אחד השיאים בעבודה החינוכית שהקב"ה זיכה אותי הוא לפגוש את בוגר הישיבה   לאחר כמה שנים, כשהוא בא להזמין אותי לחתונתו. להיזכר בילד הקטן שהגיע לישיבה לפני גיל בר-המצווה ועכשיו ב"ה זוכה להקים בית בישראל, כמובן מרגש מאוד. אם אני מתבקש לערוך להם את החופה, אזי נוסף לשמחה ולהתרגשות אני נוהג להזמין את הבוגר וכלתו לשיחה לבבית של כשעה וחצי, מסביר להם על החופה ועל התהליך שהם עוברים ובדרך כלל אני משתדל לסיים את המפגש ברעיון תורני הקשור להקמת בית בישראל.

אחד הנושאים שאני מעלה בפני החתן והכלה הוא היחס למשפחות המוצא, קרי ההורים, וזה על ידי הבאת הפסוק מפרשת בראשית:

"עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד".

על פסוק זה ישנן מספר שאלות –  מי אומר את הפסוק הזה ומכריז שכדי 'להידבק לאשתו' צריך לעזוב את ההורים? האם זה הכרחי לעזוב את ההורים לשם כך? וכי מצוות כבוד אב ואם אינה חלה לאחר הנישואים? האם זו ההמלצה של התורה או אולי זו מציאות החיים שהתורה רק מיידעת אותנו? וכמובן האם זו ההדרכה המיטבית לחתן ולכלה, שכדי שנשואיהם יעלו יפה עליהם לעזוב את בית הוריהם?!!

בהמשך אביא אי"ה איך אני לומד את הפסוק הזה ומה אני  נוהג לומר לחתן ולכלה בנושא, אך אפתח בדברי הפרשנים השונים.

על השאלה הראשונה רש"י משיב: "על כן יעזב איש – רוח הקודש אומרת כן", ומה פרושו של הפסוק? – "לאסור על בני נח את העריות".

לפי דברי רש"י, הרעיון להתרחק ממשפחות המוצא מכוון להרחקה פיזית, שלא יהיה גילוי עריות במשפחה. דבריו לקוחים ככל הנראה מתוך הפסיקתא זוטרתא [=הקטן] שנקרא גם מדרש 'לקח טוב' (שחברו רבי טוביה ברבי אליעזר):

"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו. זה הפסוק צווי לדורות להתרחק מן העריות, שנא' על כן יעזוב איש 'את אביו', אלו קרובי אביו, ו'את אמו' אלו קרובי אמו. ודבק באשתו, ולא בארוסתו".

הסבר זה של הפסוק הוא המקור לברכת האירוסין והקידושין בימינו, שהרי בברכה אנו אומרים 'וצוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות' ולדעת הפסיקתא, פסוק זה הוא המקור – "אמר אבא מרי ז"ל: מיכן סמכו רבותינו לומר ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו, משום שנאמר 'ודבק באשתו', ולא בארוסתו" (פסיקתא זוטרתא בראשית פרק ב' פסוק כ"ד).

ברם, הרד"ק מבאר – "…יש מפרשים, כי זה הפסוק דברי משה, לא דברי אדם[=הראשון], והנכון כי אדם [=הראשון ] אמרו, ויודע היה כי יוליד בנים כי לכך נברא להוליד הוא ומינו בעולם…".

ומדוע הביאה התורה את דברי אדם הראשון? מסביר הרד"ק, שהתורה רצתה לציין את המציאות, לא חלילה שלא יכבד אדם את הוריו, אלא – "…כי לא אמר שיעזוב איש אביו ואמו בעבור אשתו שלא יעבדם ויכבדם כפי כוחו, אלא אמר כי דין הוא [=זו המציאות] כי יעזוב איש את אביו ואת אמו שגדל עמהם עד שנשא אישה ויעזבם מלדור עמהם ודבק באשתו וידור עמה בבית אחד".

מעניין מאוד ללמוד את ההסבר שנתן הרמב"ן לפסוק זה, המתכתב יפה עם גישת דורנו בקשר לנושא הזוגיות, והוא חידוש גדול, בכך שכבר התורה היא שמייחסת לקשר הזוגי של גבר ואשה קשר רגשי של דביקות ולא רק קשר של שותפות  רגילה, מה שאין כן אצל שאר היצורים. את זאת התורה מודיעה בסמוך לבריאת האדם והאישה ובלשונו של הרמב"ן – "והנכון בעיניי, כי הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן, אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא, וילכו להם, ומפני זה אמר הכתוב, בעבור שנקבת האדם הייתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה, והייתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו. וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד…הקרובים במשפחה יקראו "שאר בשר". והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם, ויראה שאשתו קרובה לו מהם".

גישה הפוכה לחלוטין בהסבר הפסוק מציג דון יצחק אברבנאל (מגדולי ישראל בתקופת גירוש ספרד המיוחס עד דוד המלך ושימש כשר האוצר בקסטיליה ואראגון), שתמציתה הוא, שהקשר המיוחד שהיה לאדם וחווה אינו יכול לחזור על עצמו במהלך הכללי של האנושות, משום שהאישה לוקחה מהבעל ורק שם יכולה להיות דביקות אמיתית. והדבקות בין בני הזוג בדורות שלאחר מכן היא מכח הצאצאים שבאים על ידם וזה הדבק שמדבק ביניהם. אבל יוצר האדם בחכמתו העליונה הטביע בגן האנושי של אדם וחוה את אותה דביקות רגשית, כדי שהדבר יתרחש גם בדורות לאחר מכן, גם ללא צאצאים.

נראה זאת בניסוחו של ה'אברבנאל':

"..בעבור שהייתה חוה עצם אדם ובשרו, לכן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, כי הנה מה שצדק באדם לא יצדק בשאר אנשים הרחוקים ממנו כאלף דור וחיבור האב עם הבן הוא טבעי בכל זמן ובכל איש, כי הם מחומר אחד ואין כן האישה והאיש הנולדים בעולם בכל יום. הנה א"כ אהבת אדם וחוה ההורים הראשונים הייתה, מפני הדבקות שקדמם, ואהבת שאר האנשים עם נשותיהם הוא מפני הדבקות שיהיה אחריהם בבן הנולד. אמנם, כפי פשט הכתוב, פשוטו מבואר שאמרה תורה שמפני היות הדבר מופלא שנעשה בתחילת הבריאה להיות האישה נעשית מגוף האדם ובשרו הטביע הקדוש ברוך הוא לזיכרון זה טבע בכל יוצאי חלציו של אדם שכל איש מהם כשיישא אישה יעשה כמעשה אביו הראשון יוצאי חלציו יעזוב את אביו ואת אמו וידבק באשתו כאלו היו בשר אחד לזיכרון אביהם הראשון ואשתו חוה שהיו מבשר אחד".

בדרכו של האברבנאל הולך בן-דורו רבי משה אלשיך בספרו 'תורת משה' וכך הוא כותב על פסוקנו:

"…היה נראה שלא יהיה דביקות זה רק לו עם חוה שלוקחה ממנו, אך לא כן לכל איש ואשה אשר יולדו אחר כך, על כן באת תורתנו ואמרה על כן 'יעזב איש …ודבק באשתו' , כלומר כי יחס זה לכל סתם איש ואשה שבעולם,.. והוא כי הנה אדם כל נשמות הבאות לעולם נכללו בו והיו בו בכוח…ועל ידי כן בהיכלל חוה באדם נכללות כל נפש איש בבת זוגו. וזהו אומרו על כן ששמתי חוה באדם, לא בלבד ימשך אחדות לך לבדך, כי אם גם לכל איש עם אשתו כי יש להם קשר בנפשותם גם מאז, ואינו חסר להם כי אם מה שגם כן והיו לבשר אחד".

בספרו 'אל תשלח ידך אל הנער' מספר הרב ישראל-מאיר לאו שליט"א, רבה של תל אביב, כיצד הסביר לו על דרך הדרש חותנו הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל את הפסוק הנ"ל, טרם שנשא לאשה את בתו ובהיותו יתום מהוריו שנרצחו על ידי הגרמנים ימ"ש בשנות הזעם בשואת אירופה. הרב פרנקל, שהיה רבה של תל-אביב באותה העת, דרש את הפסוק, שהמילה "יעזוב" כוונתה מלשון 'עיזבון' [=ירושה], שכל אדם מביא עמו למשפחה החדשה, מה שראה בבית הוריו, דרכי הנהגה ומידות שהן למעשה 'הירושה הרוחנית' והעיזבון של ההורים.

בשיחתי עם החתן והכלה אני מסביר לזוג הטרי, שלענ"ד התורה אינה ממליצה חלילה למי שהולך להקים את ביתו החדש לנתק את הקשר עם ההורים ואין הכוונה שהדביקות באשה היא רק כאשר מתנתקים ממשפחות המוצא. ודאי שכדי לפתח זוגיות טובה, צריך להפסיק את התלות בהורים וכפי שידוע במספר חסידיות, בפרט בחסידות גור, שישנה הוראה של הרבי מגור שבשנה הראשונה לא יגורו הזוג הצעיר ליד ההורים, אולם אפשר לפרש את הפסוק בצורה עמוקה יותר, שאין המדובר רק בהתנתקות ממגורים סמוך להורים, אלא בעיקר בהתנתקות מנטלית. כל אחד מבני הזוג היה בבחינת 'מקבל', גם כלכלית, גם רגשית, כאשר כל הורה ברמה כזו או אחרת דואג באופן טבעי לילדיו וכל הורה נורמטיבי שמח בהצלחת ילדיו, ועיקר עמלו עבורם. מה שהנער והנערה נדרשים על ידי ההורים הוא רק לנצל את השפע שמוענק להם, להתפתח ולצמוח. על רקע זה באה התורה ומזהירה, שכאשר מקימים בית חדש, צריכים החתן והכלה  לשנות את החשיבה ולעבור ממצב של 'מקבלים' למצב של 'נותנים' זה לזו וזו לזה.

ידועים דברי רבי אליהו דסלר בספרו 'מכתב מאליהו', בו מרבה להנחיל את התובנה, שאהבה היא תוצאה של נתינה. ככל שהאדם נותן לשני, כך הוא נקשר אליו יותר וזה סוד האהבה של הורים לילדיהם. ככל שהילד זקוק לנתינת ההורים, כך ההורים קשורים אליו יותר. על כן, כדי שהזוג יהיה דבק אחד בזולתו, הרי הם צריכים לעבור ממצב 'מקבל' למצב 'נותן' וככל שיתנו ויעניקו אחד לשני כן יגדל החיבור ביניהם.

נקודה נוספת מלמדת אותנו התורה מיד עם ראשית יצירת האדם, על סדרי החשיבות בהתנהלות של זוג חדש מול בית ההורים. כמובן, שהחובה לכבד את ההורים ומצוות כבוד אב ואם נמשכת גם אחרי שמתחתנים, אולם המחויבות הראשונה היא הקשר לבן הזוג. בדרך כלל אני נוהג להמשיל את יחס הזוג להורים כיחס שבין ממשלה לכנסת. הממשלה, שקמה על יסוד הרוב שיש לה, יכולה להחליט בכל תחום שהיא רוצה, אבל הכנסת חובתה להשמיע את דעותיה, לבקר או לתמוך ומי שמחליט בסוף זו הממשלה. חשוב מאוד שהממשלה תשמע ותקשיב למה שאומרים בכנסת, אבל בסופו של יום מי שמחליט זו הממשלה. הזוג, כמו הממשלה, יכולים וצריכים להחליט לפי דעתם, אך טוב יעשו אם יתייעצו עם ההורים. האם חייבים לקבל את דעתם? לא! אבל "שומע לעצה – חכם". הקשבה ובדיקת דברי ההורים בוודאי יוסיפו להם דעת וחכמה.

על כן, העזיבה שהתורה דיברה עליה היא בבחינת 'עצה טובה' לקבל החלטות לבד, אולם אין הכוונה חלילה לא לכבדם ולא להתייעץ עמם. יחד עם זאת, צריך כל אחד מבני הזוג להפנים, שלמרות שדעתו יכולה להתאים לדעת ההורים, הרי המחויבות שלו היא כלפי בן או בת זוגו ולא כלפי ההורים וזו גם המשמעות "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו".

אני נוהג להדגים זאת באירוע שיכול להתרחש, כאשר אחד ההורים מצלצל לבנו כדי להזמין אותו ואת רעייתו אליהם לשבת הקרובה והבן משיב מיד בחיוב, אך כאשר מספר זאת לאשתו, היא מופתעת והמומה, כי הרי גם היא קיבלה שיחת טלפון דומה מהוריה וגם היא  הבטיחה שיבואו והנה לנו פלונטר משפחתי. ולכן, ההצעה האופרטיבית לבני הזוג היא לעולם לא להחליט החלטות ללא בירור והיוועצות עם בן-הזוג. ובמקרה דנן, בהחלט מותר להשיב בתודה על ההזמנה ולומר שתשובה חיובית או שלילית תתקבל לאחר שאלה לבן-הזוג. כמובן, שבמידה והתשובה היא שלילית, לעולם אין לומר למזמינים מי התנגד, אלא לומר 'תודה על ההזמנה אבל הפעם זה לא מתאים לנו'.

התורה מלמדת אותנו סדרי עדיפויות וגם על ההורים להפנים את המצב החדש ולהבין שמעתה הזוג חייב להתנהל עצמאית ואל להורים להתערב ולבקר את החלטותיהם ודרכם.

ראוי בהקשר זה להביא את דבריו של רבי יצחק עראמה, גם הוא מגאוני רבני ספרד מדור הגירוש, בספרו 'עקידת יצחק', על פסוקנו בהבנת המצב החדש שנוצר עם הקמת המשפחה החדשה:

"…ולהורות על עוצם האהבה והאחדות הראויה להיות בין איש לאשתו אמר הכתוב 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו וכו', רצונו לומר כאשר יגדל ותתחזק צורתו העצמית, ייפרד מאבותיו אף שחומרו נוצר מהם, יען כי הוא עצם בפני עצמו השונה מהם והם רק חומר היולי לו ודבוק באשתו לייסד עמה חברה אנושית חדשה כי לתכלית זו נוצרו שניהם…".

לסיום חשוב רק לציין, שזכות גדולה לכל חתן וכלה, שזכו שהוריהם מלווים אותם לחופה וילוו אותם כל ימי חייהם בעצה טובה ובאהבה גדולה והזוג יהנה מעזרתם של ההורים וכמובן כל אחד מהמשפחות ידע ויפנים את מקומו החדש בתצרף המשפחתי לשמחת כולם.

שבת שלום וחורף בריא לכל משפחת הישיבה