הזדהות משרד החינוך 
מאמר זה נכתב בזמן שחלפו מאה ועשרה ימים מאז שהתחילה המלחמה ב'שמחת תורה' תשפ"ד. בכל יום אנו נחשפים לגבורת הלוחמים, כשהמטרה היא לנצח את האויבים האכזריים הללו ולהסיר את האיום מעל תושבי המדינה.
מעיון בפרשתנו, פרשת 'בשלח', ודווקא על רקע זה של גבורת עם-ישראל בימינו, אנו שואלים מה הסיבה שהקב"ה לא איפשר לעם-ישראל להתחיל את מימוש הכניסה לארץ ישראל באופן מיידי? האם עם-ישראל עוכב לאחר יציאתם ממצרים רק מהטעם המופיע בפסוק הפותח את פרשתנו? –
"וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה".
האם הקב"ה חשש, שעם-ישראל עלול להיכנס לפחד מפני המלחמה במצרים, כפי שנראה מפשט הכתובים?
ועוד, קשה לקבל את הנימוק, שהם עלולים לראות מלחמה ולשוב למצרים – וכי עם-ישראל ירצה לחזור למקום ממנו ברח, והרי את זה הכתוב מעיד – "כי ברח העם"?!
והאם הם אכן פחדו, והרי לפני היציאה ממצרים עמדו ושחטו את קרבן פסח, אליל מצרים, מול פניהם הנדהמות של המצרים בלא מורא ופחד?
לדעת רש"י, התשובה לשאלות לעיל היא חיובית ורש"י לומד זאת בקל-וחומר ממה שקרה לאחר מכן, שאכן הייתה סכנה מאוד גדולה שבשלב מסוים ירצו לחזור למצרים. וזה לשונו של רש"י –
"…ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו (במדבר יד ד) נתנה ראשה ונשוב מצרימה, אם הוליכם בפשוטה על אחת כמה וכמה".
אכן, היה חשש כזה שירצו לחזור למצרים, אבל לא מפני פחד המלחמה, כפי שנראה להלן וכפי שרש"י עצמו מסביר, שיש פירושים רבים אחרים, ולכן כותב –
"ומדרשי אגדה יש הרבה".
לפני שנביא את המדרשים, מענין ש'דעת זקנים מבעלי התוספות' מפרש בצורה מאוד מיוחדת את הפסוק, וזה לשונו –
"כי קרוב. כלומר העם קרוב של הקדוש ברוך הוא שנאמר לבני ישראל עם קרובו. ולכך לא הנהיגם כמנהגו של עולם".
המדרש ב'מכילתא דרבי שמעון' כותב נימוק אחר, מדוע הקב"ה סיבב אותם במדבר ולא הכניסם מיד לארץ. החשש היה, שברגע שייכנסו לארץ יהיו עסוקים בלהתארגן ולדאוג לעתידם הכלכלי ולא יהיו פנויים לשום דבר אחר ובמיוחד לדברים שברוח, כגון לימוד תורה, וזה לשון המדרש –
"כי אמר אלוקים פן ינחם העם. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מכניסן דרך פשוטה, עכשיו הן מחזיקין בשדות ובכרמים ובטלין מן התורה, אלא הריני מקיפן למדבר ארבעים שנה ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתיישבת בגופן.…".
מדרש נוסף מופיע ב'שמות רבה' ושם נאמר, שהסיבה שעלולים לחזור למצרים נובעת מהמציאות הפיזית של הקרבה למצרים והחשש הוא שאם יישארו קרובים למצרים, יעורר בם הדבר רגשות וזיכרונות וגעגוע לימים ההם –
"…ונוח לשוב באותו הדרך למצרים".
מדרש המכילתא מביא נימוק נוסף על התגובה של יושבי הארץ, ששמעו שעם-ישראל מתכונן להגיע והם לא עברו על כך לסדר היום והחליטו לחבל בשיבת עם-ישראל לארץ אבותיו, וזה לשון המדרש –
"דבר אחר, כיון ששמעו כנעניים שישראל נכנסין לארץ, עמדו ושרפו את הזרעים וקצצו את הנטיעות וסתרו הבניינות וסיתמו המעיינות. אמר הקדוש ברוך הוא: אני הבטחתים לאבותיהם שאיני מכניסן לארץ חריבה, אלא כך הן מובטחים 'ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת' (דב' ו יא) – הריני מעכבן במדבר עד שיעמדו כנעניים ויתקנו מה שקלקלו".
לדעת המדרש, הסיבה לעיכוב היה בגלל ההבטחה האלוקית, שכאשר יגיעו לארץ-ישראל, אז ייהנו מפירותיה וצמחיה ולכן יש להמתין שהכנענים יתקנו מה שקלקלו בזה ששרפו את השדות והרסו את הבניינים רק כדי שישראל לא ייכנסו לארץ.
לאור הפירושים הללו נשים לב, שהמדרשים אינם מתייחסים לסיבה הכתובה במפורש בתורה, שם נכתב שהקב"ה סיבב אותם משום החשש שהם עלולים לחזור בחזרה למצרים. יתכן לומר, שהסיבה שהמדרשים כתבו טעם אחר הוא, כדי לענות על שאלותינו ולנסות להבין, כיצד היתה הווה-אמינא שעם-ישראל ירצו לחזור למקום שעינו אותם ושעבדו אותם בגוף ובנפש במשך כל כך הרבה שנים.
באחת הסצנות המזעזעות בשחרור חלק מהחטופים, נחשפנו לחיוכים ונפנופי ידיים לשלום, כאשר המחבלים 'נפרדו לשלום' מהחטופים וביימו באכזריות את הפרידה המחויכת וה'מרגשת' של החטופים משוביהם לפני עלייתם לרכבי 'הצלב האדום'. מה עמד מאחורי ה'תרגיל הפסיכולוגי' המגוחך הזה?
מעניין לראות בהקשר של יציאת מצרים את דבריו המיוחדים ומעוררי המחשבה של רבי חיים אריה ליב ב"ר יוסף בספר שנקרא "שער בת רבים" על פרשת-השבוע, ספר שיצא בוורשה בעיצומה של השואה על אדמת אירופה. לשיטתו, הזיכרון של בני האדם קצר, היות ולקראת היציאה ממצרים חוו חוויות חיוביות, שהרי המצרים השאילו להם כלי כסף וכלי זהב וגם המנהיג פרעה נפרד מהם בלבביות גדולה באומרו 'וברכתם גם אותי', ודרכו של עולם שבני אדם זוכרים רק את האירועים האחרונים ושוכחים את כל הסבל שהיה להם, וכך גם עבר לעולם כולו מסר, שבעצם המצרים האכזריים שעד לפני רגע שחטו תינוקות, הם בעצם אנשים דווקא נחמדים ואולי אפילו ניתן לחזור אליהם ולעשות איתם שלום…והאנלוגיה לימינו ברורה, חדה וכואבת…
ואמנם, יש בזה גם ברכה לאנושות, שהקב"ה ברא בנו את כוח השכחה – "צור ילדך תשי" – ואנו שוכחים דברים שהיו לנו קשים. גם לשורדי השואה עזרה מאוד הסגולה האלוקית, שאדם יכול לשכוח (באופן יחסי כמובן) את הדברים הקשים שעברו ותרמה רבות לשיקומם אחרי האסון האישי שחוו. כשאני נזכר בהוריי ז"ל, שורדי שואה, שחוו את כל האימה במשך שנות השואה וראו את כל משפחתם נמחקת מעל פני האדמה, אם הם היו חיים כל הזמן עם העבר הקשה שלהם, לא היו מסוגלים לבנות את חייהם מחדש ורק בזכות זה שהדחיקו מעצמם את מה שעברו יכלו להשתקם. ומאידך – ברמה הלאומית מצווים אנו לזכור ולא לשכוח – "זכור את אשר עשה לך עמלק"!!
המדרש רבה מביא עוד תשובה מעניינת לשאלתנו, מדוע הקב"ה לא הכניסם מיד לארץ המובטחת . המדרש עושה זאת באמצעות משל למלך אחד שהיה לו בן קטן שהיה יחיד לאביו ולאמו. האבא המלך רצה להעניק את כל רכושו לבנו יחידו והתלבט אם ייתן לו עכשיו בעודו בחיים את רכושו, הרי בנו עדיין קטן וכל הרכוש שעבד עליו כל חייו עלול לרדת לטמיון, משום שהבן מדי קטן ואינו יודע את ערכו האמתי של הרכוש שיש לו ועלול לאבד את זה.
והנמשל ברור – עם-ישראל עוד לא חי חיי אומה בצורה טבעית ובוגרת ועדיין היה תחת רושם השעבוד וחוסר העצמאות, ולכן הקב"ה מחליט לקחת פסק זמן עד שיהיו ראויים ובשלים להיכנס בצורה עצמאית לארץ-ישראל.
ועוד מצאנו טעם מעניין לסיבוב שעשה הקב"ה לעם-ישראל, אותו מביא רבינו מיוחס, מחכמי יוון, בשם רבינו חננאל לפני כאלף שנה. כל מטרת הארכת המסלול היה כדי לעשות לעם-ישראל ניסים מיוחדים וזאת מכמה סיבות, כפי שנראה להלן, אך בתחילה נביא את לשונו –
"וכתב רבינו חננאל ז"ל: שהוליכם דרך המדבר לסבה אחרת, והיא כדי להרבות להם אותות ומופתים, כי אילו הוליכם דרך ארץ פלשתים הקרוב ויתן הקדוש ברוך הוא בלבם שיתנו להם רשות לעבור דרך ארצם ושלא יעכבו אותם כלל היה האות קל, ועל כן חייבה החכמה להסב אותם דרך המדבר להיות האותות רבים וגדולים בירידת המן, ועלית השלו, והוצאת מים מן הצור, כי כפי מה שנתרחקו מן הישוב יגדל האות והמופת שיעמוד מין האדם במקומות ההם, וכן דרך ה' יתברך בעשותו אותות ומופתים עם הצדיקים שהוא עושה להם נס בתוך נס, להגדיל האות והמופת".
הרב שטיינמן בספרו 'איילת השחר' מביא את דברי רבנו חננאל, אך רואה צורך לתרץ את דבריו מול ההשקפה, שהקב"ה לא עושה סתם ניסים אם אין צורך, ולכן היה כאן צורך רוחני כדי שעם-ישראל יתרומם לקבלת התורה, וזה לשונו –
"…והנה ידוע שהקב"ה לא עושה ניסים כשאין הכרח, דהבריאה נבראה להיות כדרכה בלי יוצאים מן הכלל רק לצורך נחוץ מאוד, א"כ ע"כ זה הי' נחוץ מאוד, כדי שכלל ישראל יתרוממו למצב של מקבלי התורה, ושע"י זה ישאר להם קנין לנצח, הוצרכו לחיות לגמרי מעל להטבע, כי בזה יוחדר להם המעלות העליונות, ולא יזוז מהם ומדורות אחריהם ע"י זה שבכלל לא חיו ע"פ הטבע".
כפי שפתחנו, אנו נמצאים בזמן מלחמה והזכרנו תחילת דברינו את העובדה הנפלאה של גבורת הבנים וחירוף נפשם. מציאות זו מתכתבת יפה עם דבריו של הרש"ר הירש, שגם הוא נזקק לבאר מדוע הקב"ה 'לא נחם דרך ארץ פלשתים'. וזה לשונו –
"אילו היה הדבר תלוי ברצונם, היו שבים לעבדות מצרים, כדברי הכתוב, בראתם מלחמה בדרכם אל העצמאות שתבטיח את חירותם, וזאת למרות: וחמשים עלו בני – ישראל מארץ מצרים! החרב לא נעדרה ממותנם, אך אומץ הגבורה ורוח הלחימה נעדרו מליבם, ובעיקר הם חסרו עדיין מידת הבטחון בה', אותה מידה הנותנת לאדם רצון ואומץ – לב, כוח והתלהבות לכל דבר ובכל הנסיבות, שהרי יודע הוא כי הכל בידי שמים".
לעניות דעתי, רצה הקב"ה שתכונה זו תישאר בעם-ישראל ויהיה חלק מהד.נ.א. וגם אם יתרחקו קצת מדרכי אבות, מסירות הנפש אחד לשני ולמען ארץ-ישראל יהיה מושרש לנצח נצחים.
גם דבריו של ה'משך חכמה', רבי מאיר שמחה מדווינסק, חשובים להיאמר היום, משום שלדעתו כניסת מוקדמת לארץ ישראל, שהיו בה עדיין עובדי עבודה-זרה, היתה מזיקה לדור שעדיין לא השתחרר מהתרבות המצרית, וזה לשונו –
"…ויתכן כי הושרש בלבבם טעויות העבודה זרה והבליהם ומושגיהם הזרים, לכן לא פעלה עליהם התגלות כבוד ה' ואמיתתו אשר הופיע עליהם פתאום לשלושה חדשים לעקור מלבבם כל רע. וכשעשו אחדים מהם וערב רב העגל, לא היה אחד [לבד חור] אשר התנגד עליהן ומיחה בידן, כי עוד לא נחקק בליבותם הוד מציאות אלקי יחיד בלתי מושג משגיח על כל ומנהל כל בהנהגתו הפרטית…ואם היה מביאם תיכף אל ארץ האמורי – ארץ מלאה כל פסל ותבנית אשר נהבלו בכל העבודות זרות ותועבותיהם – אז לא נעקר מהם ציורים הרעים ומחשבת און. לכן הוליכן במדבר, ושם "בדד ה' ינחנו", ונעקר מלבבם ונתרחקו מכל תעלוליהם והבליהם, ונתקיים "ואין עמו אל נכר", שאין אצל ישראל שום שורש מאל נכר. וזה שאמרו (במכילתא) "כי קרוב הוא הדבר וכו' תעבדון את האלקים וכו' ולכן קרוב הדרך לשוב למצרים" – ליסודות מדעי החרטומים וכהניהם. וזה הסיבה אשר עיכבן השם יתברך נורא עלילות להן במדבר ארבעים שנה".
נסיים בשיר שכתבה נעמי שמר, המתארת הליכה של שניים במדבר – האחד עם חזון וחלום והשני אדם שחי את המציאות העכשווית – ושניהם מנהלים דו-שיח, שלעניות דעתי משקף בכל הדורות את הפער בין בעלי החזון לאלו שחיים יותר את המציאות הנראית באותה שעה. לכל אורך ההיסטוריה נמצא תמיד את שני המחנות בתוך עמנו וכך גם אפשר לראות את עם-ישראל שיוצא ממצרים ונתון להלכי רוח שונים של עליות וירידות ושוני של ראיית העתיד. ולכן, לענ"ד הקב"ה היה צריך לתת להם זמן להתגבש וללמוד, ש'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה'.
אתה רואה דקלים?
דקלים איני רואה!
אתה רואה גמלים?
גמלים איני רואה?
אולי לפני עיני לרגע צל עבר –
איני רואה דבר איני רואה דבר.
סימן שעוד לא הגענו
והאופק עוד רחוק
ולבך עודו פתוח לארבעת הרוחות
וצריך להמשיך ללכת
וצריך להמשיך לצעוד
והדרך עוד מושכת ארוכה
אתה רואה אדם בצל התאנה?
איני רואה אדם בצל התאנה!
אולי בצל הגפן שם מנוחתו?
איני רואה דבר, איני רואה אותו.
אתה רואה עצי זיתים ושדי חיטה
ואיך שביניהם פורחת השיטה?
אולי אני בגלל השמש מסונוור –
איני רואה דבר, איני רואה דבר.
סימן שעוד לא הגענו…
אולי אתה רואה בנות בכלי לבן
יוצאות אל בכרמים עם אהובי ליבן?
אולי אתה רואה בדרך ליהודה
אישה יפהפייה צועדת לבדה?
איני רואה בנות, איני רואה כרמים
עובר אני ביעף יבשת וימים
יומם וליל האש בעצמותיי תבער
איני רואה דבר איני רואה דבר
סימן שעוד לא הגענו…
שבת שלום לכל בית הישיבה – בשורות טובות ישועות ונחמות, אכי"ר!
