהם ויקיימו את מצות 'רבו'…".

הציווי השלישי הוא –

"…'מלאו'…אין אדם יוצא ידי חובתו – בהקמת ביתו שלו; אלא שומה על כל יחיד לתת את ידו להקמת בתים רבים. כך נצטווה היחיד על שלום החברה".

הציווי הרביעי עוסק ביחס לרכוש. אין היהדות רואה אידאל להיות עניים ולחיות חיי צער ודלות – ואדרבה, הרכוש משמש כאמצעי למשפחה וחברה בריאה. וזה לשון רש"ר הירש בהמשך –

"…'כבשוה' – האדם נצטווה לכבוש ולהכניע את הארץ; עליו לרכוש את מוצריה ולשנות את טיבם, למען יכשרו למטרותיו. הקניין והרכוש הם תנאי קודם לתפקיד הבית והחברה. הרכוש ישמש להם מכשיר, בו ישיגו את מטרותיהם; וכך הופך גם הרכוש לחובה מוסרית".

אם זה כל כך חשוב, מדוע הציווי של 'כבשוה' נכתב רק באחרונה?

על כך עונה הרש"ר הירש, משום שיש חשש שהאדם ירבה לו רכוש רק כדי להאדיר את עצמו ולדאוג לעצמו מבלי להביא שום תועלת לחברה, ולכן נכתב באחרונה. ברם, זה לא מוריד מהערך והחשיבות שיש לרכוש בחיי המשפחה ולחיי כלל החברה.

וזה לשונו –

"…מצות 'וכבשוה' כתובה כאן לאחרונה; והרי מכאן הגבלה: אין ערך מוסרי לרכוש, אלא אם כן הוא קודש לבית ולחברה, חובה על האדם לרכוש נכסים כדי לבנות בית ולקדם את החברה; ואל יבנה בית ויתמוך בחברה – כדי להרבות נכסים ועושר".

מסכם את הנושא הרש"ר הירש באמירה משמעותית ביותר על החשיבות של צרכי החול עם הקודש, וזה לשונו –

"מצוות אלה מטביעות את החותמת האלוקית על כל החיים המשפחתיים והאזרחיים. אין התורה מכירה בפיצול חיי האדם – בין 'צרכי הדת' הקדושים לה' לבין צרכי החול המופקעים משלטונו. כל החיים משועבדים לעבודת ה' ולמילוי ייעוד ה'אדם', – ובראש ובראשונה: החיים המשפחתיים והאזרחיים…".

האם הברכה והציווי הוא רק לחשיבות של ריבוי בני אדם ולא מעבר לכך?

על כך עונה הרמב"ן, שיש מטרה נוספת למצווה והוא פיזור האוכלוסייה, וזה לשונו –

"מלאו את הארץ – …ולפי דעתי יברך אותם שימלאו כל הארץ ויפרדו הגוים למשפחותם בקצוי תבל לרובם, ולא יהיו במקום אחד כמחשבת אנשי דור הפלגה".

לדעת הרמב"ן, הציווי של הכיבוש בא לומר, שאין לאדם מגבלה וכל מה שצריך לפיתוח העולם יכול לעשות, כי העולם ניתן לבני אדם. יש בזה אמירה עכשווית חדה וברורה כנגד כל מיני 'תנועות', שלפעמים מתוך אולי כוונות טהורות מונעים את התפתחות הבריאה, מתוך רצון לשמר ערכי טבע מסוימים. ברם, מצד התורה יש אכן לעשות הכול כדי לשמר, כנאמר "לעובדה ולשומרה" – אך מצד שני הקב"ה לא רצה שהעולם יהא שמם, כפי שנאמר בנבואת הגאולה של ישעיהו (מ"ה, י"ז-י"ט) –

"כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹקִים, יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ. לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ; אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד".

יש מצווה לפתח את העולם לטובת האדם –

"וכבשוה – נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות, ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת, וכיוצא בזה. וזה יכלול מה שאמר 'ובכל הארץ' (לעיל פסוק כו)".

רבי חיים בן עטר בעל ה'אור החיים' יוצא חוצץ כנגד אלו, הטוענים שיש צורך להגביל את הילודה, וזה לשונו –

"…ויברך אותם. פירוש שלא יכרת מין האנושי, ויאמר וגו' צווה אליו לפרות ולרבות, שהגם שבירך אותם שיהיה מין האנושי קיים לא מפני זה יתרשלו מלפרות ולרבות. וראיתי דעות נפסדות בנבראים מבני עמינו דכשיש ג' או ד' אחים [אז רק] אחד או שנים מהן [בלבד] משתדלים בפריה ורביה ואומרים כי הוא זה קיום המין. …לזה אמר ה' תחילת דבר ה' מצות ה' ברה אמר פרו ורבו ולא עשה גבול למצווה והגם שבירך אותם שלא יכרת מין האדם מן העולם. וגמר אומר ומלאו את הארץ. ואומרו וכבשוה סמוך לומלאו לומר כי באמצעות שימלאו הארץ בזה תהיה נכבשה לפניהם כי מקום החרב אין אדם שולט בו כי לצד שוממותו הוא מתמלא נגדיים לאדם…".

מסכם את הנושא המלבי"ם על פסוקנו ונביא רק חלק קטן מדבריו. אמנם, גם האדם וגם בעלי החיים התברכו בברכת 'פריה ורביה', אבל 'יחי ההבדל הקטן', מכיוון שהאדם בעל בחירה, הרי הוטלה עליו משימה נכבדה לשלוט על הטבע ולא רק לחיות בצורה טבעית כמו שאר בעלי החיים. וזה לשונו הזהב –

"…אחר שהאדם דומה בצד אחד לשאר בע"ח שהטבע מנהגת אותם, כמו כח הזן והמגדל והמוליד שדומה בם ליתר בע"ח, ומצד אחר דומה לעליון בכח הבחירה השתול בו, שבזה הוא מנהיג את הטבע ומושל על עצמו ועל כל העולם כולו, ומצד כח הבחירה שנטוע בו יצדק אליו הציווי והאזהרה שלא יצדק ביתר בע"ח, לכן מצד כח הטבעי אמר ויברך אותם אלהים, שברכם שיפרו וירבו ושימלאו את הארץ. כמו שברך כן ברואי המים. ואמר ומלאו את הארץ כי האדם נוצר בטבע שיוכל לחיות על כל הארץ בין על קו המשוה ששם השמש בוער בחמתו בין קרוב להצירים ששם הקור היותר גדול, מה שאין כן  רוב החיות לא יתקיימו בכל מקום , וגם אמר וכבשוה. כי בכל מקום השמם מבני אדם ירבו שם חיות השדה…אבל מצד שהאדם בעל בחירה ויצדק אצלו הציווי כתיב ויאמר להם אלהים. שאמר להם על צד המצווה פרו ורבו הוא צווי שיעסקו בפריה ורביה ושימלאו את הארץ. שזה תלוי במעשיהם הטובים שאז יזכו למלאות את הארץ ולכבשה, כי אם ירעו מעשיהם ישלח בם חית השדה והארץ תהיה שממה".

הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן זצ"ל, שהלך לעולמו בן מאה ושלוש לפני חמש שנים, בחודש כסליו ה'תשע"ח, כתב בספרו 'איילת השחר' על התורה, שהקב"ה לא רק דרש מצווה של 'פריה ורביה', אלא ברא בטבע האדם ובעלי החיים כח תאווה מיוחד בנושא, כדי שאנשים לא ימנעו ממצווה חשובה זו, וזה לשונו –

"פרו ורבו. הנה אחד מהמצוות הכי גדולות הוא מצות פרו ורבו, ולמה בזה נתנה תאווה הכי גדולה יותר מכל הדברים, כי אם לא הי' כ"כ תאווה גדולה, אז כיון שלא כל אחד הוא במדרגה שעושה מצוות לשם שמים, נמצא דכבר הי' דורות דלא הי' מתקיים המשך הדורות, וכיון שהקב"ה ברא העולם ורוצה בטובתם, ואם יתבטל העולם אז כל תכלית הבריאה בטלה, ראה רצונו יתב' שצריך להיות תאוה עצומה, ואף על פי שהפחזנים מנצלים זה לרע, מ"מ כדאי הכל כדי שיהי' בריאה להיטיב עם הנבראים הצדיקים עושי דברו".

בשנת 1898, לפני כמאה עשרים-וחמש שנים, חזה ההיסטוריון שמעון דובנוב, שבשנת 2000 יהיו בישראל כ-500,000 יהודים בלבד. ומה קרה בפועל?

לשמחתנו, במדינת ישראל חיים כיום כשבעה מליון יהודים (כ"י!!) עם עלייה מתמדת לארץ ישראל ועם ממוצע פריון של 3.1 לידות לאם היהודייה, כאשר הממוצע מוכפל אצל נשים דתיות. אשרינו שאנו מקיימים את מצוות "פרו ורבו….מילאו…וכיבשוה".

על החשיבות הענקית של מצוות 'פריה ורביה' לומדים מתוך הגמרא (שבת ל"א.), שבין השאלות שהאדם נשאל לאחר מאה ועשרים, שואלים אותו "האם עסקת בפריה ורביה", ועל זה אומר המהרש"א, שלא שואלים אותו "האם קיימת את מצוות פריה ורביה", אלא שואלים אותו אם עסק בנושא וכוונת הגמרא לומר, האם דאגת להשיא יתום ויתומה. ומדוע הביא המהרש"א דוגמא זו?

אומר הרב שטיינמן (שם), משום שמצאנו הלכה בשו"ע (יו"ד סימן רמ"ט סעיף ט"ו), שגבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה צריכים להשיא יתום ואלמנה ובזה נחשב שעסקו בפריה ורביה.

נסיים רק בידיעה, שמפסוק זה של "ויברך אותם" למדו על דרך הדרש את 'ברכת חתנים', וזה מה שכותב רבנו מיוחס, חכם קדמון מחכמי יוון, בפירושו על פסוקנו –

 "ויברך אותם. פשוטו כמשמעו, ומדרשו, ברכת חתנים, ומכאן סמכו רבותינו ותקנו ברכת ארוסין ונשואין הודאה לה' ב"ה שפאר את האדם ושבחו והביאו למדה זו, והוא ששנו רבותינו, מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת ארוסין בבית האירוסין, וכן מפורש ומלאו".

אז האם באמת 'הכיבוש משחית' – המסקנה ברורה….

שבת שלום לכל בית הישיבה וחורף בריא!