אין כמו פרשת קדושים, עם נ"א מצוות עשה ולא תעשה, כדי לבטא את המשמעות האמיתית של החירות, לה זכינו ביציאת מצרים. לאחר חודש שלם של עיסוק ביסוד האומה היהודית ובמשמעות הלאומית של עמנו, הרי ברור שהתשתית הרוחנית של העם בנויה מהרמה המוסרית של הפרטים השונים ואין כמו פרטי ההלכות בפרשתנו, המביעים רעיון של קדושת ישראל אשר בא מתוך התעלות והתקדשות של היחיד. נתייחס במאמרנו רק לאיסור אחד – "לא תגנובו" . אחד מבוגרי ישיבתנו, היום קצין בצה"ל, שאלני על המנהג הרווח בצבא, שמפקדים מנסים לגנוב את נשקו של החייל הטירון כדי לחנכו שישמור על הנשק. האם נכון לעשות כך או לא ? אפשר להרחיב את שאלתו לשאר תחומי החיים. האם מותר לחנך ילד בבית שישמור על חפציו על ידי העלמתם ממנו לתקופה קצרה וזאת בכדי שילמד לשמור עליו להבא? האם מותר לגנוב מהשני "בצחוק" את מפתחות מכוניתו, כדי שהוא יחפשם וכולם "יהנו", ולאחר כמה דקות יחזירו לו? תשובות לשאלות אלו אפשר למצוא במסכת ב"מ, סא:, שם שואלת הגמרא, מדוע כתבה התורה לאו נוסף של "לא תגנובו", הרי יש כבר איסור של לקיחת רבית ויש איסור מפורש של הונאה. ועונה הגמרא בסיוע ברייתא, שמה שכתוב בפרשתנו, בא להורותנו שאסור לגנוב, גם אם המטרה היא רק לצער זמנית את האדם וכלשון הגמרא "על מנת למיקט", ואפילו אם רוצה לטובת חבירו, כדי להעניק לו מתנה ויודע שלא יהיה מוכן לקבל ממנו ואז עושה לו "תרגיל" וגונב ממנו חפץ כלשהו ונותן לו כפל מדין גנב וכלשון הברייתא "על מנת לשלם תשלומי כפל". הרמב"ם (הלכות גניבה, פ"א הל' ב') כותב זאת מפורש להלכה ומוסיף נימוק שאינו מופיע בגמרא, וכך לשונו: "ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, הכול אסור שלא ירגיל עצמו בכך". מפשטות לשונו של הרמב"ם, נראה שהאיסור אינו של תורה, אלא חכמים הם שחששו שאדם עלול להתרגל ולגנוב ולכן אסרו עליו לגנוב דרך שחוק, וכך הבין את הרמב"ם רבי אברהם די בוטון, בעל ספר "לחם משנה". אבל רוב האחרונים סוברים, שדעת הרמב"ם שהאסור הוא מן התורה ומה שכתב "שלא ירגיל עצמו בכך" הרי זו דרכו של הרמב"ם לנמק אסורי תורה (שו"ע הרב 'בעל התניא', הלכות גזילה ואבידה וכן הרמב"ם עצמו בספר המצוות "לא תעשה " רמ"ד).
כמו כן חשוב לדעת, שהעושה כן מסתבך מבחינה הלכתית במקרה שהחפץ שנטל למטרת חינוך הזולת עלול להינזק אפילו מחמת אונס, הרי יתכן והוא נושא באחריות על החפץ [קצות החושן סימן שמ"ח ס"ק א' נשאר בצ"ע ]
לסיכום, ברור שעל מנת לחנך את השני או אפילו להעניק לו מתנה אסור להשתמש בדרכים פסולות, בין אם זה איסור חכמים ובין שזה איסור תורה ממש. והנימוק לכך הוא, שהפועל בשיטה כזו עלול במשך הזמן לאמץ לו דפוס פעולה של שימוש באיסורים כדי לממש רעיונות טובים. גם קשה לנו להאמין שחינוך בצורה כזו נצרב במוחו של המתחנך, כי מתוך כעסו על מה שנעשה לו, ממילא אינו מקבל את המסר, ואפילו אם יפחד יותר, בוודאי לא הפנים את חשיבות השמירה על רכושו. אנו מוצאים רעיון זה במה שאסר ה'חזון איש' להיכנס לחצר חברו בשנת השמיטה בלי רשותו ולאכול מפירותיו, למרות שמדין תורה מותר אך חוששים שמא ירגיל עצמו ויעשה כן גם לאחר שנת השמיטה .
נזכה לקדש ולהתקדש, לחנך ולהתחנך בדרך טהורה וחיובית ולא חס וחלילה בדרך של צער ופגיעה בזולת. אמכי"ר
הזדהות משרד החינוך 
