רבי נפתלי צבי הורביץ מרופשיץ, תלמידו הגדול של רבי אלימלך מליזנסק ושל החוזה מלובלין ]תק"כ– 1760 תקפ"ז, [1827  היה מפורסם כחכם, כפקח ועשרות בדיחות והלצות הובאו בשמו. על מצבתו בעיר לנצוט, בה ביקרנו פעמים רבות עם תלמידינו, רשום כבקשתו, שלבושיו היו: לבוש השמחה, לבוש הניגונים, לבוש הריקודים ולבוש הבדיחה.מסופר עליו, שאחרי שדרש בשבת הגדול, חזר לביתו והרבנית שאלה אותו איך הייתה הדרשה? – ענה לה: "הצלחתי בחמישים אחוז!!". שאלה אותו אשתו: "מה כוונתך?" – ענה לה: "את העניים הצלחתי לשכנע לקבל קמחא דפסחא – נשאר לי רק לשכנע את העשירים לתת להם..".

שבת הגדול בפתח ובדרך-כלל דרשות הרבנים, מעבר לנושאים ההלכתיים הרבים של חג הפסח, עוסקים בצורך לעזור למי שאין ידו משגת לקנות את מצרכי החג היקרים. וכבר בפתיחת פרשת צו, מבאר רש"י, מדוע יש צורך להשתמש בלשון צווי על אהרון ובניו בהקשר לקרבן העולה? וכי אינם זריזים הם? – אלא אומר רש"י מתוך מדרש 'תורת-כהנים'  בשם רבי שמעון: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס". ובעברית פשוטה, במקום שהאדם נדרש לממש את האידיאל ולהכניס את ידו לכיס ולהוציא מכספו לטובת הזולת, כמובן צריך דרבון וצריך לבקש ולהזכיר ולפעמים אף להתבזות.

ליל הסדר נפתח, לפי הנוסח של רב עמרם גאון, בהכרזה "הא לחמא עניא … כל דכפין ייתי וייכול". אך למעשה, היו שנהגו להזמין את העניים לפני כל ארוחה, כפי שמספרת הגמרא (תענית כ) על רב הונא: "כי הווה כרך ריפתא, הווה פתח לבביה (=דלת) ואמר כל מאן דצריך ליתי וליכול". ואל נטעה לחשוב, שזאת הייתה הצהרה בלבד ללא כוונה מעשית לממשה, שהרי ממשיכה הגמרא לספר, שרבא אמר, שאינו יכול לקבל על עצמו מנהג זה, משום שרבים הם עניי העיר והם עלולים לא להשאיר לבעלים אפילו את הקרן.

הדאגה לעניים בפסח באה לידי ביטוי כבר במשנה (פסחים דף צ"ט) "ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי". ומעבר לצורך לדאוג למי שאין לו, הרי המזון בפסח מהוה חלק עיקרי בקיום מצוות החג ולכן נוצר המוסד שנקרא "קמחא דפיסחא" ומצוות ארבע כוסות יש בה ענין גדול של פרסומי ניסא.

ברם, בהזמנת העניים לליל הסדר אנחנו מוצאים היבט נוסף. אם נתבונן היטב בנוסח של 'הא לחמא עניא' נמצא, שהעני הוזמן לאכול מקורבן פסח (כל דצריך ייתי ויפסח) והרי ידועה ההלכה, שא"א להצטרף לאכילת הפסח אם לא נמנו עליו לפני שחיטתו, ואם כן, כיצד אנו מזמינים אותו לאכול נגד ההלכה?

אלא מכאן אנו למדים, שהחובה לשתף את העניים בפסח היא מעל כל מסגרת הלכתית רגילה והחובה להימנות על הקורבן לפני השחיטה אינה מדברת על מי שאין לו. ולכן היה מנהג בירושלים, שבית דין היה מזמין וקונה חלקים מן הקורבן בשביל אלה שאין להם כסף לשלם את חלקם בקורבן פסח. וכדברי התוספתא פסחים (פ"ז ה"י): "בני חבורה שהומנה אחד עימהם אפילו מן הצדקה הרי זה חולק עימהן בעורות" (עיין בהגדה שלמה של הרב כשר ועוד).