רבי שאול-ידידיה טַאוּבּ, האדמו"ר השני בשושלת מוֹדְז'יץ, הצליח לברוח עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לווילנה ומשם הצליח להימלט לארצות הברית. בעת ביקורו בארץ זמן בשנת תש"ז חלה וזמן קצר לאחר מכן נפטר בירושלים. רבי שאול-ידידיה היה ידוע באהבתו הגדולה לארץ ישראל ועודד את חסידיו לקנות קרקעות בארץ. כמו-כן היה ידוע בכישרונו הגדול בהלחנת ניגונים חסידיים והוא הלחין למעלה מאלף וחמש-מאות יצירות מוזיקליות, מבלי שלמד את תורת המוזיקה בצורה פורמלית.

רבי שאול-ידידיה נפטר בתאריך חגיגי – כ"ט בנובמבר תש"ח (ט"ז בכסלו) – הלוא הוא יום ההכרזה החשובה של האו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. כשיצא מסע ההלוויה הענק בהשתתפות הרבנים הראשיים לישראל דאז וגדולי הרבנים והאדמורי"ם והתקדם לכיוון הר הזיתים, באו החסידים במבוכה – הרחובות מלאו חוגגים צוהלים, והם עוברים ביניהם אבלים וחפויי ראש. אז נענו החסידים ואמרו: דווקא כך ראויה שתהיה הלווייתו של אדמו"ר מודז'יצאי. הנה כתוב "וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם" (תהלים קו, מד), ומכאן שה'צרה' וה'רינה' אינן צרות זו לזו אלא עולות כאחת. החסידים למדו את הרעיון הזה, שישנה אפשרות שבה מצד אחד יש אבל לאומי או פרטי ומצד שני יכולה להיות באותו זמן רינה וזאת למדו מהרבי עצמו. זה בדיוק מה שקרה כשביקר האדמו"ר ר' שאול-ידידיה בארץ בשנת תרצ"ה, כפי שעשה מספר פעמים. באותו זמן התאבל היישוב בארץ על מותו של הרב אברהם-יצחק הכהן קוק זצ"ל.  אמר אז הרבי, כי דווקא מתוך האבל יש לשיר ולרנן, כי כל משבר וכל אסון מביא אחריו צמיחה ורינה.

אירוע דומה קרה לבנו של הרב שאול-ידידה זצ"ל, רבי שמואל-אליהו טאוב, שירש את אביו בכס האדמו"רות. רבי שמואל-אליהו הידוע בכינויו על שם  ספריו 'אמרי א"ש' הקים את בית מדרשו בלב תל אביב, שם עלה שנים קודם לכן. זכורני כנער צעיר תושב תל אביב, כיצד אלפים באו לחוג את הקפות שניות בבית מדרשו, אשר היה גם מקום כינוס בתקופות שונות של השנה. וכשהלך רבי שמואל-אליהו לבית עולמו בד' באייר תשמ"ד, יצא מסע הלווייתו מרחוב דיזנגוף בתל אביב וכבר נכנס יום העצמאות. שוב באו החסידים במבוכה – הם אבלים, וברחובות זיקוקין די-נור וקולות צוהלים. נענו זקני החסידים ואמרו: כך בדיוק ראוי שיהיה, "וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם".

יסוד זה, שהצער והתקווה, הפסימיות והאופטימיות, האבל והשמחה משמשים בערבוביה בעם ישראל הוא יסוד שהולך עימנו בכל הדורות. הנביא יחזקאל  בנבואתו על ירושלים מתאר את המציאות הקשה ומשתמש בביטוי שאותו עם ישראל נוהג לומר בבריתות מילה וכן בליל הסדר – "וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי" (יחזקאל ט"ז).

כשקוראים את תחילת פרשת ואתחנן, שהיא הראשונה לאחר האבל על חורבן בית המקדש, אנו חשים את אותו יסוד יהודי של סתירה ובנין בו זמנית. אנו קוראים ומרגישים ומתחברים לצערו ולאבלו של משה רבנו, שאינו יכול להיכנס לארץ-ישראל, קוראים את הפסוקים מדי שנה והלב נחמץ תמיד לתיאור שמתאר משה רבנו את שעבר עליו כאשר הקב"ה לא נענה לתפילותיו ותחנוניו –

"וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְקֹוָ֑ק בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר:(כד) אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ:(כה) אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן:(כו) וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְקֹוָ֥ק בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֤ק אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה:(כז) עֲלֵ֣ה׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה".

כולנו חשים כיצד מי שהוביל את כל המהלך הזה מגלות מצרים לכניסה לארץ ישראל, מי שמסר את חייו עבור המטרה הנכספת ובסוף נשאר בחוץ ובנוסף עליו למנות מנהיג אחר שיכניסם לארץ –

"וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה".

התורה אינה מתארת לנו את האווירה בזמן ההודעה על מינוי יהושע, למרות הצער בפרידה ממשה והרגשת האשמה שהטיל בם שלא זכה להיכנס לארץ, אולם אנחנו שומעים את משה מדבר על הדברים הגדולים והמשמחים בכל מה שקשור לארץ ישראל ומבשר להם שהם לא יישארו ללא מנהיג. אינני יודע אם הייתה רינה וצהלה, אך אין ספק שהייתה שמחה של הגשמה. הוא שאמר משורר תהלים –

"וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם" (תהלים קו, מ"ד)".

עם-ישראל נפרד ממי שהנהיגו אותם במדבר, משה ואהרון, ומתחיל 'חיים' חדשים. עצב ושמחה משולבים יחדיו – פרידה מהמנהיגים והתנחלות בארץ ישראל.

אלפי שנים לאחר מכן….

בשבוע שעבר נפגשו בהלסינקי, בירת פינלנד, שני המנהיגים החזקים בעולם, נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ והנשיא הרוסי ולדימיר פוטין. לאחר מפגש בן כמה שעות יצאו שני המנהיגים למסיבת עיתונאים ובין הדברים עליהם שוחחו עם העיתונאים, התייחסו לכך ששניהם מעריכים מאוד את ראש ממשלת-ישראל ואת מדינת-ישראל ועוד ועוד הוזכרה שם ישראל, מדינה קטנה בין שבעים זאבים וכנראה רבת-השפעה בעולם.

אירוע זה מזכיר לנו פסוק אחד מפרשתנו שאומר הכל. מעמדו של עם-ישראל בין האומות לא נקבע בגלל גודלו, אלא בגלל שהקב"ה בחר בנו –

"(ו) כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֶ֑יךָ בְּךָ֞ בָּחַ֣ר׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה:(ז) לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכָּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק יְקֹוָ֛ק בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל־הָעַמִּֽים:(ח) כִּי֩ מֵֽאַהֲבַ֨ת יְקֹוָ֜ק אֶתְכֶ֗ם וּמִשָּׁמְר֤וֹ אֶת־הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם הוֹצִ֧יא יְקֹוָ֛ק אֶתְכֶ֖ם בְּיָ֣ד חֲזָקָ֑ה וַֽיִּפְדְּךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָֽיִם".

נשאלת השאלה, וכי משה חשב לרגע שעם-ישראל יחשוב שמעמדו נגרם עקב גודלו? וכי דבר כה פשוט היה מקום לחשוב אחרת? וזו אכן שאלת הרשב"ם וזה לשונו הזהב:

"אנשי לבב יבינו ויתמהו וכי משה רבינו היה סבור שישראל היו טועים בזה הדבר שיהיו מרובים מכל האומות שבעולם שהוצרך לאמר לא מרובכם? ועוד שאמר חשק ה' בכם. וכי בשביל שהם מרובים יאהב הקב"ה  אותם?".

עונה הרשב"ם תשובה עוצמתית עם מסר לימינו. משה רבנו אומר להם, שגם אם ינצחו את האויבים שלהם כפי שהקב"ה מבטיח להם – "כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָשַׁ֣ל גּֽוֹיִם־רַבִּ֣ים׀ מִפָּנֶ֡יךָ הַֽחִתִּי֩ וְהַגִּרְגָּשִׁ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֗י וְהַֽחִוִּי֙ וְהַיְבוּסִ֔י שִׁבְעָ֣ה גוֹיִ֔ם רַבִּ֥ים וַעֲצוּמִ֖ים מִמֶּֽךָּ:(ב) וּנְתָנָ֞ם יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם" – הרי ישנה סכנה שעם ישראל עלול לחשוב שזה בגלל 'כוחי ועוצם ידי' ולכן ניצח את האויבים.

"…אלא כך פירושו, לפי שאמר למעלה ונשל גוים רבים מפניך החתי וגו' שבעה גוים רבים ועצומים ממך, ושמא תאמרו אנו מרובים מאותן שבעה עממים ובעוצם ידינו נגרש אותם. לא מרובים אתם מכל אותם שבעה עממים, ולא מרובכם חשק ה' בכם לנצח אותם אלא אתם המעט מכל אותם ז' עממים. אלא מאהבת ד' אתכם ובשביל שבועתו לאבותיכם ונשל אותם מפניך (פרק ז', פסוק ז').

המדרש רואה לנכון לציין הסבר נוסף לפסוק "כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל־הָעַמִּֽים", שלמרות הגדולה שהקב"ה נתן לאבותינו הקדושים, הם ידעו לשמור על צניעות וענווה, כפי שאומר המדרש (אגדה בובר, ואתחנן פרק ז', סימן ז') ומפרש את המילה 'כי אתם המעט' מלשון 'כי' = בגלל שאתם ממעיטים את ערככם –

"כי אתם המעט מכל העמים…בעת שהקב"ה נותן גדולה לישראל הם ממעיטים עצמם, משה רבינו ע"ה ניתן לו המעלה והגדולה ואמר ונחנו מה (שמות טז ז), אברהם אבינו ע"ה ניתן לו המעלה ואמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז). ודוד ע"ה אמר מי אנכי [ה' אלהים] ומי ביתי (ש"ב ז יח), אבל אומות העולם כשהקב"ה נותן להם גדולה, מיד מתגאים בעצמם, וכן פרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה ב), ופרעה שהיה מלך ראה בעצמו ונתגאה, שנאמר לי יאורי ואני עשיתני "(יחזקאל כט ג)…" (עיין גם ברש"י שמביא את המדרש).

זוהי סיבת הבחירה של הקב"ה בעם ישראל, משום הענווה הטבועה ב-  DNA, כפי שאומר התרגום יונתן –

"לא  בִגלל שאתם גאוותנים מִן כל האומות בחר ה' בכם ורצה בכם אלא שאתם שפלי רוח וענוותנים מִכל העמים" (כתר יונתן ואתחנן).

שאלה עקרונית מעלים בעלי התוס' בפירושם 'דעת זקנים', שאם הקב"ה לא בחר בנו בגלל שאנו רבים, אלא מכח השבועה שנשבע לאבות האומה, הרי זה נותן 'שטר פתוח' לעשות מה שאנו רוצים וחלילה לעבור על מצוות התורה,  שהרי ישנה הבטחה מאת ה' שנירש את הארץ?

נראה את לשונם:

"וא"ת כיון שלא חשק בנו כי אם מכח תוקף השבועה א"כ למה נטרח לקיים מצותיו?".

עונים בעלי התוס' –

"לכך כתיב וידעת כי ה' אלקיך הוא אלקי האלקים וגו' שומר הברית ממתין ברית השבועה והחסד עד שימצא אוהביו ושומרי מצותיו לאלף דור כלומר עד אלף דור הוא ממתין עד שימצ' דור כשר שומרי המצות לקבל שכר השבועה אשר נשבע לאבותינו".

בעקבות דברי בעלי התוס', יש לשאול האם אנו הדור שהקב"ה המתין לו כל כך הרבה שנים???

יש חשיבות ללמוד את דברי המלבי"ם, שלוקח אותנו לאמירות הנשמעות גם בימינו, מדוע שניבדל מהעמים אחרים? ואדרבה, נצרף את העמים האחרים לעמנו וכך עם-ישראל יהיה גדול יותר. על זה מפרש המלבי"ם, שעם ישראל הוא  כמו הפרי ושאר האומות כמו העלים. נראה את לשונו –

"…ולא תאמר הלא טוב יותר שנקרב אותם אלינו להיות עמנו לעם אחד וברבות עם הדרת מלך ויהיו גם הם סגולה, על זה אמר לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם שאין ה' חפץ בריבוי עם, כי הפרי והסגולה היא מועטת, כמו שבעץ פרי העצים והעלים והקליפות הם רבים והפרי היא מעוטה, כן אתם המעט מכל העמים, כי אתם הלב והפרי והסגולה שהיא מועטת, והיא הסגולה אצל הנוטע והחביבה בעיניו".

ועל כך אומר הנצי"ב מוולוז'ין ומסביר –

"…שבאומה זו מצוי גדולי הדעת הרבה יותר מבאומות העולם לפי ערך ההמון [יחסית לאוכלוסייה]…" (עיין בהמשך דבריו להשלכות של זה).

נסיים בהספדו של ראש ישיבת בית-אל, הגאון הרב זלמן מלמד שליט"א, לאחר האסון בו נרצחו על ידי מחבל בן עוולה שמונה בחורים מישיבת 'מרכז הרב'. הרב מלמד הביא את דברי מרן הרב קוק זצ"ל על הפסוק (תהילים קט"ז): –

"…'צרה ויגון אמצא ובשם ד' אקרא' – כשאדם נמצא בצרה מכאיבה וביגון קודר, הזעזוע הנפשי מוציא את האדם מסדר החיים הקבוע. המחשבות מבולבלות, הקרקע נשמטת מתחת רגליו, אז מוטל על האדם לא להסתפק בשאיפה לצאת מהצרה ולשוב אל הסדר הקודם, אלא עליו לשאוף להפוך את הצרה למנוף להתעלות. לקרוא קריאה חדשה בשם ד', לא אותה הקריאה שהייתה עד עכשיו אלא קריאה יותר גדולה. צרה ויגון אמצא ובשם ד' אקרא, הצרה מביאה אותו לקריאה גדולה בשם ד' הגדול".

השילוב הייחודי ביהדות של ניגודים כשמחה ועצב, מעטים מול רבים, 'שבת נחמו' אחרי האבל של תשעה באב, חגיגות ט"ו באב לאחר הטרגדיה בעם-ישראל ועוד דוגמאות למכביר, מביאים אותנו לחשב מסלול מחדש באופן הפרטי ובאופן הלאומי ולהבין שמכל צרה ואתגר ניתן לשמוע ולהשמיע את קולה של הרינה והאמונה הגדולה, כל זאת לקראת הגאולה השלמה ובנין בית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן.