פרשת ויקרא תשע"ד - "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים"

ישנה דילמה ערכית שבאה לידי ביטוי בעניינים שונים האם להעדיף איכות על כמות או לצמצם באיכות לטובת הכמות.
לכאורה התשובה היא פשוטה, תלוי מה הנושא ובמה העניין. פעמים עדיפה כמות על איכות ופעמים אחרת.
חז"ל הסיקו (מנחות קי.) מתוך פרשתנו שהעיקר היא האיכות.
כיצד למדו זאת? היות שבקורבנו של העשיר וגם בקורבנו של העני נאמר בתורה: "אשה ריח ניחוח לד'", למרות שהעשיר הביא קורבן ששווה ערך כמותית יותר מהעני שהביא "רק" עולת עוף או מנחה, בכל אופן שניהם שווים בפני הקב"ה כי "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים". איכות ההקרבה היא הקובעת ולא שוויה או כמותה. 
"ובלבד שיכוון לבו לשמים" בא גם לרסן את האדם ולאזן אותו. למשל: מי שלומד הרבה תורה או שעוסק במשהו מאוד מוערך עלול להרגיש עצמו מורם מהשני ולסבול משיכרון גדלות. לזה התייחסו גם חכמי יבנה: "..אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו… ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט, אלא "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים". (ברכות י"ז ע"א)
יש חשש להרגשת עליונות באדם שלומד תורה ולכן שוהה בעיר במקום ישוב, לעומת חבירו הלומד מעט ויוצא לפרנסתו מחוץ לעיר לעבוד בשדה. באו חכמי יבנה לומר לו: אדוני, עם כל הערכה והכבוד שאנו רוכשים לך, הרי "אחד המרבה…" וכמאמר קדמונים "רחמנא לבא בעי" = הקב"ה מבקש לבו של האדם. (עיין מהרש"א שם וכן תענית כ. ברבי אליעזר  שלמד תורה הרבה)
עקרון זה שאיכות העשייה קובעת ולא כמותה, נמצא גם במדרש על בעלה של דבורה הנביאה שהיה עם הארץ ונשלח ע"י אשתו להדליק את המנורה שבמשכן שילה באמצאות פתילות ועשה זאת עם כל הלב ושם פתילות עבות והקב"ה בוחן כליות ולב זיכה את דבורה בגלל זה בנביאות ולכן נקראה אשת לפידות (אליהו רבה פ"י).
גם בהלכות תפילה בא לידי ביטוי העיקרון הנ"ל: "טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות שלא בכוונה (אר"ח סימן א') וברור שלהרבות בכוונה עדיף אבל מי שאינו יכול, העיקר שיכון לבו לשמים. 
מיוחדים הן דברי ה"שפת אמת" על אמירת חז"ל אחד המרבה ואחד הממעיט. לדעתו יש שתי דרכים בעבודת הבורא. הדרך האחת היא דרך של המרבה – שמוסיף כל הזמן, ואילו הדרך השנייה היא של הממעיט – דרך של המעטה עצמית והכנעה.
שתי הדרכים ראויות הן, תלוי באדם עצמו. יש הזקוקים להרבות ולהוסיף כל הזמן ויש כאלו שדרך ההכנעה והביטול העצמי בונה אותם. אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
מספרים שפעם נסעו רבי נפתלי מליז'נסק והאדמו"ר מצאנז – בעל ה"דברי חיים" לאסוף כסף לנזקקים. ניגש אליהם יהודי אחד ונתן להם סכום פעוט כתרומה בעל ה"דברי חיים" רצה להימנע מלקבל תרומה חסרת ערך אבל רבי נפתלי אמר לו: "גושפנקא דחתים ביה מלכא אחד המרבה ואחד הממעיט" = חותמו של המלך (הקב"ה) אחד המרבה ואחד הממעיט… כוונת רבי נפתלי הייתה שהשם א-ה-ו-ה שהם ראשי התיבות של הפסוק את השמים ואת הארץ, הוא החותם של הקב"ה שבו נבראו שמים וארץ (זוהר ח"א רנא).
לזה התכוון רבי נפתלי – שצריך לקבל צדקה אפילו ממי שנותן מעט, כי כל הנותן צדקה וכוונתו לשם שמים מעורר את השם א-ה-ו-ה.
פעמים שאות אחת מיותרת, לכאורה, מלמדת אותנו הלכות או רעיונות חדשים.
נדיר מאד, שאות אחת חסרה מביאה מביאה עמה כל כך הרבה מחשבות ורעיונות משמעותיים. 
מקרה כזה אנו מוצאים במגילת אסתר (אסתר ט', כ"ג) על הפסוק "וקבל עליהם היהודים" הרי חסרונה של האות ו' מורגש ביותר שהרי היה צריך להיות כתוב "וקבלו"- בלשון רבים.
ה"אבן עזרא" מבאר, שמגילת אסתר רצתה ללמדנו בכתבה בלשון יחיד, שהיהודים לא קיבלו עליהם את התורה מתוך שכנוע פנימי עמוק, מתוך בחירה חופשית ומתוך מחשבה עצמאית ולא רק בגלל שאחרים עשו זאת.
ישנם מספר מניעים לקבלת החלטות אישיות. יש המקבלים החלטה ברמה האישית, המגיעה 
ממקום של רצון להיות שונה ואחר ולא להיות מזוהה עם הכלל, אלא אדרבה להראות את המבדיל והמפריד. 
אך ישנן החלטות פרטיות ואישיות, הבאות ממקום של רצון להיות חלק מהכלל ולהתאחד עמו, לא בגלל שאחרים החליטו אלא בגלל הרצון האישי ובדיקת ההתאמה לצד האישי.
לכן במקרה שלנו, הדגישה המגילה שקבלת היהודים את התורה שבע"פ, הייתה אמנם אישית ועצמאית, אבל מחוברת אל כלל ישראל מתוך שאיפה לאחדות מלאה, כפי שקבלת התורה אל כלל ישראל הייתה מתוך שאיפה לאחדות מלאה כפי שנאמר בקבלת התורה שבכתב: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט,ב') לא נאמר "ויחנו" בלשון רבים, אלא אפשר לדרוש כאן "קבל היהודים עליהם" –"כאיש אחד בלב אחד" (מסכת דרך ארץ, פרק שלום , הלכה ה').
דברים אלו נותנים נופך של הסבר, מדוע ימי הפורים לא יתבטלו לעתיד לבוא כתורה שלא תתבטל, 
שהרי שניהם ניתנו מתוך אחדות מלאה. (שפת אמת שמות, עמוד צח). 
ניתן להוסיף עוד משמעות מיוחדת לכך ש"קבל היהודים" נכתב בלשון יחיד, שהיחיד הוא הקב"ה 
בכבודו ובעצמו, זאת על פי דרשתו של רבי יהושע בן לוי, שזהו אחד המקומות שגזרו בית דין של מטה והסכים איתם בית דין של מעלה. ומנין שהסכים הקב"ה עמם? ו"קיבלו" אין כתיב כאן – אלא "וקבל"- מכאן שהסכים הקב"ה עמהם.(בראשית רבה פרשה צו) 
נמצאנו למדים שלשה פירושים נפלאים מדוע נכתב "וקבל" בלשון יחיד: א. שיש לקבל תורה וערכים מתוך שלמות וראיה אישית של היחיד. ב. מתוך אחדות לכלל ישראל כאיש אחד בלב אחד. ג. על ידי זה יתחבר לבורא עולם שהוא יחידו של עולם.