אין ספק  שיום השואה תשע"ה לתלמידי י"ב יהיה שונה השנה מכל מה שידעו וחוו בעבר. לאחרונה, שבנו מפולין עם משלחת הישיבה, שמנתה קרוב לתשעים איש, תלמידי י"ב, הורים ורמי"ם. שבעה ימים בהם עברנו במנהרת הזמן ונכנסנו לתוך גיא-צלמוות של אושוויץ-בירקנאו, לתוך מחנות המוות וההשמדה של מאיידנק וטרבלינקה, ראינו את תאי הגזים, את הקרמטוריום, שמענו את קריאות "שמע ישראל" של אחינו בני ישראל לפני עליתם השמימה בסערה. ביקרנו גם בקהילות ישראל שחרבו, בהם היו בתי מדרש וישיבות, בתי כנסת וחיים יהודיים מפכים ומלאים זוך וטוהר, שעלה עליהם הכורת מתוך שנאה תהומית בלתי מובנת ואכזרית שהשכל ממאן לקבלה.

יום השואה יוצא תמיד מיד לאחר חג הפסח ולפני יום העצמאות של מדינת ישראל והשאלה המרכזית מה ניתן ללמוד מאירועים ומתאריכים אלו ?

אין ספק, שחייב כל  אדם לראות את עצמו כאילו הוא היה בשואה, כשם שחייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ורק ברמה כזו של חיבור לעבר, ניתן בכלל לספר את הסיפור ולהעביר את המסר מדור לדור.

נשאלת השאלה, מה באמת הסיפור שעלינו להעביר הלאה? האם את תיאור הזוועות, הרצח  והרשע של הנאצים ועוזריהם משאר העמים? האם לספר את סיפורי הגבורה של המרידות השונות שהתרחשו על ידי המעונים והלקוחים למוות, הן בגטו ורשה והן במחנות סוביבור וטרבלינקה וכן פיצוץ הקרמטוריום בבירקנאו? או שמא, לספר את הגבורה הרוחנית ומסירות הנפש של היהודים במאמציהם לקיום אורח חיים יהודי בגטאות ובמחנות?

יתכן לומר, שיש לספר על השואה את הכל.יש לספר את הסיפור מכל הכיוונים האפשריים, גם סיפורי גבורה ומרד, גם את תיאורי מסירות הנפש למען קיום חיים יהודיים וכמובן על מסע הרצח המתוכנן והאכזרי שלא היה כמוהו בעולם על ידי אומה תרבותית ואדיבה בעלת תרבות עשירה של מוסיקה וספרות .

אך נראה לעניות דעתי, שהנקודה העיקרית שעלינו להעביר לדורות הבאים, צריכה להילמד מהאופן שבו אנו מעבירים את ספור יציאת מצרים שזה עתה ספרנו לבנינו. אם נתבונן היטב נראה, שמקור המצווה לספר ביציאת מצרים הוא הפסוק: "זכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" [דברים פרק ט"ז] ומקור המצווה להעברת המסרלבנים מופיע בספר שמות [פרק י"ג] "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

אם נשים לב, בשני פסוקים אלו נכתב במפורש לזכור את יום צאתך מארץ מצרים. מה שהתורה מבקשת מאתנו לזכור, זה לא את מאתיים ועשר שנות העבדות והשעבוד, אלא את עצם היציאה מעבדות לחרות ואת הניסים שקרו לעם ישראל ביציאה. אמנם, יש להזכיר את שנות השעבוד, אבל בצורה מינורית, המתבטאת רק באכילת חרוסת המזכירה לנו את הטיט וכזית חסה בתור מרור אשר גם היא מזכירה את שנות השעבוד. יש לטעת בלב הבנים, שגם השעבוד וגם הצרות היו חלק מתהליך אלוקי של קבלת התורה בהר סיני, והבאת עם ישראל לארץ ישראל.

וכיצד אפשר להפנים את הידיעה הזו? הרי הקושי והטרגדיה שהתרחשה במצרים, של המתת ילדים ושל קלגסים מכים, של רעב ושל מחלות ["כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך"] יצרה את התחושה, שחס וחלילה הקב"ה עזב את השגחתו על עם ישראל?! על כן, דגש מיוחד יש לשים על תהליך היציאה והגאולה משעבוד מצרים  שהיווה תהליך של אהבת הקב"ה לעמו, על אף שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, דבר  המעיד כאלף עדים על כך ש'לא יטוש ה' עמו…'. כפי שציינו לעיל הרי המטרה ביציאת מצרים הייתה קבלת התורה וכניסה לארץ ישראל וכאן אנו חשים שאין זה מקרה שציון יום השואה הוא לפני יום העצמאות בחיבור זה של התאריכים, 

במסר לבנים של 'והגדת לבנך' – נאמר: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – 'בעבור' מה? אומר רש"י "בעבור שאקיים מצוותיו…".. מוסיף רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו "משך חכמה", שכוונת הכתוב "בעבור זה"  הייתה שמירת מצוות וקיום התורה בפועל בארץ ישראל ולא במדבר, כי הרי ההשגחה על עם ישראל במדבר הייתה השגחה ניסית, אבל המבחן האמיתי של קיום התורה הוא כאשר צורת החיים של העם היא טבעית ולא ניסית.