אחת האמירות המקובלות בחברה הישראלית היא, ש"כולם שווים בפני החוק". כהוכחה לאמירה זו, נוהגים להביא את הרשעתם של נשיא המדינה, ראש ממשלה ורב ראשי – כולם לשעבר. אולם, האם העונש של בכירים אלו צריך להיות כמו של שאר העם? או אולי יש מקום להקל עמם, עקב ההשפלה שהם עוברים בעצם העמדתם לדין ובנפילתם מרום מעמדם 'מאיגרא רמה לבירא עמיקתא'? ואולי יש לנהוג בהם בחומרה יתירה הואיל והיו צריכים לשמש דוגמא לאחרים?

ומהי דעת התורה בעניין עקרוני חשוב זה? האם אמנם העונש לאדם מן השורה צריך להיות שווה כמו לאיש הנושא משרה בכירה?

השבת אנו מתחילים לקרוא בחומש השלישי – ויקרא. בפרשתנו, על פניו נראה, שאנו אכן מוצאים תשובה לשאלתנו. בפרק ד' בפרשתנו, התורה מלמדת אותנו מה דינם של ארבעה חוטאים שונים.

בתחילה פותחת התורה בעבירה הכללית של האדם החוטא בשוגג:

"דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֘ לֵאמֹר֒ נֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֤א בִשְׁגָגָה֙ מִכֹּל֙ מִצְוֹ֣ת יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְעָשָׂ֕ה מֵאַחַ֖ת מֵהֵֽנָּה" – ומיד עוברת התורה לפירוט בארבעה סוגי חוטאים:

א. כהן משיח

ב. סנהדרין [עדת ישראל]

ג. מלך [נשיא]

ד. אדם פרטי

נראה את הפסוקים בלשונם:

"אִ֣ם הַכֹּהֵ֧ן הַמָּשִׁ֛יחַ יֶחֱטָ֖א לְאַשְׁמַ֣ת הָעָ֑ם וְהִקְרִ֡יב עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א פַּ֣ר בֶּן־בָּקָ֥ר תָּמִ֛ים לַיקֹוָ֖ק לְחַטָּֽאת…וְאִ֨ם כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ וְנֶעְלַ֣ם דָּבָ֔ר מֵעֵינֵ֖י הַקָּהָ֑ל וְ֠עָשׂוּ אַחַ֨ת מִכָּל־מִצְוֹ֧ת יְקֹוָ֛ק אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁמוּ…אֲשֶׁ֥ר נָשִׂ֖יא יֶֽחֱטָ֑א וְעָשָׂ֡ה אַחַ֣ת מִכָּל־מִצְוֹת֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹק֜יו אֲשֶׁ֧ר לֹא־תֵעָשֶׂ֛ינָה בִּשְׁגָגָ֖ה וְאָשֵֽׁם…וְאִם־נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה מֵעַ֣ם הָאָ֑רֶץ בַּ֠עֲשֹׂתָהּ אַחַ֨ת מִמִּצְוֹ֧ת יְקֹוָ֛ק אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁם".

נברר תחילה את יחסה של התורה לכהן המשיח שחטא בשוגג. כהן זה  משמש בתפקיד הכהן הגדול ונמשח בשמן המשחה. נשאלת השאלה, כיצד הגענו למצב כזה, שכהן ברמת קדושה כזו מגיע לעשות עבירה בשוגג?

שאלה זו שואל רבי מאיר-שמחה מדווינסק בחיבורו על התורה 'משך חכמה' וזה לשונו:

"והנה, באמת הוא לפלא, אשר כהן משיח ששואל בהוראת אורים ותומים יטעה בהוראה ויעשו אחרים על פיו בדבר שזדונו כרת? הלא "רגלי חסידיו ישמור"! (שמואל א', ב', ט')?

עונה רבי מאיר-שמחה תשובה, שיש בה הרבה מוסר השכל. מדובר בכהן גדול שעושה את העבירה בסתר כשאף אחד אינו רואה וזה יכול להתרחש ביום הכפורים, כשהוא היחיד הנכנס לקודש הקודשים בעבודת היום. והיות ואף אחד לא יודע את העבירה שעשה בקודש הקודשים, לכן הקב"ה מכשילו בהוראת הלכה בשוגג וזו הדרך שלו לכפר על מה שעשה בסתר. נלמד את תשובתו מתוך לשונו: "..אך הסיבה היא אם הכהן המשיח אינו מקריב הקרבנות של יום הכיפורים לפני ולפנים כהלכתם – אשר שם אין איש יודע…אז הקדוש ברוך הוא מכשילו בהוראה, והכל יודעין שהוא עצמו צריך לכפרה ולא כפר על העם".

תשובתו זו של רבי מאיר-שמחה מסבירה את הכתוב, שאם הכהן המשיח יחטא "לאשמת העם", זאת אומרת מעשה העבירה שעשה בסתר גרם לכך שלא כיפר על העם ונמצא העם במצב של אשם, והתיקון נעשה עתה אחרי שחטא בשוגג בפרהסיא. לפי המשך דבריו של ה'משך חכמה' גם מיושב הכתוב, שאת הכפרה בפר הוא עושה לפני פרכת הקודש – שהרי שם קלקל.

מה הסיבה שהכתוב התחיל לפרט את דינו של הכהן המשיח תחילה  דווקא – ולא של המלך למשל, או של הסנהדרין?

עונה על כך רבינו בחיי בן אשר ואומר, שלא כולם שווים לפני החוק. דווקא מעמדו הבכיר של הכהן הגדול, הנחשב כמלאך ה' צבאות, משמש דוגמא לשאר העם וילמדו ממנו לשוב בתשובה, וזה לשונו:

"…ורצה להתחיל מן הכהן, שהוא האדם הגדול ומלאך ה' צבאות הוא, וממנו יראו וכך יעשו כל ישראל שיזהרו לשוב בתשובה, כי מתוך שיראוהו שהמזהיר שבהם הכהן הוא הראש מביא קרבן על חטאו, הכל יראו ויקחו מוסר וילמדו ממנו ק"ו: אם הקדוש ברוך הוא מכפר למי שהוא קרוב אליו שלא היה ראוי לחטוא אף כי יכפר בעד שאר העם, כי מהידוע כי לפי מעלת האדם יכבד פשעו, ועל זה אמר שלמה ע"ה: (קהלת א, יח) "כי ברוב חכמה רב כעס", לפי מה שהוא יותר חכם וצדיק יכבד כעס חטאו ושגיאתו אצל הקדוש ברוך הוא, והראיה ממשה רבינו ע"ה" [ויקרא פרק ד', פסוק ג'].

רבי חיים פלטיאל, תלמיד-חבר של המהר"ם מרוטנברג, מציין בפירושו לתורה, שהכהן המשיח הוא היחיד שלא נאמר בסוף תהליך הכפרה שלו "ונסלח לו", כפי שנאמר אצל שאר החוטאים בשגגה. ועל כן שואל –  "…תימה, למה בציבור יש בהן סליחה [וכן] בנשיא וביחיד – חוץ מכהן גדול?

ועל כך עונה, שאכן מעמדו של כהן-משיח כה רם וכשהוא חוטא הרי יש בזה נזק גדול מאוד, וזה לשונו:

"…וי"ל הואיל וכ"ג עשה חטא, [אז יש] חילול השם, אומרים [האנשים], [אם] הראש לכל ישראל ולסנהדרין עשה כך, אני לא כ"ש?! וכביכול אין סליחה בדבר. מכאן למדו חכמים – אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם, וגם מה שאמרו חכמים ששגגת תלמוד עולה זדון".

דברים חדים כתער! ככל שהאדם בכיר יותר, הרי מעמדו מחייב זהירות רבה, כי הרי הציבור לומד ממנו ולכן האחריות שמוטלת עליו רבה יותר. על-כן, אדם כזה אינו שווה בפני החוק ועונשו כבד יותר, עד כדי שאין לו מחילה. נזק נוסף שגורם הכהן המשיח, שהרי העם תלויים בו לכפר עליהם וכשחוטא הוא חושף אותם לאשמה בלי יכולת לכפר. וכן אומר רש"י בפרשתנו –

"פשוטו לפי אגדה, כשכהן גדול חוטא, אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקולקל".

באופן הכפרה אצל החוטאים השונים, אנו רואים שיש אנשים שנושאים באחריות יותר מאשר אחרים. כך למשל הכהן הגדול וכן הציבור מביאים פרכקרבן לכפר, שהוא יותר גדול, יקר ומשמעותי יותר, לעומת שעיר עיזים שמביא הנשיא ושעירת עזים שמביא היחיד. עד כאן למדנו, שאין שווין בפני החוק.

בפירוש 'הדר זקנים' מבעלי התוספות על התורה, לפני כשלוש-מאות שנה, שמו לב לעוד פרט המבדל את החוטאים השונים. בכל שלושת החוטאים האחרים, כשמביאים את קרבנם, לא נאמר שם ריח ניחוח לה' – מה שאין כן בחטאת היחיד, שלמרות חטאו, אחרי שמביא את קרבנו נאמר על כך שזה "ריח ניחוח לה' ". הרי זה ברור, שלא במקרה הושמט אצל האחרים ונכתב רק אצל היהודי הפשוט, ללמדנו שאין שוויון בין החשובים בעם לבין האדם הפשוט ותשובתו של האדם הפשוט מתקבלת אצל הקב"ה כ'ריח ניחוח', עד כדי כך! . בעלי התוס' כותבים בפירושם – "לפי שהקב"ה מקפיד יותר על הגדולים כשחוטאים מעל הקטנים".

מאידך, את דם הקרבן זורק הכהן המשיח "על פני פרוכת הקודש" ואילו כשהציבור חוטא נאמר "על פני הפרוכת" – ולא מוזכר "הקודש", וזאת מנמקים בעלי התוס', שחטא היחיד של הכהן לא מסלק את קדושת המקום, מה שאין כן חטא הרבים – "כיון שחטאו הצבור נסתלקה הקדושה".

יסוד חשוב מלמדנו הרב שמשון רפאל הירש על מעמדו ותפקידו של הכהן הגדול. בדברים נוקבים וחריפים, יוצא הרש"ר הירש נגד הדעה הרווחת (שמקורה כנראה בנצרות), שלכוהנים הייתה סמכות-על והם היו מורי הוראה ובעלי הסמכות ההלכתית ויש אפילו שדיברו על 'שלטון הכהנים' בעם ישראל. הרי מתוך ההלכה, שבניגוד לסנהדרין המביאים קרבן אם העם חטאו בהוראת טעות שלהם, הרי כהן משיח מביא קרבן רק על חטא שלו ולא של חטא העם, וכדברי הגמרא (הוריות דף ז'.) – "…ת"ל והקריב על חטאתו אשר חטא, על מה שחטא הוא מביא, ואין מביא על מה שחטאו אחרים".

הלכה זאת מאששת את דברי הרב הירש על מעמדם של הכוהנים בעם ישראל ומפאת חשיבותם נביאם בקיצורים רבים למרות אריכותם:

"הלכה זו מבדילה אפוא בין מעמד הכהן הגדול לבין מעמד בית הדין הגדול. הכהונה כשלעצמה – ואף הכהונה הגדולה – איננה מעניקה כל סמכות. אין זה תפקידו של הכהן הגדול לבאר את התורה. אין בדבריו כדי "לאסור ולהתיר". רק סמלית הוא מייצג במקדש את האחדות שבין בית הדין לציבור; הוא מסמל אפוא את חזון האומה, המודרכת על ידי רוח התורה. אך הוראתו קובעת רק לעצמו; …בחייו הממשיים – בקרב עמו – הרי יחס הכהן הגדול לתורה הוא כיחס אחרון חוטבי העצים.

אך בכך בטלים כל הפטפוטים על הירארכיה יהודית – כאילו הכהונה בישראל היא המקור לכל הירארכיה הנוטלת את השם. הרי זו הנחה כוזבת, העוברת מפה לפה; והיא נסתרת על ידי ההלכה היהודית – ועל ידי העובדות של תולדות ישראל. בכל אלפי שנות ההיסטוריה היהודית לא היתה השפעת סמכות הכהנים ניכרת בעיצוב הכלל. הרוב המכריע של גדולי ישראל לא היו כהנים; ואף אלה מביניהם שהיו כהנים – השפעתם לא באה להם הודות לכהונתם, אלא הודות לתכונותיהם האישיות. …והנה נאמר בספר דברים יז ט, שהפונה אל בית הדין הגדול יבוא שם "אל – הכהנים הלוים ואל – השופט"; אך כבר נתבאר דבר זה בספרי שם – בהתאמה גמורה עם ההלכה היסודית שבפרשתנו: אם יש כהנים ולויים, המוכשרים לשבת בבית הדין הגדול, מצוה שיהיו שם גם כהנים ולויים; אך נוכחותם איננה מעכבת את סמכות הסנהדרין; ואין צריך לומר, שאין בית הדין חייב להיות מורכב רק מכהנים:

אמנם מצפה התורה, שהכהנים וכל שבט לוי ידעו, כי "ה' הוא נחלתו" (דברים י, ט): הואיל ועבודת המקדש היא בידיהם, והואיל ואין הם נוחלים בארץ, יגדלו מהם חכמי תורה ואנשי רוח התורה. וכך אלה אשר "ישימו קטורה באפך וכליל על – מזבחך" – הם גם "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י). ומלאכי, אחרון הנביאים, הזהיר כך את הכהנים המושחתים של זמנו: "שפתי כהן ישמרו – דעת ותורה יבקשו מפיהו" (ב, ז). אך הפעילות הנדרשת מהם היא להורות ולהזהיר ולהוכיח; עליהם להשיב את לב ישראל לאביהם שבשמים ולשים שלום בין אדם לחבירו: "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא – נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון" (שם ו). אך דבר התורה ככוח שלטון לא הופקד בידי הכהן. ..על כל פנים אין זכר לאותה סברה, הרואה בכהן הגדול דוגמה לסמכות של "אפיפיור". האורים והתומים הודיעו את דבר ה' במקרים מסויימים של פעולות לאומיות; ואף הם לא התייחסו אלא להצלחת הפעולות או לכשלונן – ולא לאיסור והיתר שבהן ...ונמצא זה תפקידו של הכהן הגדול בישראל: חייו יהיו דוגמה של הבנה נכונה והגשמה נכונה של התורה. מה שיוגשם באומה על ידי הוראת בית הדין הגדול – יודגם בחיי הכהן הגדול. מן הראוי שיהיה מופלא בהוראה; אך בעיקר עליו להיות מופת לעמו – ולהגשים בחייו את ידיעותיו בתורה. – משום כך על הכהן הגדול להיות אדם שלם: כבעל וכאב יציג חיים שלמים של אדם ואזרח בישראל. אסור לכהן הגדול להיות שרוי בלא אשה (עי' יומא י"ג ע"א)".

רבי לוי במדרש רבה בפרשתנו נתן לכך ביטוי דרך משל קולע, אשר  מביע בעצמה רבה את דעת התורה בדבר כהן המשיח שחטא –

"א"ר לוי: עלובה היא מדינתא דאסיא פודגריס, ודאיקוטטא בחדא עינא, וסניגוריא מקטרג בדיני נפשות" [=עלובה המדינה שהרופא שלה חולה והצופה שצריך להזהיר מפני האויב עיוור בעין אחת והסניגור נעשה קטגור במשפט של דיני נפשות].

במילים פשוטות, אוי לאותה מדינה שזה שהיה צריך לשמור ולרפא ולסנגר לא עשה ולא יכול לעשות את תפקידו.

לסיכום, כל נושאי התפקידים חייבים לשמש דוגמא אישית ודינם חמור יותר מאשר אחרים. הכהן הגדול, שהוא דמות ייצוגית, המסמל את אחדות-ישראל, חייב להיות מושלם בהנהגתו הציבורית והפרטית ולכן אם חלילה חטא אפילו בחטא פרטי "קטן", הוא משלם מחיר יקר יותר מאשר איש רגיל מהשורה. אמת – אין בתורתנו הקדושה שוויון בפני החוק, אלא הבכיר משלם יותר על חטאיו מאשר היהודי הפשוט. אלא שכאשר מדברים על שוויון בפני החוק, דואגים שלבכירים יהיה עונש לפחות כמו לזוטרים (מה שקרוי מבחן בוזגלו), אך בתורת ישראל פשוט הדבר שהבכיר נענש בחומרה גדולה יותר.

ובהקשר לכך, אי אפשר שלא להזכיר, שיש כאלו הטוענים שהביטוי "לאשמת העם" שנכתב לגבי כהן משיח מבטא גם את האחריות שיש לעם על מעשה השחיתות והעברה שעשה הכהן. לדעת אותם פרשנים והוגי הדעות, הרי מצבו הרוחני של הכהן הוא בבואה למצב הרוחני של העם. הכהן לא היה חוטא אפילו בחטא פרטי אם לא הייתה אוירה מסוימת בדורו. וכן בדורנו, אי אפשר להפריד בין האווירה הציבורית לבין הנהגת המנהיגים, שהרי הם גדלו בערוגות החברה שהצמיחה אותם לתפקידם.

מסופר על רבי נפתלי-צבי הורביץ מרופשיץ, שהיה תלמידו של 'החוזה מלובלין'. כשנבחר לשמש כרבה של רופשיץ לפני כמאתיים שנה, שמע שהיו אנשים שריננו על בחירתו כרב העיר. בעלותו לדרשה הראשונה, התייחס לנושא ואמר: "חז"ל אומרים, שהקב"ה הראה לאדם הראשון דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו, ונשאלת השאלה מדוע חז"ל לא אמרו שהראו לאדם הראשון את המנהיג ואח"כ את הדור? – אלא, הקב"ה ממנה אדם לפי הרמה של הדור. אם הדור ראוי, אז נבחר מנהיג משכמו ומעלה ואם הדור ח"ו לא כל כך ראוי, אזי בוחרים מנהיג ורב כנפתלי צבי  הורביץ…

נתפלל לקב"ה "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה" – אכי"ר!

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!