אחד הנושאים היותר מודגשים בישיבתנו הוא נושא 'הכרת הטוב', באשר לדעתנו, 'הכרת הטוב' הינה יסוד היסודות של החינוך לאמונה, לדרך ארץ ולכל המידות הטובות. נושא זה מופיע מיד בתחילתה של התורה, כאשר פרשנים רבים החל מהמדרשים וכלה ברש"י מייחסים לאדם הראשון מידה מגונה של 'כפיות-טובה'. הדבר קורה, כאשר אדם הראשון נשאל מדוע אכל מעץ הדעת ובמקום להודות מיד ולומר "חטאתי!", הוא מגלגל את האשמה על האישה שלצידו – "וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל".

פתחנו ואמרנו, ש'הכרת הטוב' מביאה לידי אמונה ואילו 'כפיות טובה' מביאה  לכפירה חלילה, וצריך להבין מדוע?

וזאת לדעת, שהנחת יסוד זו נאמרה כבר במדרש קדום על ספר שמואל – "כל הכופר בטובתו של חברו כופר בטובתו של הקב"ה".

אמירה זו של 'מדרש שמואל' מבוססת על כך, שאם אדם אינו יודע להעריך ולהוקיר טובה למה שנעשה בשבילו על ידי אחר, אזי גם לא יכיר טובה לחסד הגדול שעושה עמו בורא עולם יום יום ושעה שעה. להכיר טובה זו דרך חיים ואופן חשיבה והסתכלות בצורה עמוקה לכל מה שנעשה בשבילך כאדם. חובה על האדם להתבונן לעומק במאמצים שמשקיע האחר בשבילו ולרכוש כלים של ראייה חיובית על המציאות ומתוך כך להגיע ולהתבונן במעשה הגדול, במעשה האלוקי של היקום והבריאה ולהודות למי שאמר והיה העולם.

במדרש אגדה (בובר, פר' בראשית, פרק ג' סימן י"ב) אומר המדרש, שאדם במקום להכיר טובה על זה שהעמיד לו עזר כנגדו, התרעם על הקב"ה ואעפ"כ ניסה ה' להוביל אותו להודות בחטאו ואז היה יוצא מכל הסיפור של אכילת עץ הדעת, אך אדם ראשון העדיף לברוח מאחריות ולהעביר זאת על האישה.

נראה את לשון המדרש:

"..'ויאמר האדם האישה אשר נתתה עמדי. הקדוש ברוך הוא פתח לו המן העץ וגו' שהיה רוצה שיתוודה על חטאיו, כי כשיאמר חטאתי הקדוש ברוך הוא מוחל לו, אבל לא עשה כן אלא בטובה שעשה לו הקדוש ברוך הוא שנתן לו את האישה, היה מתרעם על הקדוש ברוך הוא שאמר לו האישה אשר נתתה עמדי וגו' כלומר אתה גרמת לי לחטוא שנתתה לי אישה שנתנה לי מן העץ ואוכל…".

רש"י בלשונו הקצרה מגדיר את דברי אדם הראשון, כשאמר "האישה אשר נתת עמדי" – "כאן כפר בטובה".

לא רק שלא היתה לו את התבונה להודות שקיבל אישה כעזר כנגדו, אלא ראה בה גורם מפריע ומחטיא. 'כפר בטובה' – כמו 'כופר הכל' בדיני ממונות, אדם שטוען שמעולם לא לווה כסף מהשני, כך גם כאן אדם הראשון טען, שלא הייתה כאן טובה כלל.

בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, פר' בראשית, פרק ג סימן י"ב) ראה בדבריו של אדם הראשון, לא רק כפירה בטובה, אלא קורא לאמירתו של האדם במונח חדש וקשה יותר –'כפיות טובה' – וכן נקרא כך גם במסכת עבודה זרה (דף ה'.), כאשר אדם לא רק שמכחיש שנעשה לו טובה, אלא מתייחס לטובה שעשו לו כדבר שגרם לו רק רעה –

"ויאמר האדם האישה. נמצא כפוי טובה, כי לא די שניתן לו עזר כנגדו, אלא מתרעם ואומר, האשה אשר נתתה עמדי".

הרד"ק, רבי דוד קמחי (פרשן ספרי הנביאים הגדול, כתב פירוש לספר אחד בלבד  מהחומשים וזה ספר בראשית, יליד פרובנס שבצרפת 1160-1235), הפנה את תשומת לבנו לדברי אדם הראשון, האשים את האישה בהסתה ,היא לא נתנה לו סתם לאכול אלא הסיתה אותו  לעבור על דבר ה' , "ויאמר האישה אשר נתתה עמדי – רצונו לומר אתה גרמת לי שנתת לי אישה כזאת שהסיתה אותי לאכל ממנו" (רד"ק פרק ג' שם).

ביתר תקיפות ובהירות כותב  הרמב"ן שהאשים את הקב"ה באחריות למה שקרה משום שנתן בה אמון "וטעם האישה אשר נתת עמדי – כלומר, האישה אשר אתה בכבודך נתת אותה לי לעזר, היא נתנה לי מן העץ, והייתי חושב שכל אשר תאמר אלי יהיה לי לעזר ולהועיל. וזהו מה שאמר בענשו "כי שמעת לקול אשתך", שלא היית ראוי לעבור על מצוותי בעבור עצתה. ורבותינו (במסכת ע"ז ה א) קורין אותו בזה כפוי טובה. ירצו לפרש שענה אותו אתה גרמת לי המכשול הזה, שנתת לי אישה לעזר והיא יעצתני להרשיע".

כנגד גישה זו של הפרשנים וחז"ל, מוצאים אנו לא מעט פרשנים, המלמדים זכות על אדם הראשון ולא רואים בו כפוי טובה. בדרך זו הולך רבי חיים בן עטר (יליד מרוקו, שם עשה את רוב שנותיו הקצרות ועלה לארץ ישראל בשנת 1742 ושנה לאחר שהגיע לירושלים נפטר בגיל 47) בספרו 'אור החיים' מלמד זכות על אדם הראשון ולא רואה באמירתו סוג של כפיות טובה, אלא טעות שנובעת משגגה. רבי חיים בן עטר הולך בדרך זו מפאת שתי קושיות עיקריות שהיו לו. נביא את דבריו:

" א. צריך לדעת, מה מענה בלשונו בתשובת [אדם הראשון] 'האישה אשר נתתה עמדי'? אפילו קל שבקלים לא ישיב תשובה כזה [כזו] ומכל שכן למלך גדול!!!  ב. ועוד אומרו 'מן העץ', שלא היה צריך לומר אלא 'היא נתנה לי ואוכל' ומובן הדבר שעל העץ המוזכר הוא אומר, וכן מצינו שאמרה חוה בתשובתה 'הנחש השיאני ואוכל ' ולא הוצרכה לומר מן העץ?…".

על כן, טוען 'האור החיים הקדוש', שלאדם הראשון היה אמון מלא באשתו, שהרי היא הייתה מתנה אלוקית שקיבל, למה לו לבדוק את מעשיה ואת דבריה.

נראה את המשך לשונו:

"ונראה, שכוונת האדם היא, שלא ידע דבר כי אם האישה הביאה לפניו המזומן ואכל ואינו חייב לשאול על המוגש לפניו דבר זה מנין, כי הלא כל הארץ לפניו היא מלאה מעדנים אשר נטע ה'. ודקדק לומר אשר נתת עמדי שלא לחייבו לחפש ולדקדק אחריה לדעת המובא לפניו, כיון שהאישה הלז נתנה ה' עמו לעזר ולהועיל ואין רע יורד מהשמים ואין לו לבדוק אחריה, כי מן הסתם מעשיה נאים…אשה גדולה כזו אשר ברא לו ה' לעזר אינו צריך לחפש אחריה מה נותנת לפניו".

והסיבה שאמר 'מן העץ' מאששת את סברתו של 'אור החיים', שהתכוון לומר שחשב שהביאה לו מן אחד העצים ולאו דווקא מעץ הדעת האסור ולמה לו לחשוד שהביאה לו דווקא מעץ שאסור באכילה –

"ואומרו מן העץ פירוש מן העץ הנטוע בגן, כי כולה מלאה נטעי ה', וידוייק אומרו מן העץ, כי לא על העץ המוזכר בדברי ה' הוא אומר, אלא על עץ מעצי הגן, ולכשנאמר דעל עץ הדעת הוא אומר אין הכונה שהוא ידע שממנו הביאה לו ואכל, אלא אחר שאכל ידע כי ממנו אכל מאמצעות הכרתו בהרגשתו ההשתנות ולעולם בשעת מעשה לא ידע דבר ולא שאל, לצד בטחונו באשה שנתן ה' עמו…ומעתה אין ביד אדם עוון אלא שוגג, ואפשר שדין אונס יש לו כי לא היה לו מקום לומר לו היה לך לתת לב לבל תחטא, ולא חשד באשה שתאכילהו דבר איסור כיון שניתנה לו מאל עליון".

גם בעל 'הכתב והקבלה' רבי יעקב מקלנבורג, לא רואה באמירתו של אדם הראשון כופר בטובה, אלא כטועה בהבנת הנשמע –

"…היא נתנה לי. אתה צויתני שלא אוכל ממנו, שלא אתלוש הפרי בידי ואחר שהיא נתנה לי חשבתי שמותר לאכול, מדכתיב ומעץ הדעת טוב ורע  לא תאכל ממנו, 'ממנו' מיותר וחשבתי שכוונתך היא שלא נשחית את העץ, לכן אמר ביום אכלך ממנו דווקא"(הגר"א).

מרחיק לכת בכתב ההגנה על האדם הראשון רבי שמשון רפאל הירש ומעמיד את האדם במקום של כבוד, בזה שהאדם הראשון טען לשוויון בזוגיות ולטענתו – "…'האישה שאתה נתת עמדי'; אתה רצית, שתהיה שווה עמי; אתה צווית שנהיה – לא רק לב אחד ונפש אחת – אלא גם "בשר אחד"; כגוף אחד נקיים את שאיפות הרוח והרצון ונהיה אחדים ברצון ובמעש; ואשה זו, – היא שנתנה לי, ורצונה היה קובע בשבילי. אדם לא טען שיצרו התגבר עליו, או שאשתו פיתתה אותו, אלא התנצל בפשטות, שעשה את רצון אשתו. כאן מתגלה השוויון ההרמוני, שנועד להיות בין איש לאשתו".

מצאנו אם כן שתי גישות, המנסות להבין את תשובתו של אדם הראשון. גישה אחת רואה בו כפוי טובה והגישה השנייה רואה בו אדם שטעה בתמימות. האם ניתן לגשר בין שתי גישות אלו או שהן שתי גישות מנוגדות לחלוטין? האם היה  איש רע וכפוי טובה, או שהיה אדם טוב צדיק שכשל בטעות?

נלע"ד, שניתן לשלב בין שתי הגישות. אמנם, הגישה הראשונה רואה בו אדם  שהיה במהותו כפוי טובה ולכן הענישו הקב"ה בצורה קשה ובעצם כל האנושות משלמת עד היום את המחיר של קיצור החיים. אבל לעניות דעתי, גם השיטה השנייה, המלמדת זכות על האדם, סבורה שבתוך תוכו של אדם הראשון הייתה נטועה אכן מידת חוסר 'הכרת הטוב' ועדיין לא עבד על עצמו לתקן מידה זו. האדם  לא היה מודע לתודעה הפנימית וכאשר נשאל מדוע אכל מעץ הדעת, טען בצורה אמתית שהאמין לאשתו וראה בה שליחת ההשגחה. האדם טעה בשוגג מכיוון שבעומק הפנימי שלו אם היה מכיר טובה ולא כפוי טובה, היה חש בכך מיד ולא היה מטיל את האחריות על האישה, אך הוא לא הרגיש שאכן יש משהו פנימי פגום אצלו ולכן העביר את האחריות לאשתו.

וזהו בעצם אולי המסר המרכזי שאנו לומדים מספור בראשיתי זה, שלא פעם ולא פעמיים כבני אדם אנחנו עושים מעשים, שהשורש שלהם לא כל כך טהור ומנמקים זאת בכל מיני אידיאולוגיות, כשלמעשה מסתתרת מתחת לפני השטח איזו מידה שלילית שנוח לנו לטעון טיעון הגיוני לכאורה.

אנו מוצאים לא מעט דוגמאות בתנ"ך לאמירה חיצונית, כאשר בעומק הפנימי מסתתרת מידה שלילית. אחת הדוגמאות היא האירוע שקרה עם  גיחזי, נערו של אלישע הנביא. נעמן שר הצבא של ארם, שעשה צרות רבות לישראל, לקה בצרעת ובא לנביא אלישע להתרפא בהמלצתה של נערה יהודייה שהייתה שבויה בביתו. כאשר בא לפני ביתו של אלישע הנביא, הלה שלח אליו שליח שאמר לו  לטבול בירדן. בתחילה ראה בכך נעמן זלזול בכבודו, בזה שהנביא לא יצא אליו בכבודו ובעצמו, אבל בהשפעת קרוביו הלך וטבל בירדן ונרפא לחלוטין. הנס  הזה כל כך השפיע על נעמן ומיד רצה להעניק לאלישע הנביא כסף ומתנות וגם הבטיח  שיותר לא יעבוד עבודה זרה –

"וַיֹּאמֶר֘ נַעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן־נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶֽמֶד־פְּרָדִ֖ים אֲדָמָ֑ה כִּ֡י לֽוֹא־יַעֲשֶׂה֩ ע֨וֹד עַבְדְּךָ֜ עֹלָ֤ה וָזֶ֙בַח֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים כִּ֖י אִם־לַיקֹוָֽק".

אולם, כל זה לא השפיע על אלישע הנביא והוא המשיך בסירובו –

"וַיֹּ֕אמֶר חַי־יְקֹוָ֛ק אֲשֶׁר־עָמַ֥דְתִּי לְפָנָ֖יו אִם־אֶקָּ֑ח וַיִּפְצַר־בּ֥וֹ לָקַ֖חַת וַיְמָאֵֽן".

תגובת גיחזי נערו של אלישע לסירוב אדונו הנביא לקחת מנעמן מתת כלשהו, הייתה בהעברת ביקורת על הנביא, על שסירב לקחת תמורה לפעולתו בהזכירו לו שנעמן הזה אויב ישראל –

"וַיֹּ֣אמֶר גֵּיחֲזִ֗י נַעַר֘ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹקִים֒ הִנֵּ֣ה חָשַׂ֣ךְ אֲדֹנִ֗י אֶֽת־נַעֲמָ֤ן הָֽאֲרַמִּי֙ הַזֶּ֔ה מִקַּ֥חַת מִיָּד֖וֹ אֵ֣ת אֲשֶׁר־הֵבִ֑יא".

לדעת גיחזי, היה מקום לקחת מנעמן, בהזכירו שזה אותו אויב ארמי שהתנכל להם כל הזמן. ברם, הנביא בעומק גדולתו הרוחנית נהג כאברהם, שסירב לקחת מידי מלך סדום את הרכוש באמרו –

"אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם".

גם אלישע חשב שזה יהיה קידוש ה', שלא לבקש דבר על מעשהו. מה היה המניע של גיחזי ומדוע לא קיבל את דרכו של רבו אלישע הנביא? בקריאה שטחית אפשר ליחס לגיחזי כוונה להשקפה בריאה, שאין לאפשר לשונא ישראל כנעמן לצאת נקי בלי תשלום כלשהוא ולכן בניגוד לדעת מורו ורבו הנביא אלישע הוא נשבע לקחת מנעמן סכום פעוט – "חַי־יְקֹוָק֙ כִּֽי־אִם־רַ֣צְתִּי אַחֲרָ֔יו וְלָקַחְתִּ֥י מֵאִתּ֖וֹ מְאֽוּמָה". אבל מכאן ואילך, מעשיו של גיחזי מעידים, שלא הייתה כאן מחשבה נקייה ברצונו שנעמן ישלם כתמורה לרפואתו, אלא תאוות בצע ורדיפת ממון היתה בשורש שבועתו ומימושה. עד כדי כך, ששיקר שכביכול הנביא שלח אותו –

"וַיִּרְדֹּ֥ף גֵּיחֲזִ֖י אַחֲרֵ֣י נַֽעֲמָ֑ן וַיִּרְאֶ֤ה נַֽעֲמָן֙ רָ֣ץ אַחֲרָ֔יו וַיִּפֹּ֞ל מֵעַ֧ל הַמֶּרְכָּבָ֛ה לִקְרָאת֖וֹ וַיֹּ֥אמֶר הֲשָׁלֽוֹם".

נעמן מאוד התפלא, אחרי שהעריך מאוד את סירובו של אלישע והנה נערו רודף אחריו, לכן נאמר "ויפול מעל המרכבה", כנראה מרוב התרגשות ופלא ולכן שואל את גיחזי 'השלום?' וכאן גיחזי מוסיף חטא על פשע ובודה סיפור שקר מלבו –

"וַיֹּ֣אמֶר שָׁל֗וֹם. אֲדֹנִי֘ שְׁלָחַ֣נִי לֵאמֹר֒ הִנֵּ֣ה עַתָּ֡ה זֶ֠ה בָּ֣אוּ אֵלַ֧י שְׁנֵֽי־נְעָרִ֛ים מֵהַ֥ר אֶפְרַ֖יִם מִבְּנֵ֣י הַנְּבִיאִ֑ים תְּנָה־נָּ֤א לָהֶם֙ כִּכַּר־כֶּ֔סֶף וּשְׁתֵּ֖י חֲלִפ֥וֹת בְּגָדִֽים".

כנראה שנעמן לא כל כך האמין לו, אבל מצד שני זה הקל עליו שיכול לשלם ולכן שלח עם גיחזי שני נערים לראות שאכן מביא זאת לנביא –

"וַיֹּ֣אמֶר נַעֲמָ֔ן הוֹאֵ֖ל קַ֣ח כִּכָּרָ֑יִם וַיִּפְרָץ־בּ֗וֹ וַיָּצַר֩ כִּכְּרַ֨יִם כֶּ֜סֶף בִּשְׁנֵ֣י חֲרִטִ֗ים וּשְׁתֵּי֙ חֲלִפ֣וֹת בְּגָדִ֔ים וַיִּתֵּן֙ אֶל־שְׁנֵ֣י נְעָרָ֔יו וַיִּשְׂא֖וּ לְפָנָֽיו".

גיחזי מסתבך עם שקרים, גם עם אדוניו אלישע, וטוען שלא הלך לשום מקום, אבל אז הנביא מגלה לו שידע בנבואה לאן הלך ומגלה אכן שיודע מה המניע האמיתי שלו וזה בצע כסף –

"הַעֵ֞ת לָקַ֤חַת אֶת־הַכֶּ֙סֶף֙ וְלָקַ֣חַת בְּגָדִ֔ים וְזֵיתִ֤ים וּכְרָמִים֙ וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַעֲבָדִ֖ים וּשְׁפָחֽוֹת".

הנביא מקלל אותו שילקה בצרעת, אבל לא מתבטא סתם על צרעת, אלא קורא לה 'צרעת נעמן'. בדרך כלל לוקים בצרעת על לשון הרע כפי שלקתה מרים, אבל כאן הצרעת של גיחזי נגזרה על חילול ה', בזה שלקח את הממון מנעמן. רעיון זה אנו מוצאים במדרש (במדבר רבה, וילנא, פרשת נשא):

"…'ועל המחלל שם שמים', זה גיחזי, שרץ אחר נעמן ליטול ממנו ממון…אלישע קידש שמו של הקדוש ברוך הוא, שלא רצה ליטול מנעמן כלום וגיחזי רדף אחריו ונשבע לו לשקר ששלח אצלו שישלח לו ממון. נמצא זה מחלל שם שמים מה שקידש אלישע. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגיחזי: 'רשע! אתה אמרת (שם /מלכים ב' ה'/) חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה נשבעת בשמי כדי לחללו..".

למדנו מאדם הראשון ועד לתקופתו של אלישע באירוע עם גיחזי, שפעמים אדם טוען טענה ומנמק אותה בצורה מרשימה ומשכנעת, אך האמת מסתתרת עמוק בנפשו ובמוחו של האדם והטענות בהן משתמש הן רק לצורך הטיעון, אך פנימה בתוך לבו מסתתרת תכונה או מידה מגונה חלילה, שאפילו האדם בעצמו לא תמיד ער ומרגיש זאת על עצמו.

נסיים בסיפור מתוק על הכרת הטוב של הרב יוסף-שלום אלישיב זצ"ל, חתנו של הרב אריה לוין זצ"ל (הראי"ה קוק זצ"ל סייע לו לעלות לארץ ואף היה השדכן ועורך חופתו).

מָרָן הָיָה יָדועַ במִידת הַכָּרַת הַטוב הָעֲצוּמָה שֶׁלו. הוּא הִקְפִּיד עַד מְאוֹד לְהַחֲזִיר טוֹבָה לְכָל מִי שֶׁעָשָׂה לוֹ טוֹבָה, וְהָיָה מְדַקְדֵּק בכָך ביוֹתֵר.

הָיָה זֶה לְאַחַר שֶׁנֶּאֱלַץ לַעֲבֹור טִפּוּל רְפוּאִי מְסֻובָּך ומֻורְכב, עַל יְדֵי פְּרוֹפֶסוֹר מֻומְחֶה שֶהִגיעַ בִּמְיֻוחָד מִחוּץ לָאָרֶץ. בָּנָיו וּנְכָדָיו הִקִּיפוּ אֶת מִיטָתוֹ שֶׁבְּבֵית הַחוֹלִים, תּוֹךְ שֶׁהֵם מַשְׁגִּיחִים עַל בְּרִיאוּתוֹ הָרוֹפֶפֶת. וּלְפֶתַע נִשְׁמְעָה בַּקשָׁתוֹ שֶׁל מָרָן לְנֶכְדוֹ: "הַאִם תּוּכַל לוֹמַר לִי, אֵיך אוֹמְרִים 'תּוֹדָה רַבָּה' בַּשפָה הָאַנְגלִית?"

הַנֶּכֶד הִתְפַּלֵּא עַד מְאוֹד. "לְשֵׁם מָה זָקוּק סַבָּא לָדַעַת כֵּיצַד אוֹמְרִים 'תּוֹדָה רַבָּה' בַּשפָה הָאַנְגלִית?" שָׁאַל.

"מְבַקֵּשׁ אֲנִי לְהוֹדוֹת לַפְּרוֹפֶסוֹר שֶׁטפֵּל בי, וֶהֱיוֹת וְהוּא דוֹבֵר אַנְגלִית – אֲנִי מְבַקשׁ לְהוֹדוֹת לוֹ בִּשְׂפָתוֹ", הִסְבִּיר מָרָן בְּקוֹל חַלָּשׁ.

"אִם כָּךְ", הִצִּיעַ הַנֶּכֶד, "אוּכַל אֲנִי לִמְסֹור לוֹ, שֶׁסבָּא מוֹדֶה לוֹ מְאוֹד…".

"לֹא וָלֹא!" אָמַר מָרָן, "אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹדוֹת לוֹ בְּעַצְמִי! שֶׁיִּשְׁמַע זֹאת מִפִּי בַּשפָה שֶׁהוּא מֵבִין. וְיֵשׁ לִי רְאָיָה גְּדוֹלָה לְכָךְ, שֶׁכָּךְ צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג".

"הַאִם שַׂמְתָּ לֵב לְכָךְ, שֶׁבִּתְפִלַּת הַחֲזָרָה, כָּל הַצבּוּר אוֹמֵר עִם הַחַזן 'מוֹדִים דרַבָּנָן'?" שָׁאַל מָרָן, "יוֹדֵעַ אַתָּה מַדוּעַ? מִשוּם שֶׁתּוֹדָה לֹא אוֹמְרִים עַל יְדֵי שָׁלִיחַ! הַצִּבּוּר לֹא יָכוֹל לְהַגִּיד תּוֹדָה עַל יְדֵי הַחַזָּן! עָלָיו לוֹמַר תּוֹדָה בְּעַצְמוֹ! וְלָכֵן אֲנַחְנוּ לֹא יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָה בַּהוֹדָאָה שֶׁל הַחַזן, אֶלא כֻּולנוּ אוֹמְרִים זֹאת בְּעַצְמֵנוּ!"… (מתוך "סיפורי צדיקים").

אין כמו פרשת בראשית, הבאה אחרי הימים הנוראים ואחרי החגים החשובים, כדי לחשב מסלול מחדש ולהתחיל מבראשית. כל אחד יתבונן בעצמו ויחזק את אותם מרכיבים בנפש ובנשמה, שחושבים ועושים רק טוב ולנפות חלילה אם יש מידות שברצוננו לסלקם.

נזכה לדברי החכם מכל אדם שלמה המלך "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" – הטוב שבאחרית הדבר נובע מהראשית.

שבת שלום וברכת חורף בריא לכל בית הישיבה!