להדפסת דבר התורה לחצו כאן

ידוע ומוכר החלום שחלם מלך כוזר, אשר רצה לברר מהי דת האמת. בחלומו נגלה אליו מלאך ואמר לו – "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים". לא הבין מלך כוזר מה לא בסדר אצלו ואלו מעשים אינם רצויים ולכן יצא למסע בירורים כדי לדעת נכוחה מהי דת האמת.

כך נפתח הפרק הראשון בספר הכוזרי, שחיברו רבי יהודה הלוי. הביטוי הזה, שהזכרנו לעיל, הפך לסלוגן בינלאומי, האומר שכוונת טובות הן חשובות וטובות, אך צריך שהמעשה יהיה גם הוא בצורה מיטבית.

באומות העולם אנו מכירים את המושג "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובת" ובשנת 1991 יצא סרט בשם 'הכביש לגיהינום', בו מוצגת חברה בשם 'כוונות טובות' בע"מ, שבה עובדים מרצפים את הדרך לגיהינום באנשים שהיו להם "כוונות טובות"…

בפרשתנו, אנו מוצאים פסוקים רבים, המעידים כאלף עדים על תורתנו הקדושה כתורת חיים, המחייבת אותנו ברמת רגישות וזהירות בכבוד הזולת, תוך שימת לב מיוחדת לחוליות החלשות שבחברה. אחד הנושאים הרגישים ביותר הוא  היחס ליתום ולאלמנה –

"כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן: אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ: וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים" (כ"ב, כ"א–כ"ג).

מעבר לפשט הפסוקים, מובא בשם הגאון מוילנא ביאור נוסף – אם תענה את היתום או את האלמנה בדברים, מתוך כוונה טובה וטהורה לגרום להם לפנות ולצעוק אל ה' שירחם עליהם וירפא אותם משברם, אזי הקב"ה אכן ישמע את צעקתו – אך דעו לכם, שאתם תענשו בעונש קשה מאוד, למרות הכוונה הטובה.

רעיון זה של הגר"א מתכתב היטב עם הגמרא (בבא בתרא ט"ז.) –

"א"ר לוי: שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו…פנינה, דכתיב: וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה…".

פנינה התכוונה לטובה ורצתה שאחותה חנה תתפלל ותזעק כלפי שמיא על היותה עקרה – ובכל אופן ולמרות כוונתה הטובה היא נענשה, כפי שרש"י (שמואל א' ב', ה') כותב על הפסוק שבתפילת חנה –

"עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה".

וזה לשונו של רש"י –

"…ובעוד שהעקרה יולדת שבעה בנים רבת בנים אמללה וקוברת בניה, חנה ילדה שבעה שנאמר כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות (שמואל א ב) וכשחנה יולדת אחד פנינה קוברת שנים ועשרה בנים היו לה שנאמר הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים (שמואל א א) שלפנינה כשילדה חנה ארבעה קברה פנינה שמונה וכשנתעברה וילדה ולד חמישי נשתטחה פנינה לרגליה ובקשה רחמים וחיו ונקראו על שמה אלו דברי ר' נחמיה… ".

דברים אלו 'מדליקים נורה אדומה' בזהירות המופלגת שיש לנקוט גם כשיש כוונות טובות בעזרה לזולת, וכפי שפירש רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, שהסיבה שנענשה פנינה, משום שיתכן שאמרה זאת בצורה פוגענית מדי ויכולה היתה לעשות זאת בדרך אחרת. גם כשמתכוונים לטובה יש ליזהר מאוד.

בספר 'מעשה איש' (חלק ב' עמ' ר"ז), המספר עובדות והנהגות על החזון אי"ש, שחברו הרב צבי בן משה יצחק אהרון יברוב זצ"ל, מסופר שאחד מגדולי תלמידי החכמים הפנה שאלה לחזון אי"ש על בחור שהגיע לגיל הנישואין והייתה לו אחות מבוגרת ממנו בשלש שנים שעדיין לא נישאה. והשאלה היתה האם מותר לו להתחתן לפני אחותו או להמתין עד שתינשא.

והשיב החזון אי"ש, שעל פי דין יכול להתחתן, ומה שיגרום הדבר צער לאחותו – מצאנו אצל פנינה שציערה את אחותה חנה וחז"ל קבעו ש"לשם שמים התכוונה" ולכן מותר, ומה שנענשה פנינה יתכן שהסיבה משום שהגזימה בלשונה, כפי שהבאנו לעיל בשם הרב קנייבסקי. זאת אומרת, גם אם מותר, יש לעשות זאת בצורה עדינה ולא פוגענית כדי להצליח בכוונה הטובה. נכון, שזה מצער את אחותו, אבל הצער הזה הוא לתועלתה ולטובתה כדי שתתפלל אל ה'!

בספר 'חשוקי חמד' (בבא בתרא ט"ז.) מאת הרב יצחק זילברשטיין שליט"א מובאת שאלה שמתכתבת עם נושא המאמר, על בחור מצטיין בישיבה, שכל שידוך שהציעו לו סירב לקבל, הואיל וחשב שצריך לקבל בחורה מובחרת יותר. רבו שראה את המצב והבין שלאט לאט הוא מתבגר הציע לו שידוכים ברמה נמוכה יותר, כגון בחורות עם חסרונות ופגמים גשמיים ורוחניים. הבחור הזה ממש נפגע ולא הבין מדוע הרב מציע לו שידוכים 'בעייתיים' אלו, והרב הסביר לו, שהוא כבר מתבגר וזה מה שנשאר לו. וראה איזה פלא – תוך זמן קצר התארס עם אחת הבחורות המעולות שדחה בעבר, והבין שהרב התכוון לעורר אותו ולרדת מגאוותו, כפי שהעיד בעצמו –

"בתחילה חשבתי שאני אקבל משהו טוב יותר, אך לאחר שראיתי מה שהמגיד שיעור מציע לי, הבנתי שאני מתחיל להתבגר, ולכן הסכמתי לשידוך."

מה שקרה אחר כך שהרב הנ"ל פנה לרב זילברשטיין, כשליבו נוקפו האם נהג כהוגן, שהרי אף שמטרתו הייתה טובה, אולם בכל אופן ציער את הבחור, והרב זילברשטיין ענה לו שקיים מצווה גדולה –

"…שהרי הבחור מחויב להתחתן, וגרם בחכמתו שיקיים מצוותו. ואף שגרם לו צער, מ"מ כיון שכיון לתועלת מותר, וכמבואר בחינוך (מצוה שלח) על לאו של 'לא תונו', שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם, עכ"ל. הרי שהאיסור הוא רק כאשר אין לו כח להעזר מהם, ולא כאשר מכוון לתועלת".

ומה שנענשה פנינה, מביא הרב זילברשטיין גם את דבריו של ראש ישיבת 'מיר' הרב חיים שמואלביץ, האומר שפגיעה בחבר דומה להכנסת היד לאש, וגם אם הכוונה טובה הרי היד תישרף – וכך מי שפוגע בחברו. ברם להורים ולרבנים ומחנכים שמופקדים על החינוך של בניהם ותלמידיהם מותר .

יתכן וכתב על כך האדר"ת, שאמנם דבר זה היה נראה מצד הדין שמותר, כשמתכוון לשם שמים, אלא שיש לומר –

"…דאם ירגיל האדם בזה יוכל להתרגל לענות אותו לפעמים ללא צורך, ובפעם אחרת שלא יעשה כן לשם שמים עובר בלאו, ואולי נכשלה פנינה איזה פעמים בכיוצא בזה, ועל כן נענשה".

למדנו שהעניין מורכב ומסוכן כאשר גורמים לזולת לעשות דברים טובים, על ידי זה שמצערים אותו, ורק במקרים מאוד מיוחדים מותר ובהגבלות רציניות של האופן והדרך בה אומרים את הדברים.

הרב זילברשטיין מביא את דברי האדר"ת, חותנו של הרב קוק, שמביא את מה שכתב רבי יעקב ריישר לפני כארבע-מאות שנה בשו"ת 'שבות יעקב', לגבי דיינים ששמעו את טענות בעלי הדין, ויש להם מיד תשובה, אלא שאם יאמרו על המקום את פסק הדין יאמרו בעלי הדין המפסידים שהדיינים לא עיינו מספיק בנדון, ומתוך המהירות פסקו שלא כדין, לכן רוצים הדיינים להשהות את תשובתם – מותר להם לעשות זאת, ואעפ"י שגורמים צער ועינוי דין, בכל זאת הדבר מותר. ואף על פי שהדיינים גם מתכוונים לטובת עצמם, שלא יתרעמו עליהם –

"אולי יש לומר, דבאופן כזה שבעלי הדין יחשדו בכשרים ויבאו לידי חטא שילעיזו נגד הדיינים תלמידי חכמים, מוטב להשהות תשובתם, ולחטוא בשב ואל תעשה, ולא לגלות להם מיד את פסק הדין. משא"כ בפנינה שחטאה בקום ועשה".

האדר"ת מסיים את דבריו על פי הגמרא (בבא מציעא ס"א:), שאסור לעשות כן, כפי שאסור לגנוב מאדם כדי לזכותו בתשלום כפל ובצורה זו להעניק לו מתנה. והסיבה שאסור לגרום לאדם צער רגעי, למרות שאח"כ זה ישמח אותו, הבאתי בספרי 'אעירה שחר' (חלק א' על פרשת קדושים, מאמר "בין קדושת ישראל לגניבת נשק מטירון"), שאסור לאדם להחביא את מפתחות חברו, כדי שישמור עליהם בעתיד וכן אסור לקצין לגנוב את הנשק של חייל טירון, כדי שישמור יותר טוב על הנשק, כי אסור לצער את הזולת גם לשעה קלה, ועוד עי"יש.

ונראה, שאף אם נאמר שפנינה התכוונה ממש לשם שמים ובכל זאת אסור לעשות כן, יש לחלק בין צערה של חנה, שהרי אינה אשמה בזה שאין לה ילדים, ולא עשתה כלום, אלא שפנינה רצתה לצערה כדי שתתפלל, וזה לא היתה צריכה, לעשות כדי שלא לצערה, וכן מי שאינו שומר על חפציו, גם כן אסור לצערו, שאינו עושה איסור בזה.

כמעט בכל תחום בחיים, קיים העניין של שמירת כבודו של האחר ורגישות כלפיו הן בדבור והן במעשה. מצאנו תשובה נוספת בספרו של הרב זילברשטיין על מסכת ברכות (כ"ח:), ששאל רופא ירא-שמים את הרב, האם מותר לו להפחיד חולה שצריך לשפר את דרכיו ולומר לו שהמחלה נראית קשה, כדי שיתפלל וישפר את הנהגתו ויחזור בתשובה ולאחר מכן כשיגיעו הבדיקות יבשר לו שהכל בסדר. ענה לו הרב על פי האמור לעיל, שאסור לרופא לעשות כן ועליו לומר לחולה את האמת, שמחלתו קלה. והוסיף כאמור לעיל , שמותר לאב ולרב להפחיד את הבן כדי שיתקן דרכיו, כי הם חייבים בחינוכו, מה שאין כן רופא שזה לא תפקידו, ומה שיוסף הפחיד את אחיו עשה כן בנבואה משום שאינו מופקד על חינוכם.

יש מהראשונים שכתבו, שמה שנאמר דרך שבח בחז"ל על איוב, שהיה גוזל קרקע של עניים ויתומים ומשביחה ואח"כ מחזירה להם, משום שכולם ידעו על מעלתו ועל תכונותיו הטובות אף על פי שלא היה אומר כן ולא מפרסם זאת, וכולם  היו יודעים שלא התכוון חלילה לגזול – אלא אדרבה לעשות טוב.

נסיים בסיפור מזעזע, המופיע במדרש אגדה בפרשתנו, על הרגעים האחרונים של התנאים הקדושים רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל. המדרש מספר על רבן שמעון בן גמליאל, ששואל את רבי ישמעאל מדוע מוציאים אותו להורג ובמה חטא, ואז עונה לו רבי ישמעאל תשובה מטלטלת –

"אמר לו רבי ישמעאל: לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה, ושיהתה [עכבת אותו] עד שתהא גומע את כוסך, או עד שתהא מתעטף בטליתך, והתורה אמרה אם ענה תענה אותו, אחד עינוי הרבה, ואחד עינוי מעט. אמר לו: רבי ניחמתני".

ואנו שואלים – עד כדי כך?! ואם הדיין המשיך לשתות את הקפה של הבוקר, או שעיכב את הנידון לכמה דקות עד שארגן עצמו בלבושו, הרי מדובר על דקות בודדות?! – אך יתכן, שבאותן דקות הנידון הרגיש כאילו לדיין לא אכפת ממנו ומזלזל בו ובכך איבד את הביטחון העצמי להציג את טיעוניו. ואנו רואים, שרבי שמעון קיבל את הטענה הזו וידע לפחות למה מוציאים אותו להורג!!!

נתפלל בימים טרופים אלו של מלחמה על הבית, להרבות זכויות בעניינים הנוגעים ל'בין אדם לחברו' ובזה נשמע ונתבשר בשורות טובות, חיילנו כולם יחזרו לשלום לביתם והפצועים יחלימו החלמה מוחלטת, אכי"ר!

שבת שלום לכל בית הישיבה וחודש טוב!

משנכנס אדר א' נרבה בשמחה – בבחינת 'מוסיף והולך' בחודש אדר השני הבעל"ט!