ישנו סיפור מפורסם בגמרא (פסחים מ"ב.), שנראה במבט ראשון כסיפור משעשע על אנשים תמימים שחיו במקום שנקרא פפוניא, כאשר הרב של המקום, רב מתנה, הודיע לפני פסח שיש ללוש את הקמח למצות במים שלנו ולמחרת הגיעו כל תושבי המקום עם כדיהם ובקשו מהרב שיביא את המים שלו…אנשים אלו בתמימותם הבינו, שהכוונה למים שלו, בעוד שהרב כמובן התכוון למים ששהו כל  הלילה ובכך התקררו ולא יחמיצו את הבצק [='לנו' מלשון לינה].

ברם, אירוע זה אומר דרשני. מדוע רב אשי ורבינא ראו צורך להביא סיפור זה כשערכו את התלמוד? האם כדי ללעוג חלילה על אנשי פפוניא?

האדמו"ר מגור, מחבר ה"שפת אמת" מלמדנו, שעורכי הגמרא הביאו אירוע זה ללמד את הרבנים ומורי ההוראה, שיסבירו את ההלכה בצורה ברורה שכל אחד יבין ולא יטעה. רבי אברהם בורשטיין, מייסד חסידות סוכטשוב בספרו 'אבני נזר' אומר, שהסיפור בא ללמדנו עד כמה חשובה היא 'אמונת חכמים', כמה תמימות הייתה לאותם אנשים שלא חשדו חלילה שהרב רוצה להרוויח עליהם, אלא באו לבקש ממנו את המים שלו. אגב, אם חלילה היה קורה דבר כזה בימינו, הרי לא היה מופרך לומר, שהסיפור היה תופס את כותרות העיתונים, שרב עיירה מסוימת דרש מקהילתו לבוא לקנות אצלו את המים.

האם 'אמונת חכמים' היא משהו אבסולוטי, שאין להרהר ולערער אחרי דברי החכמים? אכן, מצאנו בגמרא (סנהדרין ק"י.) מספר מאמרים הקובעים חד-משמעית כך:

"אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר 'בהצותם על ה'…'. אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה, שנאמר 'המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל על ה'…'. אמר רבי חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר 'לא עלינו תלנתיכם כי (אם) על ה'…'. אמר רבי אבהו: כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר 'וידבר העם באלוקים ובמשה…".

האמוראים שהובאו לעיל מעלים מצבים שונים, החל מכך שהתלמיד חולק על רבו ומביא סברות הגיוניות, אך מכבד אותו, ועדיין נחשב כאילו חולק על השכינה. וכן תלמיד העושה מריבה ממש עם רבו ומנסה לנצח אותו, ויש אפילו שמגיע לכך שמתרעם על רבו וחושב שרבו לא בסדר וכלה במי שמהרהר בכלל על הסמכות של רבו ולא נותן בו אמון.

מאידך גיסא, הגמרא מספרת על רבי זירא (כתובות ק"י:), שרצה לעלות לארץ ישראל וידע שרבו רב יהודה טוען, שכל מי שיעלה לא"י עובר על מצוות עשה. מה עשה רבי זירא? היה מסתתר מפני רבו –

"…הווה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, 'שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו'…".

אפשר ללמוד מכך, שלמרות שרבו התנגד, פעל רבי זירא בניגוד לדעתו, כי סבר שהפסוק 'בבלה יובאו ושמה יהיו' מדבר על כלי שרת שבמקדש ולא על אנשים ולכן עלה לארץ ישראל. ולמרות שהייתה לו קליטה לא קלה, כפי שמסופר בגמרא, לא ידוע לנו שהתחרט על מעשהו. נכון, שלא רצה להיראות לפני רבו, כדי שלא להמרות את פיו בפניו, משום כבודו ומשום שאם היה גוזר עליו להישאר, היה כנראה נשאר (רש"י שם), אבל בכל אופן למעשה נהג בניגוד לדעתו. האם זה אומר חלילה, שלרבי זירא לא הייתה אמונת חכמים? לא ולא!! רבי זירא שהיה צדיק יסוד עולם וצם ארבעים תעניות כדי לשכוח את תורת בבל, בוודאי האמין ברבו והעריכו, אך לדעתו יכולות להיות כמה דעות בקשר לעליה לארץ ישראל ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ונהג לפי דעתו שאין איסור לעלות אלא אדרבה מצווה.

כבר חכמינו במשנה (אבות פרק ו') מנו 'אמונת חכמים' בין ארבעים ושמונה הדברים שגורמים לקניין תורה –

"גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות…והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד, בשמיעת האוזן…בלב טוב, באמונת חכמים…".

ומפרש ה'תפארת ישראל' – "…שאינו מאמין לכל דבר ששומע, דזהו מדת פתי יאמין לכל דבר, אבל יאמין לחכמים בחכמת התורה, אפילו לא ישיגם בשכלו".

'אמונת חכמים' היא אבסולוטית, גם אם האדם אינו מבין מדוע ולמה, ושכלו שלו לא יורד לסוף דעתם, כי כוחם בא מחכמת התורה. וזה אשר דרשו חז"ל במדרש אגדה ועוד מקומות על הכתוב (שופטים פרק י"ז):

"וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְקֹוָ֑ק וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ: עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־ יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל".

לדעת המדרש, גם אם הם טועים והם אומרים הפוך, אסור לסור מדבריהם  –

"…אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, או שמאל שהוא ימין, אל תסור מדבריהם".

וביתר החלטיות אומר רש"י –

"…אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל".

כמובן, שכוונת חז"ל לבית דין שמצווה לשמוע בקולם ואין אנו עוסקים במי שבא להתייעץ עם חכם בעניינים אישיים, כלכלים ומשפחתיים, או בא לקבל עצה, אלא במי ששואל דבר הלכה, כפי שמסביר הרמב"ן בחשיבות לציית לדברי חכמים אפילו שהם טועים.

"…אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצוותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר כך צווה אותי האדון המצווה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו, וזה כענין רבי יהושע עם ר"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר"ה כה א). והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס"א לנו) להם התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול. ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם".

לעומת מקור זה, שהראשונים מרחיבים בו את החובה לציות גם על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, מצאנו בירושלמי (הוריות פרק א'), שיש לציית רק אם אומרים על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל גם בעניינים הלכתיים –

"יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? – ת"ל ללכת ימין ושמאל, שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל".

ראוי להביא את ספר החינוך, שנותן נימוק הגיוני מדוע להישמע לחכמים ולדיינים גם שהם טועים –

"…כלומר שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי…" (מצוה תצו).

אם בנושאים הלכתיים ישנה מחלוקת, אם צריך להישמע גם שהדברים נראים הפוכים, הרי בעצות כלליות לחיים ובעניינים של פרנסה, בריאות ומשפחה, כמובן שכדאי מאוד לשמוע בקול החכמים, אולם מי שאינו שומע לא עובר על איסור ואין כאן המקום להאריך עוד בנושא רחב זה.

נושא 'אמונת חכמים' מופיע בפרשתנו בצורה מפורשת מפי הגבורה בסופו של הפסוק –

"וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה' בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־ה' וַֽיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה' וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ" – אמונה בה' ובאותה נשימה אמונה במשה עבדו.

וכבר שואלים במדרש (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק י"ד פסוק ל"א):

"אם במשה האמינו, קל וחומר במקום [בקב"ה]?" – כלומר, לכאורה דברי הפסוק מיותרים, שהרי אם מאמינים בשליח ודאי שיאמינו במשלח?

ועונה המדרש:

"ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאילו האמין במי שאמר והיה העולם".

דבר גדול למדנו מהמדרש, שהמאמין במנהיג ישראל נחשב כאילו מאמין בקב"ה, היות והמנהיג עומד לפניו ורואה אותו והמנהיג מדבר בשם ה', אז אמונה בו כשליח היא אמונה בקב"ה. וכן לכיוון ההפוך, חוסר אמונה במשה היא כפירה בקב"ה –

"…כיוצא בו אתה אומר 'וידבר העם באלקים ובמשה' (במדבר כ"א ה'), אם באלוקים דברו, קל וחומר במשה? – אלא ללמדך, שכל המדבר ברועה ישראל  כאילו מדבר במי שאמר והיה העולם".

שאלה חשובה שאלו רבים, מה גרם עתה להכרזה הזו של אמונה בה' ובמשה, רק משום שראו את המצרים מתים על שפת הים, וכי במצרים עצמה לא ראו נסים גדולים של עשר המכות? אז מה השתנה עתה?

ועונה על כך רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק (רבה של העיר בריסק ששימש כמשנה לראש הישיבה בוולוז'ין בשנים 1820 1892 וידוע כגאון וחריף בתורה) בספרו 'בית הלוי' על התורה, שכל הניסים הגדולים שהתרחשו במצרים היו כעונש על רשעותם והגזמתם של המצרים בשעבוד בני ישראל וממילא ישראל זכו בכך, כי היתה כאן מידת הדין על המצרים שהשפיעה רחמים באופן 'אגבי' על ישראל. אולם, מה שקרה על הים היה בדיוק הפוך, שם הרגישו ישראל את אהבת ה' עליהם והרחמים הגדולים עליהם ומה שקרה למצרים שטבעו בים היתה תוצאה של אותה מידת הרחמים על ישראל וזה הביא לעוצמה הגדולה של אמונה בה' ובמשה עבדו.

נראה קטעים מלשונו לאחר קיצורם –

"… הרי דהעיקר וההתחלה היה העונש למצריים על רשעותם ומזה יצאה ממילא ישועה לישראל, וע"כ הזהיר אותם באותו הלילה (שם) 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר,' דהוצרכו ישראל לשמירה שלא ישלוט בהם המשחית ולעסוק באותו לילה במצות מילה ופסח כמאמר הכתוב 'והיה הדם לכם לזכרון ולא יתן המשחית' וכו', דכל הנסים והמופתים שבמצריים היו מצד מדת הדין".

זה היה במצרים, אבל על הים –

"…בשביעי של פסח היה הכל להיפוך, דעיקר הנס היה מה שנקרע הים לפני ישראלונמצא דעיקר הנס היה לישועתן של ישראל, ומזה יצאה נקמה למצריים שרדפו אחריהם ונטבעו, והטביעה שלהם הרי לא היה בנס, דכל מי שיהיה בתוך הים יטבע בו, רק הנס היה מצד החסד על ישראל ומזה יצאה נקמה למצריים כמאמר הכתוב(תהלים קמג יב)ובחסדך תצמית אויבי, דבהחסד שתרבה עלי תהרוג לאויבי. והטעם דאז כבר היה בידם של ישראל זכות פסח ודם מילה.הרי נתבאר הני שני חילוקים, דבמצרים יצאה ישועה לישראל ע"י מידת הדין  שעל מצרים, ועל הים יצא העונש למצרים ע"י מדת הרחמים שעל ישראל".

תובנה נפלאה השכיל אותנו רבי יעקב צבי מקלנבורג (מרבני גרמניה במאה התשע-עשרה) בספרו 'הכתב והקבלה', שיש הבדל של אות אחת המשנה את המשמעות – אם כתוב 'להאמין ב…', או 'להאמין ל…' וזה לשונו:

"ויאמינו בה'. האמנה הסמוכה לבי"ת הוא הביטחון במי שמאמינים בו שבידו לעשות כחפצו לכל דבר, והסמוכה ללמ"ד אינו כ"א האמנת לאותו דבר שהוא אמת, כגון אם לא יאמינו לי, לא האמנתי לדברים ודומיהם".

בפסוק מדובר 'ויאמינו בה' עם האות בי"ת וכן 'ובמשה עבדו' עם האות בי"ת. כוונת הדברים, שכפי שהקב"ה יכול לעשות הכל כחפצו, גם משה רבנו עבד ה' יכול לעשות הכל. זו לא אמונה נקודתית במשהו מסוים, אלא בכל המהות הנבואית של משה.

חשוב לציין, שהיות ואנו אומרים בתפילה כל יום את הפסוק 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו', כביכול אז האמונה בה' ובמשה הם היינו-הך ותוצאה של מה שראו. ברם, המלבי"ם, רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל ויזר (1809-1879) בפירושו על התורה טוען, שהדברים לא התרחשו בצורה כזו, אלא עד עתה חלק מהאנשים האמינו רק במשה, שמכוחו האישי נעשו כל הניסים ולא חיברו זאת לקב"ה, לעומת אלו שהאמינו רק בה' ולא במשה. ועל הים התרחש השינוי –

"…עד עתה נמצא בין העם ההמונים, שלא הכירו גדולת ה' וחשבו שעיקרי הדברים נעשו ע"י משה וחכמתו והאמינו במשה ולא בה', גם נמצא ביניהם מי שהאמין בה' ולא במשה, שחשבו שדברים רבים מוסיף משה מדעתו, כמ"ש מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, ועתה גם העם ההמונים כלם יראו יראת הרוממות והאמינו בה' ושמשה הוא עבדו נאמן ביתו".

הנצי"ב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר' מחדש, שמה שגרם לשינוי העצום להאמין גם בה' וגם במשה היה, שבני ישראל ראו שכל אחד מהמצרים קיבל עונש אישי מה שהגיע לו והיה הבדל בין אנשי המלוכה שרדפו אחרי בני ישראל, מתוך נאמנות לתפקיד ולא מתוך שנאה, מה שאין כן שאר המצרים, שרדפו אחרי בני ישראל מתוך שנאה תהומית. וזהו "היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים", בהבדילו בין אלה לאלה. נראה את לשונו:

"…אלא עיקר הדרש הוא, מדכתיב 'וייראו העם את ה'…', למדנו שממה שראו שהגיע לכל א' מרודפי ישראל מיתה משונה לפי מעשיו, שהרעו לישראל בהיותם בקרבם, וע"ז אנו אומרים בברכת ק"ש 'את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע', היינו חיל המלוכה נקראו רודפיהם שלא משנאה עשו אלא בעבודת המלוכה, אבל שאר המון מצרים מכונים שונאיהם, ומי שנתחייב ע"פ רשעו נטבע וגם מת בהשגחה במיתה הראויה לעונשו, ומזה בפרט נודע להם השגחתו ית' בפרטות על כל יחיד אפילו על גוים מכל שכן על עמו, משום הכי  'וייראו העם ויאמינו בה ובמשה עבדו' שעד כה היה מקום עדיין לחשוב אולי כח משה בכשוף או בידיעת שמות הקודש גדול כ"כ לעשות כל המכות וגם קריעת ים סוף, אבל עתה שראו הגמול לכל אחד בהשגחה כפי מעשיו, האמינו כי אך יד ה' הוא, ומשה הוא עבדו ולא עושה מדעתו ח"ו".

נתפלל להקב"ה, שנזכה לשמוע וללמוד מחכמי התורה לדורותיהם מתוך אמונת חכמים גדולה בזכויותיהם ובתורתם הגדולה, כמובן בתנאי שמידותיהם ודרכם הם מופת ודוגמא לצניעות וענוה.

שבת שלום לכל בית הישיבה!