לאחרונה יצא לי לבקר בעיר גירונה אשר בצפון-ספרד בחבל קטלוניה, עירו של הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, שנולד בשנת 1194 ובה חי כתב  ופעל רבות. כאשר עמדתי בהתרגשות ליד קיר, המנציח את מקום בית הכנסת של הרמב"ן ולידו מקווה הטהרה שנשאר בשלמותו, אף המדריכה הנוצרייה שהעידה על עצמה כקטלונית גאה, דוברת עברית רהוטה ומחוברת למסורת של עם ישראל ולהיסטוריה של עמנו הרגישה  גאווה שהרמב"ן הוא קטלוני אשר גדל וחי בארצם. השמחה וההתרגשות נמשכו גם לאחר מכן, כשראיתי במוזיאון הקטן הסמוך לבית הכנסת העתק חותמו האישי של הרמב"ן, אשר התגלה בשנת 1972 בדרומה של עכו ועליה הכיתוב "משה בן נחמן ננ [=נוח נפש] גירונדי חזק".

באותם רגעים מיוחדים, חשבתי כמה כוחה של ארץ ישראל, שבמקום כה רחוק ואפילו קצת נידח ישב גאון ישראל, מקובל אלוקי, אשר כל כולו מחובר לארץ ישראל והוא חי נושם וכותב על ארץ ישראל.

אהבתו הגדולה של הרמב"ן לארץ הקודש הביאה אותו בסופו של דבר גם לעלות ארצה במחיר אישי כבד מאוד אותו שילם ועל כך הוא מספר  בגילוי לב נדיר בדרשת ראש השנה, אותה נשא בעיר עכו בשנת 1267:

"…זהו מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בני, אכזרי על בנותי, לפי שרצוני להיות טלטול שמתי [= נשמתי] בחיק אמי [=ארץ ישראל]".

מה שאמר ועשה הרמב"ן היה אולי המקור לאמירה המאוד משמעותית שאמר רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב – "כְּשֶׁרוֹצִים לָבוֹא לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, אֲזַי מִתְגַּבְּרִים וּמִשְׁתַּטְּחִים הַמְּנִיעוֹת וְהָעִיכּוּבִים".

באותה דרשה מפורסמת מתייחס הרמב"ן לפסוקי התורה בפרשתנו, המתייחסים למחויבות שלנו לשמור על קדושת המשפחה באופן מיוחד ומחייב בארץ ישראל, ואם לא – תקיא אותנו הארץ.

"וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אַתֶּ֗ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם:(כז) כִּ֚י אֶת־כָּל־הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ:(כח) וְלֹֽא־תָקִ֤יא הָאָ֙רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת־הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם:(כט) כִּ֚י כָּל־אֲשֶׁ֣ר יַעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם:(ל) וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם".

הרמב"ן בדרשתו וכן בפרשתנו שואל – מדוע תקיא הארץ את עם ישראל? הרי איסורי עריות הם חובת הגוף ואינם תלויות בארץ!!

ועל כך עונה, שכבר בבריאת העולם קבע הקב"ה סוג השגחה מיוחד על ארץ ישראל מאשר בכל העולם כולו ואלו דבריו:

"…יסוד הדבר הזה בפסוק שאמר 'בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם..', והעניין כי השם הנכבד ברא שמים וארץ…ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע…אבל ארץ ישראל..היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המייחד שמו זרע אהביו…והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברוב המצות להיותם לשמו, ולכך אמר 'ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי…ולא תקיא אתכם הארץ…אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים'…והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל המטמא אותה ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלי עריות".

הרמב"ן בפרשתנו חוזר על דבריו ביתר הרחבה, על המחויבות של עם ישראל לנהוג בקדושה מיוחדת בארץ ישראל, משום שהקב"ה משרה שכינתו והשגחתו המיוחדת על ארץ ישראל.

הרמב"ן, אשר ראה במצוות ישוב ארץ ישראל מצוות עשה ומונה אותה בין תרי"ג מצוות (אותן לדעתו שכח הרמב"ם במניינו) ושם מדגיש את המחויבות שלנו לרשת את הארץ בהתאם למצוות התורה.

נביא חלק קטן מדבריו החשובים והמפורסמים:

"מצוה רביעית שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות…ואומר אני כי המצווה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה…אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות" (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין).

הרב קוק בספרו אורות (פרק א') מגדיר בצורה יוצאת מן הכלל את מעמדה של ארץ ישראל, בכך שאיננה מקום גיאוגרפי גרידא, כמו שלכל עם יש מדינה משלו ולא משמשת למטרה מסוימת, בין למטרה גשמית וביטחונית כ'מקלט בטוח' ובין אפילו למטרה דתית, אלא יש בה סגולה מיוחדת מצד עצמה וזה לשונו:

"…אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חיבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה. המחשבה על דבר ארץ ישראל, שהיא רק ערך חיצוני כדי העמדת אגודת האומה, אפילו כשהיא באה כדי לבצר על ידה את הרעיון היהדותי בגולה, כדי לשמור את צביונו ולאמץ את האמונה והיראה והחיזוק של המצות המעשיות בצורה הגונה, אין לה הפרי הראוי לקיום, כי היסוד הזה הוא רעוע בערך איתן הקודש של ארץ ישראל. האימוץ האמיתי של רעיון היהדות בגולה בא יבא רק מצד עמק שיקועו בארץ ישראל, ומתקוות ארץ ישראל יקבל תמיד את כל תכונותיו העצמיות צפית ישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית, והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה".

דבריו של הרב קוק כוונו נגד דעות והשקפות שהיו בתקופתו, בין מהכיוון התורני של הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל, שראה בשאיפה לבוא  לא"י מכשיר לשמור על יהדות הגולה, ובין לחזונו של בנימין זאב הרצל שאמר –

"דרושה לנו ארץ…טריטוריה…השאר יבוא מעצמו. רק שתי ארצות באות בחשבון: ארץ ישראל וארגנטינה. ארגנטינה היא גדולה ועשירה, ויש בה אדמות רחבות-ידיים, אך ארץ ישראל היא ארץ אבותינו, אותה לא שכחנו ולא נשכח לעולם".

לדעת הרב קוק, ארץ ישראל היא משהו עצמאי, לא בשביל אף מטרה. כשם שהגוף והנשמה דבוקים אחד בשני ואי אפשר לגוף בלי נשמה ואי אפשר לנשמה בלי הגוף עלי אדמות, כך ארץ ישראל ועם ישראל דבוקים אחד בשני. קדושת הארץ וסגולתה היא מתנה אלוקית לעם ישראל אשר מחויב לשמור על קדושתה.

לפני מספר שנים, נקלעתי לשיחה מעניינת בענייני תורת ארץ ישראל עם שליח חב"ד בעיר ונציה שבאיטליה. במהלך השיחה שאלני, מנין שאבה הציונית הדתית את הביטחון, כי אנו נמצאים בזמן של "אתחלתא דגאולה". שאלתו מתחזקת, כאשר מעיינים בפרשתנו  "אחרי מות-קדושים"  ומגלים בשתי הפרשיות אזהרה חד-משמעית, שאי ציות לחוקי התורה יגרור אחריו את הקאת הארץ אותנו ח"ו.

"כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה….".

וכן בפרשת קדושים:

"ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ…".

אם כך, הרי הסכנה שהארץ תקיא אותנו מתוכה ממשית היא לצערנו, ומנין לנו שאכן אנו נמצאים בתחילתו של מסלול הגאולה? מנין לו למו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל, שתקופתנו אינה רק "אתחלתא דגאולה", אלא "כבר באמצע הגאולה אנו נמצאים, בטרקלין ולא בפרוזדור"?

הביטוי "אתחלתא דגאולה" מופיעה לראשונה בגמרא (מסכת מגילה דף י"ז), המבררת מדוע נאמרת ברכת "גואל ישראל" בברכה השביעית שבשמונה-עשרה:

"ומה ראו לומר גאולה בשביעית? – אמר רבא: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית. והאמר מר…בשביעית – מלחמות…?!"

עונה הגמרא: "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא".

ומבאר רש"י שם: "ואף על גב דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא, אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד, דהא ברכת קיבוץ ובנין ירושלים וצמח דוד יש לכל אחת… ברכה לעצמה…, אפילו הכי, כיון דשם גאולה עלה – קבעוה בשביעית".

דהיינו – השנה השביעית לא תהיה זו הגאולה השלמה, אלא גאולה מסוימת והיא גאולה מהצרות הבאות עלינו תמיד.

למה בדיוק התכוון רש"י? אלו צרות היו "באות עלינו תמיד"? – מסתמא צרות הגלות שבה לא היה לנו את הכוח והיכולת להתגונן בפניהם.

ומהי תחילת הגאולה? – שיש ביכולתנו להגן על עצמנו פיזית מפני הצרות ולהשיב מלחמה שערה. אם כך, הרי הקמת המדינה וצה"ל נתנו לכך מענה. ואולי זאת הסיבה, שבכרוז שיצא לפני הבחירות לכנסת הראשונה בו הוקמה חזית דתית מאוחדת ועליו חתמו כמאתיים גדולי תורה מכל הזרמים והחוגים כרבי יחזקאל סרנא, הרב שלמה זלמן אוירבך ועוד, בין השאר נכתב שם:

"נודה לד' שזיכנו… לראות את הניצנים הראשונים של אתחלתא דגאולה".

מסופר על הרב מפוניבז', הרב כהנמן, שבהספד על הגאון ר' אהרון קוטלר זצ"ל דיבר על מדינת ישראל כ"אתחלתא דגאולה" למרות הביקורת שספג על כך (מתוך עדותו של מו"ר הרב בינה בספר "ממיר לנתיב מאיר").

האמנם, זכותנו על א"י נמצאת חס וחלילה גם כיום על תנאי? ואם לא נישמר מחטאים, הארץ עלולה להקיא אותנו מתוכה בזמננו ?

התשובה היא חד משמעית – לא!!

אנו נשענים על גדולי רבותינו, שקבעו שפשט הפסוקים מורה, שגלות נגזרת על עברות מיוחדות, כפי שחז"ל ניסחו זאת באבות פרק ה': "גלות בא לעולם על ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים ועל השמטת הארץ".

גם אם אין אנו מאושרים מהמצב הרוחני בארץ ויש לא מעט דברים לתקן , אעפ"כ הרי מעטים מאוד הם היהודים שהם חלילה עובדי ע"ז, או לא עלינו מגלי עריות ושופכי דמים. מדי פעם לצערנו שומעים על מקרים כאלו, אבל כמובן הם חריגים לחלוטין ושמיטת קרקעות סומכים אנו על "היתר המכירה" של גדולי רבותינו. אנו מאמצים את מה שגילה לנו ה"חפץ חיים", שלמעשה עונש הגלות היה רק אמצעי חינוכי להחזיר את עם ישראל בתשובה, אבל כיום פג תוקפו של העונש הזה ואינו יעיל יותר…הגלות היא כיום המקום האחרון להתעורר לתשובה (מאמר צפית לישועה של הח"ח).

ידועים הפסוקים הרבים, בהם מובטח לנו שלא תהיה גלות שלישית – "תם עוונך בת ציון לא יוסיף להגלותך" (איכה ד') וכדברי המדרש "מכאן ואילך אין ישראל גולים" ועוד.

חגגנו השבוע את יום העצמאות ה-69 למדינתנו. נשמח ונגיל על שזיכנו הקב"ה לחיות בדור כל כך גדול ובאמונה גדולה שתהליך הגאולה ימשך בע"ה, כי הסימנים רבים לכך, כדברי רבי אבא (סנהדרין דף צ"ח.) – "אין קץ מגולה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל" עד לביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.