שי דרומי הוא חקלאי בעל חווה חקלאית ליד הישוב מיתר שבדרום. בתאריך כ"ג טבת תשס"ז לפנות בוקר, הבחין שי בפורצים שחדרו לחוותו. מר דרומי ירה בפורצים ופצע שניים מהם והשניים האחרים הצליחו להימלט. אחד הפורצים מת למרות ניסיונות ההחייאה שדרומי עצמו ביצע בו. בעקבות האירוע נעצר שי דרומי ומעצרו גרם לגל הפגנות מחאה של חקלאי הנגב, אשר מחו על כך שאין דרך אחרת להגן עליהם ועל רכושם. בסופו של דבר זוכה שי דרומי מעוון הריגה ונענש בעונש של עבודת שרות, על כך שלא היה לו רישיון לנשק שהיה שייך לאביו.

כתוצאה מאירוע זה חוקק בכנסת חוק (או יותר נכון תיקון לחוק העונשין), שלימים כונה "חוק דרומי", לפיו אדם שהגן על רכושו מפני מתפרץ לביתו או לשטחו, הרי הפורץ מתחייב בנפשו. חוק זה מבוסס למעשה על מה שנקרא השבת –

"אִם־בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִֽים: אִם־זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם־אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתֽוֹ" (כ"ב, א'-ב').

הנימוק לדין "הבא במחתרת" נמצא במסכת סנהדרין, כפי שמביא המדרש אגדה עם תוספת קטנה:

"אם במחתרת ימצא הגנב. במסכת סנהדרין אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו [=לא מוכן לוותר על ממונו]. והאי גנבא אמר: אי אזילנא וקם לאפי ולא שביק לי קטילנא ליה [=והגנב אומר: אם הוא יקום כנגדי אהרוג אותו]. ורחמנא אמר: 'הבא להרגך השכם להרגו'. ואף על פי דאין הורגין בלא התראה, מחתרת זו היא התראתו" (מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת משפטים פרק כב סימן א').

וכפי שרש"י מפרש ע"פ חז"ל –

"אין לו דמים – אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו. כאן למדתך תורה – אם בא להרגך, השכם להרגו, וזה להרגך בא שהרי יודע הוא, שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו".

ומוסיף הפסיקתא זוטרתא, שכמה פיקוח נפש חמור, שאפילו על ספק הותר לו להתגונן ואפילו להרוג את מי שבא אליו במחתרת –

"…מיכן אתה למד לפיקוח נפש מן התורה, ומה שפיכות דמים שמטמא את הארץ, ומסלק את השכינה, אמרה תורה והכה ומת, אף על פי שעל ספק בא, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את הספק".

הרש"ר הירש, שיום פטירתו חל בדיוק באותו שבוע בו התרחש אירוע 'שי דרומי', מאה ותשע-עשרה שנה לפני כן (…), מסביר בתחילה את המילה 'מחתרת', שכוונתה: לפרוץ למקום סגור. והדבר שונה מגניבת שור וחמור שהם רעו בחופשיות –

"…הללו רעו בחופשיות גמורה ונמסרו לחסותה של שמירת – החוק הציבורית, והגנב שניאץ שמירת – חוק זו – נתחייב בקנס מוגבר. ואילו אם – במחתרת ימצא הגנב, הרי שדבר זה אמור בזמן שהבעלים הניחו את נכסם מאחורי דלת ובריח, וזו שעה שאין די בפיקוח עינה של שמירת – החוק הציבורית. בשעה זו מוכרח אדם לעשות דין לעצמו, ואלמלא שמירת החוק והגנתו על – ידי הציבור, היה זה המצב החוקי הכללי. שעה זו – שעת לילה היא. …לפיכך אמרו: "הבא במחתרת נידון על שם סופו" (סנהדרין ע"ב.). יודע הגנב, כי בשעת הצורך יגן בעל הבית על רכושו בנשק קטלני, שכן אין לו לסמוך אלא על עזרה עצמית; ומכאן יש להניח, שהגנב ביצע את הפריצה תוך כוונה להרוג בשעת דוחקו – "והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו".

הסכנה בהיתר שנתנה התורה לאדם להגן על עצמו, היא שהאדם עלול להשתמש בסמכות שניתנה לו לקחת את החוק לידיים ולנצל זאת לרעה במקרים שבהם אין צורך להרוג את מי שבא במחתרת. לכן התורה בפסוק ב' מיד מגבילה את החופש של האדם להגן על עצמו –

"אִם־זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם־אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתֽוֹ" (פרק כ"ב, ב').

ומסביר זאת רש"י, שהתורה אומרת כמין משל –

"אין זה אלא כמן משל, אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג, אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות…כחי הוא חשוב ורציחה היא, אם יהרגהו בעל הבית".

וכן כותב הרש"ר הירש –

"לעומת זאת, אם בא הגנב ביום, אין להניח שכוונתו להרוג…נמצא זה כללו של דבר: בא בלילה – אין לו דמים, בא ביום – דמים לו".

ומיד מוסיף הרש"ר הירש, שאין הכוונה רק ביום ממש, אלא גם בלילה אם ברור שלא בא הגנב להרוג. נראה את המשך דבריו:

"…ברם, לא נאמר כאן: ואם זרחה השמש, אלא: אם – זרחה השמש עליו, ומכאן שיש לדייק: אפילו אין יום בעולם, ורק זרחה השמש עליו, הווה אומר, הנסיבות מעידות על כך שבעל הבית יכול לסמוך על הגנב שאפילו בפריצת לילה אין בלבו מחשבה להרוג, אלא "מחשבת – יום" בלבד (כגון שיש ביניהם יחסי שלום) – אזי "דמים לו", ובעל הבית חייב אם הקדים להורגו…".

היוצא מדברי רש"י, שהתורה משתמשת במשל כדי ללמדנו, שאם ברור הדבר שהגנב הזה לא יהרוג את בעל הבית והדבר ברור כשמש, הרי אסור להרוג אותו ומכאן לומדים שאם יש ספק מותר להרוג.

וכן פסק הרמב"ם להלכה (הלכות גניבה פ"ט, הל' ז'):

"הבא במחתרת בין ביום בין בלילה אין לו דמים, אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם פטורין, ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולין להמיתו, שנ' [שמות כ"ב א'] 'אין לו דמים".

ומסביר הרמב"ם (הלכה ט') מדוע התורה התירה את דמו של גנב –

"ומפני מה התירה תורה דמו של גנב? אף על פי שבא על עסקי ממון! לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו יהרגנו ונמצא זה הנכנס לבית חברו לגנוב כרודף אחר חברו להרגו ולפיכך ייהרג בין שהיה גדול בין שהיה קטן בין זכר בין נקבה".

וממשיך הרמב"ם בהלכה ח', כפי שכתב בהלכה ז', שכל מה שכתבה התורה זו רק דוגמא, כי גם מי שהרג אדם שמצאו בתוך גגו ולאו דווקא שחתר חתירה, אפשר להורגו ואפילו מי שבא ביום ומזהים בוודאות שלא יהסס להרוג אם ינסו למנוע ממנו, אז מותר להרוג. וזה לשונו:

"…ואחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפיפו, בין ביום בין בלילה, ולמה נאמר במחתרת? לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה".

פירוש זה של הרמב"ם קומם עליו את הראב"ד ולדעתו אין מקרא יוצא מדי פשוטו, וכשהתורה כותבת ביום ש"יש לו דמים", היא מתכוונת לכך. וזה לשונו בהשגותיו על הרמב"ם –

"איני נמנע מלכתוב את דעתי, שנ"ל אף על פי שדרשו חכמים אם זרחה השמש עליו דרך משל אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו' אעפ"כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ביום אינו רשאי להרגו שאין גנב בא ביום אלא להשמטה שומט ובורח מיד ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו אלא גנב בלילה מפני שגנב לילה יודע שבעל הבית בבית או בא להרוג או ליהרג אבל גנב יום אין בעל הבית מצוי בביתו ושמוטה בעלמא הוא וחיי ראשי כל מבין די לו בזה."

גם האבן-עזרא כותב (בפירושו הארוך) כדעת הראב"ד, שהתורה לא אפשרה להרוג את הגנב שבא ביום כי מי שבא לגנוב ביום אין כוונתו להרוג –

"אם במחתרת ימצא הגנב בלילה, כי ביום לא יחתור. והכתוב הבא אחריו לעד, אם זרחה השמש (שמות כב ב). ופי' אין לו דמים אין על הורגו שפיכות דמים. ויש לתמוה מן המפרשים דמים – חיים. אם כן, מה הוא איש דמים (ש"ב טז, ח), דמיו בו (ויקרא כ, ט)?".

ובפירושו הקצר מסביר ביתר הרחבה –

"..ואחר שאמר הכתוב אם זרחה השמש עליו, ידענו, כי החותר – בלילה יחתור, כי ביום לא יוכל, כי ביום בני אדם יראוהו, ובלילה אין מושיע. ויתכן שיהרג הגנב בעל הבית, על כן אין לו דמים. ודמים – כמו דם, כי כן דמיו בו (ויקרא כ, ט), דמו בנפשו (שם יז, יד)".

נמצאנו למדים מפרשה זו, שדעת תורה היא שישנם מצבים בהם האדם יכול לעשות דין לעצמו עם המגבלות שהתורה עצמה קבעה. כמובן, שנושא זה של עשיית דין לעצמו הוא רחב מאוד הן במפרשי התורה והן בחוק הכללי ובוודאי זה שונה מאוד בין דיני ממונות, שהקלו יותר בעשיית דין לעצמו לבין דיני נפשות ואכמ"ל.

כדרכנו נצרף לסיום  דברי חכמה ומליצה, שאמר המגיד ממזריטש לתלמידו רבי זושא מאניפולי על כך, שניתן ללמוד שבע תכונות טובות גם מן הגנב ומהם ידע כיצד לעבוד את הקב"ה:

• עבודתו בלילה
• אם לא השיג את מבוקשו בלילה הראשון הוא ינסה שוב בלילה השני
• הגנבים אוהבים זה את זה
• גנב מוסר את נפשו להשיג אפילו דבר קטן
• לאחר שהצליח במלאכתו לא נחשב עוד הדבר בעיניו, והוא מוכר בזול אפילו דבר יקר
• גם אם יענו אותו בעינויים קשים ימשיך ויאמר 'איני יודע'
• מלאכתו יפה בעיניו ולא יחליפנה בשום מלאכה אחרת

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה