מסופר על אדם אחד שהפרוטה הייתה מצויה בכיסו והיה בעל רכוש רב. לאחר שנים רבות של עקרות, סוף סוף זכו הוא ואשתו לפרי בטן ונולדה להם בת חכמה, יפה, יראת שמים ובעלת מידות טובות. הילדה גדלה לנערה והנערה לבחורה בוגרת שהגיעה לפרקה, פרק 'האשה נשאת'. ההורים המסורים והאוהבים הבטיחו לבחור שיישא את בתם, שידאגו לכל מחסורם והעיקר שהחתן המיועד יהיה נעים-הליכות וידע לכבד ולשמור על האוצר המיוחד שלהם, על בתם היחידה. קיבלו ההורים הצעה מצוינת עבור בתם ולאחר מספר מפגשים בין החתן לכלה, החליטו כל הצדדים בשעה טובה ומוצלחת להשיא את בני הזוג. ההורים המאושרים ראו כיצד בתם האהובה נכנסת תחת חופה וקידושין בשמחה ובטוב לבב ודמעות אושר הציפו את עיניהם. ואכן, עמדו הורי הכלה בהבטחתם ודאגו לכל מחסורם של בני הזוג, לדירה מרוהטת ולאספקה סדירה של כל מזונם. ב"ה להורים המאושרים נוסף אושר על גבי אושר, כאשר נולדו להם נכדים ונכדות. חתנם השקיע את זמנו בלימוד תורה וכל צרכי הבית היו על הורי אשתו שעשו זאת בשמחה ובאהבה.

באחד הלילות, שוחחו ביניהם ההורים והביעו דאגה מה יהיה אחרי לכתם לעולם שכולו טוב אחרי מאה ועשרים ומי ידאג לבתם ולבעלה? והאם חתנם ימשיך לנהוג בבתם בצורה כה יפה כפי שנוהג עכשיו? עיקר הדאגה הביעה האם, אשר שחה את אשר עם ליבה לפני בעלה ואמרה לו: "ראה, עכשיו שכל עול הבית הכלכלי והפיזי הוא עלינו, אין סיבה שלא ינהג בכבוד בבתנו, אבל אחרי לכתנו, כשהוא יצטרך לצאת לעמל יומו לעבוד קשה כדי להשיג את פת לחמו ובוודאי יחזור עייף ויגע ממקום עבודתו, מי יערב לנו שהוא לא יהיה אדם עצבני וחסר סבלנות ומי יתקע כף לידינו שהוא ימשיך באותה אדיבות ונחמדות כלפי בתנו.

סיפור משל זה מעובד מתוך דברי רבי מאיר-שמחה הכהן מדווינסק בספרו 'משך חכמה' על פרשתנו ויוסבר הקשרו לפרשתנו בהמשך אי"ה.

בפרשתנו, אנו מוצאים התייחסות לבן שאינו יודע לשאול. לכאורה, היינו צריכים להתעלם ממנו, שהרי כל נושא יציאת מצרים רחוק ממנו ואין לו אפילו שאלה אחת לשאול? ברם, מלמדת התורה שאנחנו נפתח איתו בדברים, נעורר את סקרנותו ונאמר לו –

"וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְקֹוָק֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם".

האמירה הקצרה הזו לבן שאינו יודע לשאול אינה ברורה, בלשון המעטה. מה המסר שרוצים להעביר לו? מה אנו חושבים שמטריד אותו ומהו הדבר "הזה" שבעבורו "עשה ה' לי בצאתי ממצרים"?

בפשטות ניתן לומר, שהמילה זה באה להצביע על משהו מסוים וגם כאן הכוונה לפי המדרש שלהלן, שצריך לעניין ולאתגר את הבן, שמעצמו לא שואל דבר. ומתי כדאי לעשות זאת? בשעה שחפצי המצווה מונחים לפניו, אז מתאים להסביר לו את מהות החג, כלומר זהו פרושו של 'בעבור זה', שמצביעים עליו באצבע. ונראה את לשון המדרש:

"והגדת לבנך. יכול מראש חודש, יתחיל האב להגיד לבנו הלכות הפסח, ת"ל ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, ת"ל בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך: וצריך ליטול בידו מצה ולומר מצה זו שאנו אוכלים על שום מה כו', וכן מרור יטלנו בידו ויאמר מרור זה שאנו אוכלים על שום מה, על שם שמררו…" (פסיקתא זוטרתא פרשת בא פרק יג סימן ח').

רש"י מסביר 'בעבור זה'  – בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו". לדעת רש"י, מטרת יציאת מצרים הייתה כדי לקבל עלינו עול מצוות, שהראשונות שבהן הן פסח מצה ומרור שהן המצוות שעומדות כרגע על הפרק.

לדעת הרשב"ם, 'בעבור זה' שהקב"ה עשה לנו ניסים במצרים אנחנו מכירים לו טובה ועושים את מה שדורש מאתנו, וזה לשונו:

"בעבור זה – שעשה ה' לי ניסים במצרים אני עובד עבודה הזאת…".

במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק י"ג פסוק ח') מצאנו פירוש נפלא לאמירה שאומרים לבן שאינו יודע לשאול ומספרים לו, שעבור כל אחד מישראל היה ראוי לעשות נסים, לא רק בזכות הרבים. וזהו שאומרים לאותו בן, שמצבו הרוחני כל כך קשה ואינו יודע כלום, אומרים לו – 'אתה יודע שאפילו רק בשבילך הקב"ה היה עושה את הניסים'. יש כאן אמירה חינוכית מאוד אופטימית המשודרת לבן הרחוק. נראה את לשון המדרש:

"בעבור זה עשה ה' לי, כל זמן שגופו של פסח קיים, עשה ה' לי. יכול עד שנצטרפה זכות כולם? אילו כן לא היו כדאי בדבר ת"ל בעבור זה ,מלמד שכל אחד מישראל  היה כדאי שיעשו נסים על ידיו".

רבי אברהם אבן עזרא (הפירוש הארוך, פרשת בא פרק י"ג פסוק ח') מביא בשם רבי מרינוס, הלא הוא רבי יונה אבן ג'אנח [מחשובי המדקדקים בלשון העברית בימי הביניים אשר חי ופעל בקורדובה ספרד לפני למעלה מאלף שנה] וזה לשונו:

"...אמר רבי מרינוס, פי' בעבור זה, היה ראוי להיותו הפוך זה בעבור שעשה ה' לי. והביא רבים כמוהו לדעתו".

לדעת רבי מרינוס, סדר הפסוק משובש, שהיה צריך להיות כתוב 'זה בעבור שעשה' וכו'.רבי אברהם אבן-עזרא דוחה אותו ומפרש את הפסוק כרש"י אשר קיצר בהסברו –

"…ולפי דעתי, אין אחד מהם נכון, כי איך נהפוך דברי אלוקים חיים. וטעם הפסוק הפך מחשבתו, והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו, ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (שמות ג, יב)…".

לא כפי שחושבים רבים מאתנו, שמשום שהוציאנו ממצרים אז נתן לנו מצוות – אלא, כל היציאה והנסים שהיו לנו במצרים, מטרתם הייתה כדי לקבל תורה ולהיות עמו של הקב"ה. היעד הזה הוגדר כבר במצרים למשה רבנו –

" בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה" (פרק ג' פסוק י"ב).

רבינו בחיי מביא פירוש על דרך הקבלה, שמסביר בצורה נפלאה ש"בעבור זה" הכוונה למה ששרו בני ישראל על הים 'זה אלי ואנוהו'. כלומר, כל מה שנעשה במצרים היה בעבור שעם ישראל ישבח את הקב"ה ויגדיל את שמו בעולם –

"…מה שעשה ה' לי במצרים שיצאתי ממצרים בעבור שמו וכבודו היה, והוא כמו: (להלן טו, ב) "זה אלי ואנוהו"…והכונה כי אין השכינה בישראל צורך הדיוט בלבד כי אם צורך גבוה, וזהו דבר יהושע (יהושע ז, ט) "והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול" .

נחזור למשלו של רבי מאיר-שמחה הכהן מדווינסק מתחילת מאמרנו והקשר לפרשתנו. שאלנו על הפסוק, למה התכוונה התורה שבעבורו יצאנו ממצרים? ועל  כך עונה רבי מאיר-שמחה באמצעות המשל, שכפי שבמשל דאגת ההורים הייתה מה יהיה כאשר לא יתמכו בחתנם ויצטרך לפרנס בכוחות עצמו, כך בנמשל כשעם ישראל שמר מצוות בעודו מוקף בעמוד ענן ומזונו היה מן מהשמיים, אין הדבר העיד על חיבורו לתורה, אלא כשיגיע לארץ ישראל ויצטרך לטרוח עבור מזונו, או אז יגשים את מטרתו של חיים גשמיים על פי תורה. נראה את לשונו –

"…אין זה עיקר התכלית אשר ישמרו את מצוות השם יתברך בעוד המה נשואים על כנפי נשרים ומסובבים בעמוד ענן, ואוכלים מן ושותים מי באר. רק כאשר יבואו אל הארץ, ו"בחודש הזה", עת הקציר, תשמור את החג הזה, אז תראה כי כדאי היו הנסים והנפלאות אשר עשיתי בעת הוציאי אותך ממצרים. וזה, "בעבור זה" – שאתה עמל וזורע וקוצר ושומר מצות ה' – "עשה לי ה' בצאתי ממצרים".

אם נרחיב קצת את רעיונו הגדול של רבי מאיר-שמחה מדווינסק, הרי מטרתה של התורה היא קיום תורה ומצוות בחיי המעשה. בימינו אנו, לא רק החקלאות צריכה להיעשות על פי דרכה של תורה, אלא גם בתי החולים, הצבא והמשטרה יתנהלו על פי דרכה של תורה וכן התעשייה והטכנולוגיה. הייעוד של עם ישראל הוא לקיים את התורה בכל שטחי החיים, כמאמר שלמה המלך "בכל דרכך דעהו". האידאל הגדול של התורה הוא אומה ישראלית המחוברת לאדמתה וכל הנהגתה היא על פי תורה, חיי המסחר וחיי המשפחה והחברה כולה על פי מוסריותה של התורה.

יש לציין, שרבי מאיר-שמחה שהלך לעולמו לפני כמאתיים שנה, היה דמות רבנית ענקית שנשזרו בו סיפורים רבים על צדקותו ועל מעשי נסים שנקשרו בו. את אחד הסיפורים סיפר מי שהיה ראש המוסד האגדי של מדינת ישראל איסר הראל, יליד העיר דווינסק, בספרו 'ביטחון ודמוקרטיה, וכך מספר:

"…בעיצומה של התפילה, שהייתה נרגשת ביותר ומלווה זעקות שבר, פרצו יהודים מבוהלים לבית הכנסת, וצעקו שהמים עומדים בכל רגע לשטוף את העיר. ר` מאיר שמחה קם ממקומו עטוף בטליתו, ושם פעמיו לעבר הסוללה, ואחריו כל הקהל בטליתות. הרב עלה על הסוללה, עמד עליה, והתפלל לירידת המים. ואכן, תוך כדי תפילה החל הקרח לנוע ממקומו, הקרח נבקע, והמים החלו יורדים בנהר. הייתי על הסוללה, צעדים מספר מר` מאיר שמחה…".

למרות שרבי מאיר-שמחה שמר מרחק מהציונות, התגלתה דעתו לגבי ישוב הארץ בזמן הזה במכתב שכתב לקרן קיימת לישראל וראה חשיבות קיום מצוות דווקא בהיותנו בארץ, חיים על פי דרך הטבע ולא על פי נסי מדבר –

"…כעת הסבה ההשגחה, אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון ש"סר פחד השבועות" וברישיון המלכים, קמה מצוות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה למקומה…".

דורנו שזכה להתגשמות חזון הנביאים ולראות בשוב ה' שיבת ציון, יראה בחשיבות העצומה של דברי רבי מאיר-שמחה, שכל יציאת מצרים הייתה בעבור זה שעם ישראל יחיה את חייו הלאומיים על פי דרכה של תורה וזוהי הקומה הבאה שעלינו לחלום וליישם בע"ה.

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!