השבוע נעסוק במאמרנו בתגובת משה-רבינו לסירובם של דתן ואבירם לבוא אליו, מה הסתתר מאחורי השיח ביניהם ומה בדיוק היתה מערכת היחסים בין השניים לבין משה רבנו. אף נשתדל ללמוד קצת על שני האישים הללו וכן להשוותם לעדת קורח.

לכאורה, תגובתו של משה איננה מובנת, שהרי הם הטיחו בו –

"הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵי֖נוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר, אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶרֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה".

ומה אומר להם משה בתגובה? כמעט כלום!! אינו מתייחס כלל לטענתם העיקרית שעזבו ארץ זבת חלב ולא קיבלו כלום ממה שהובטח להם. במקום זה, מתמלא חרון ופונה אל ה' שלא יקבל את מנחתם ומגן על עצמו שלא השתמש ברכוש הצבור לטובתו –

"וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם".

איזו תשובה יש בדבריו של משה לזה שדתן ואבירם תקפוהו והעלילו עליו דברים שרצונו להשתרר עליהם? ועוד, מה הקשר בין מה שאמרו לו לתשובתו 'חמור אחד מהם לא לקחתי' וכו'? ועוד נשאל, מדוע ביקש שקרבנם לא יתקבל? ומה עם שאר האנשים שבתוך המאתיים וחמישים איש, ביניהם היו גם נשיאי ישראל?

כדי לענות על כך נספר על רבי ברוך משה זצ"ל, מגדולי רבני העיר שדליץ שבמזרח פולין. רבי ברוך משה היה נחשב כתלמיד חכם עצום, כפוסק ללא חת ובהנהגתו היה נחשב כצדיק גדול. תקופות ארוכות היו יהודי העיר רוב באוכלוסייה המקומית, הקהילה היהודית הגדולה הייתה בעלת השפעה בעולם היהודי שבמזרח אירופה. לפני שנתמנה רבי משה ברוך לרב העיר, באו אליו שניים משבעת טובי העיר שהיו בגוף הבוחר ופתחו עמו בשיחת היכרות וכדרך-אגב סיפרו לו שיש רב נוסף, שגם הוא הציע את מועמדתו לרבנות העיר והוא מנסה להשפיע עליהם שיבחרו בו לתפקיד הנכסף ובתמורה מבטיח להם סכומי כסף גדולים מאוד. שני נציגי הקהל שיבחו עצמם, שלא נענו להצעותיו ולא התפתו לכך משום שהם חושבים שאותו רב הוא לא מספיק גדול בתורה ועל כן הם לא חושבים למנות אותו.לתפקיד החשוב. הם הוסיפו בחצי קריצה, שהחליטו כך למרות הסכומים הגדולים שהציע להם המועמד השני.

רבי ברוך משה, שהיה נוסף לגדולתו בתורה גם פיקח מאוד והבין דבר מתוך דבר, הבין מיד שכוונתם לרמוז לו שהם מצפים ממנו גם כן להבטיח להם סכומי כסף נכבדים. הסיפור התרחש בשבוע של פרשת קורח ואז אמר להם הרב ברוך משה זצ"ל לאותם נציגים: "דעו לכם, שיש מקום לשאול ולברר, מדוע משה רבנו הגיב באופן זה לדבריהם של דתן ואבירם? מה הקשר בין דבריהם לדבריו ש'חמור אחד מהם לא נשאתי', הרי הם טענו נגדו 'העיני האנשים ההם תנקר'?". אלא, אז הגביה רבי משה ברוך את קולו ואמר להם: "דעו לכם, שמשה רבינו הבין והבחין ברמז הדק שדתן ואבירם העבירו אליו באמרם, שאולי משה חושב שאת האנשים ההם יוכל לנקר ולא יוכלו להתנגד אליו וזאת על ידי זה שייטיב עמם וישחד אותם ולכן הם יתמכו בו, וכך טענו כלפי משה – 'האם אינך יודע שהשוחד יעוור עיני אנשים אפילו אם הם חכמים?' – על כן הגיב משה כפי שהגיב, שמעולם לא קיבל כלום אז ודאי שגם לא יתן כלום לאף אחד ועל עצם המחשבה הזו שחשדו בו בנתינת שוחד כתוב 'ויחר'..".

המדרש אגדה (פרק ט"ז, סימן ט"ו) מייחס את חרון אפו של משה על עזות פניהם של דתן ואבירם –

"על שאמרו שהוא ניקר עיני ישראל בכזביו".

ולכן, משה ביקש: "אל תפן אל מנחתם". מדוע? עונה ר' יוסף בכור שור ומבאר את בקשתו של משה שקרבן הצבור שלהם לא יתקבל  –

"…ואמר אל תפן אל מנחתם הקטורת שיקטירו לפניך כי קטורת תועבה היא כי 'לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי' ".

זה דינו של מי שמשקר ומעליל עלילות, שאינו זכאי לשכון בבית ה'.

נשים לב, שרש"י וכן הנצי"ב מוולאז'ין במפורש לא מפרשים את 'ויחר' של משה ככעס, משום שלא כתוב 'חרון אף' – אלא 'ויחר' לבד. ולכן מפרש רש"י –

" ויחר למשה מאד – נצטער עד למאוד".

והמשך הדברים של משה הם תגובה למה שאמרו שהוא משתרר עליהם ולכן הגיב בנחרצות, שאם חלילה היה נוטל שררה, אזי היה נוטל משלהם כפי המגיע למי שפועל למען העם או מדין מלך, אבל משה לא נהג כן –

"לא חמור אחד מהם נשאתי – לא חמורו של אחד מהם נטלתי. אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי ליטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי".

רבינו בחיי מסביר את בקשתו של משה שה' לא יקבל את קרבנם –

"ידוע כי העולה והמנחה נותנת אריכות אף על הרשעים, ועל כן התפלל שלא יאריך להם אלא שיענישם מיד".

רבנו בחיי מרחיב את השאלה בה פתחנו את מאמרנו – מדוע דווקא ביקש משה רק על דתן ואבירם ולא על השאר. נראה את שאלותיו ואת תשובתו המקורית –

"יש לשאול: למה יתפלל משה עליהם לבדם כי הם לא היו עיקר?, ועוד שלא ידע [שיש]להם זכות שתעמוד להם שיתיירא ממנו,? ועוד שהיה לו להתפלל על כללם להענישם בעונש שווה על ראש כולן יחול, ולמה יפרוט בתפלתו את אלו בלבד?

ומשיב רבנו בחיי בדרך שונה משאר הפרשנים, שאכן מה שביקש משה רבנו  שלא יתקבל קורבנם, לא היה על דתן ואבירם, אלא על הנשיאים. נראה את תשובתו המיוחדת בלשונו –

"…על כן נראה לי לומר, כי 'מנחתם' יחזור לנשיאים, על הקרבן שהקריבו בחנוכת המזבח, כל אחד מהם קערה ומזרק שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה, וזה טעם מנחתם'. ומשה לא חשש שיתפלל על דתן ואבירם שלא היו עיקר ולא נודע להם זכות, ועוד כי מעת שאמרו 'לא נעלה' ידע בהם כי פיהם הכשילם והיו אבודים בעיניו, אך התפלל על הנשיאים שהיו עיקר החמישים ומאתים ומכללם ואירע להם זכות גדול ביום החנוכה, הוצרך להתפלל שלא תעמוד להם זכות אותו קרבן ושיכלו בעונשם".

הספורנו טוען, שאכן בקשתו של משה שהקב"ה לא יקבל את קורבנם נבעה, משום שאכן הוא נפגע מהם ואין כפרה ל'בן אדם לחברו' בלי שירצה את חברו ואין מקום לקבל את קרבנם טרם יתנצלו בפניו כי זוהי התשובה האמתית –

"...אל תפן אל שום מין קרבן שיקריבו לכפר עליהם…וזה כי איני מוחל על עלבוני ואין למחול להם בלעדי זה כאומרם עוונות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו (יומא פה ב )…".

גם הרש"ר הירש מתייחס לצד הרגשי של משה רבנו –

"ליבו בער בקרבו על שהעזו לדבר אליו כך, שהרי האשימו אותו שהוא מנצל את מעמדו לרעה כדי לשלוט בשרירות לב בלא חוק ומשפט; ודבר זה כאב לו במעמקי לבו".

צריך להבין מדוע פה נפגע משה רבינו בצורה קשה, לעומת מה שקרה עם מרים ואהרון, ששם הפסוק מעיד עליו שלא נפגע 'והאיש משה עניו' וכו'?

זו שאלת הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר' והוא עונה, שהלשון הרע שאמרו מרים ואהרון על משה זה היה משהו אישי עליו וזה לא פגע בו, אבל ברגע שניסו לפגוע במעמדו בהנהגת העם זה ערעור בסמכותו –

"…היינו משום דשם לא היה נוגע הדבור להנהגת העם, כי אם לכבודו של משה, שלא נהגו בו כבוד כל כך, וזה לא נגע בלבו כלל, מה שאין כן כאן שהראו להמון עם דמשה מבקש רעתם ח"ו, ובזה יגיע רעה רבה לכלל ההנהגה".

הספורנו לא מהסס לקרוא להתנהלותם של דתן ואבירם בהגדרה המאוד קשה "כפויי טובה", שמשמעותו לא רק שאין להם הכרת הטוב, אלא את הטובה שהוא נוהג עמם ועשה עמם הפכו לרעה. נראה את לשונו שם בהמשך –

"לא חמור אחד מהם נשאתי. אפילו במה שייהנה הדיוט מחברו לא נהניתי מהם שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה ואם כן הייתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן ענייניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר ואינם מתרעמים על שררתי אלא מצד מה שהם כפויי טובה".

כפיות הטובה שלהם התחילה עוד במצרים. דתן ואבירם היו נכדיו של ראובן ובניו של אליאב ושימשו כשוטרי ישראל. באחד הערבים, נוגש מצרי פגע באשתו של דתן וכשהתגלה הדבר לדתן, התעלל הנוגש המצרי בדתן כדי שלא יתלונן ומשה הרג את אותו נוגש מצרי והטמינו בחול, אך "בתמורה" דתן הלשין לפרעה שמשה הרג את המצרי (שמות ב', י"א ורש"י שם).

כל מערכת היחסים בין דתן ואבירם למשה רבנו היתה במסלול של שלילת מנהיגותו וסמכותו של משה וזה בא לידי ביטוי באירועים רבים שניסו להכשיל את משה. כולנו מכירים את המנהג לפזר ב'שבת שירה' פירורי לחם לציפורים, שהם אשר נטלו את חלקי המן שפיזרו דתן ואבירם  בשבת, כדי להוכיח לכולם שדברי משה שלא ירד מן בשבת אינם נכונים, ועוד ועוד אירועים.

עצם הקריאה של משה אליהם גם היא צריכה הסבר, שהרי הם היו שם כל הזמן, שהרי הכתוב "ויקהלו על משה ועל אהרן" (שם פסוק ג') – ולמה צריך היה לשלוח ולקרוא להם? אלא צריך לומר, שדתן ואבירם עמדו בראש המתסיסים נגד משה ואהרון וכדרכם של כל מחרחרי הריב בעלי המחלוקת, עשו כדרך אותם אנשים  שהם מציתים את המדורה ואחר כך מסתלקים להם, יושבים בשלווה בבתיהם, ושולחים את גרוריהם וגרורי גרוריהם לבחוש במדורה והם צופים בכך מהצד. משה עשה הכל מצידו כדי להימנע ממחלוקת .

דתן ואבירם היו מסוג הרשעים, אותם הגדיר בעל ה'אור-החיים' הקדוש כאנשים ששונאים ללא סיבה, רוע לשם רוע ולכן משה ביקש שלא יקבלו את קרבנם. אע"פ שהקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, אבל סוג כזה של רוע גם אם עושים מעשים טובים אין להתחשב בכך. וכך לשונו:

"…היותם בחינת הרע גמור אשר טבעו לשנוא בחינת הטוב שנאת מות בלא סיבה, ולזה אמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, והכוונה בזה לצד שאין לך אדם שאין בידו מצות ומעשים טובים, וכבר קדם לנו שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה..לזה בקש מה' ואמר אל תפן אל מנחתם פירוש אפילו זכות שכבר הגיעה מנחה לה' לא יפן לה ולא יביט אליה ..ואם תאמר איך יבטל מדתו ית' לאנשים ההם לעוות משפטם: דע כי הצדיקים יש כח בהם להפקיע זכות הנמצאת לרשעים כשיראו שהם מוחלטים ברע".

ומסיים ה'אור-חיים' הקדוש, שדתן ואבירם יותר גרועים מקורח ועדתו, שלא יעלו מהשאול לעומת קורח ועדתו שכן יעלו מהשאול –

"…לצד היותם חלק רע גמור וטבע הרע לשנוא הטוב שנאה עזה טבעית בלא סיבה, מעתה כל כיוצא בזה מצוה לעקרו ולהפקיע זכותו לבל יפן ה' למנחתם כי באבוד רשעים רנה, וסובר אני כי האנשים הרשעים האלה אינם בכלל עדת קרח שנאמר עליהם (סנהדרין קח א) מוריד שאול ויעל שאלו אבדה תקותם שכולן ענף הקליפה כן יאבדו כל אויבי ה' ".

ומדוע דתן ואבירם היו יותר גרועים מקורח ועדתו?

על כך עונה ומסביר רבי שמשון רפאל הירש, שדתן ואבירם לא בקשו משרות ולא רצו תפקידי כהונה כקורח ועדתו, אלא ערערו על כל הסמכות של משה ואהרון ולעגו להם וממילא כל נושא המקדש והקרבנות לא היה לגיטימי בעיניהם. לכן משה מבקש שלא לקבל את מנחתם –

"…הם האשימו את משה על שנבצר מהם לעלות אל הארץ המובטחת ואף לגלגו והביעו ספק אם יבואו אל הארץ בעתיד. הם ראו בכל רק את חוסר האונים של משה שהסווה את אזלת ידו בחטא המיוחס לעם. על ידי כך הם הציגו את משה כבדאי המרמה את עמו בלא מצפון, ויחד עם זה גם האשימו אותו ברדיפת שררה ובאלימות גסה. נמצא אפוא, שכל שליחותו של משה היתה בעיניהם רמאות גסה, שהרי כפרו בעובדה שהוא נשלח בידי ה', וכן כפרו בכל היחס המיוחד של ה' לישראל שהפך לעובדה על ידי שליחות זו. אולם על ידי כך כבר הכריזו שכל יסוד התורה, המקדש והקרבנות הוא בטל ומבוטל לגבי דידם, ושוב אין משמעות לעדות שניתנה למשה על התורה שנתגלתה לו; שוב אין משמעות למקדש ה' שהוקם לתורה זו ולקרבנות המוקדשים למקדש התורה. נמצאת אומר: דתן ואבירם נמנעו מלהצטרף למקריבי הקטורת – לא מפני שהכירו במקדש החוקי ובקרבנותיו, אלא מפני שהתייחסו לכל אלה בשלילה גמורה."

דתן ואבירם שללו את לגיטימיות ההנהגה של משה ויחסו לה מחשבות של תרמית ושחיתות ולכן תגובתו של משה הייתה חריפה, שאם היה מושחת הקב"ה לא היה שולח אותו. נקרא את דבריו החריפים של רש"ר הירש בהבנת תגובתו של משה –

"לא חמור אחד מהם נשאתי וגו'. אילו הכתמתי את אופיי על ידי מעשה קל של רדיפת בצע או אלימות, היתה להם הזכות לא רק להסתפק ביסוד האלוהי של שליחותי אלא לכפור בו במישרין. שליחיך חייבים להיות טהורים במידותיהם. אין אתה שולח אדם שיש לו נטייה כל שהיא לדרכם של מנוולים ועריצים. טוהר האופי הוא הסימן הראשון להאמנת שליחיך. אין אני ראוי לקטרוג שהם מטיחים בפניי, כי לא ערערתי את האימון בשליחותי על ידי שרירות לב ורדיפת שררה. אין צריך לומר שלא הכבדתי את עולי על אחד מהעם, אלא אף לא הטלתי את משאותיי על בהמת משא של אחד מהעם, ולא הרעתי את – אחד מהם מדעת ובשרירות לב".

לצערנו, נושא המחלוקת לא יורד מסדר יומנו ולכן עלינו ללמוד מדברי תורתנו הקדושה על שהתרחש במדבר, כדי שנפנים ונלמד לחיינו אנו, אנשים מן השורה ואנשי צבור כאחד. לענ"ד ניתן אף ללמוד ביתר שאת על מקומו של מנהיג ציבורי, כל איש צבור, אפילו משה רבנו, צריך לדעת שהוא צפוי לביקורת ולפעמים ביקורת שהיא בפרוש שקרית ולא נכונה הנובעת מקנאה וכדו'. שומה על המנהיג שלא להירתע מלשאת את עול ההנהגה בכל תחומי החיים ולהבין שזה לצערנו חלק מהאופי האנושי, שהרי 'לא ניתנה התורה למלאכי השרת' וכדברי הרבי מקוצק – " 'אנשי קודש תהיו לי', מלאכים יש לי מספיק בשמים".

שבת שלום וחודש מבורך לכל בית הישיבה.