גירסא להדפסה

מאמר זה נשלח אליכם מהמסע המרגש של תלמידי הישיבה לאדמת פולין הספוגה בדם יהודי. בפולין התרחשה רובה של הטרגדיה הגדולה של העם היהודי על ידי המרצחים הנאציים ועוזריהם משאר העמים. אנו מסיירים ולומדים על אלף שנות יהדות, שהייתה חיה ותוססת בפולין, על ערש החסידות שצמחה ופרחה בפולין וזוכים לפקוד קברי צדיקים מגדולי האומה היהודית שחיו ופעלו בפולין.

ביום ראשון ניסע אי"ה לפקוד את ציונו של אחד מגדולי אדמו"רי פולין, רבי שמחה-בונים בונהרד זצ"ל מהעיירה הקטנה פשיסחא, בה חי ופעל לפני כמאתיים שנה.

רבי שמחה-בונים מפשיסחא היה תלמידו של 'היהודי הקדוש' רבי יעקב-יצחק רבינוביץ זצ"ל ושניהם טמונים אחד ליד השני בעיירה פשיסחא.

בניגוד לדרך הקלאסית של החסידות, אותם ספגו מ'החוזה מלובלין', רבי יעקב-יצחק הורביץ זצ"ל, שאת קברו המסורג מחשש לפגיעה בו על ידי כת השטן אנו פוקדים ביום חמישי בעיר לובלין, 'היהודי הקדוש' ואחריו רבי שמחה בונים הדגישו את הצד הלמדני של היהדות וריכזו סביבם תלמידי חכמים שעסקו בלימוד בעיון בכל חלקי התורה.

עיקר עבודת השם של רבי שמחה-בונים הייתה על ידי עיון בחכמת התורה. מספרים עליו, שבליל הסדר היה נוהג לומר בקול רם את הקטע "כנגד ארבעה בנים דברה תורה" והיה מדגיש את המילים 'אחד חכם' וחוזר על זה כמה פעמים ואז הוסיף: "דעו לכם, שכל רמ"ח מצוות עשה שבתורה דורשים מהאדם – תהיה חכם!! וכל שס"ה מצוות 'לא תעשה' מורות לו – אל תהיה טיפש!!". עוד אמר  והוסיף: "גם אם אראה בעולם האמת, שמעניקים כבוד מלכים לאדם שוטה ומוליכים אותו לשערי גן עדן, משום שלזכותו מצוות ומעשים טובים, עדיין אשאר בדעתי ששוטה נשאר שוטה וטיפש נשאר טיפש ולא אקנא בו".

אין ספק, שאחד הקטעים שהפרשנים השונים דיברו בהם נכבדות ב'הגדה של פסח' הוא הקטע, העוסק בנתינת שמות-תואר, שנותן בעל ההגדה לבנים – 'חכם', 'תם', 'רשע', ו'שאינו יודע לשאול'.

המהר"ל ב'הגדה של פסח' שואל – היה ראוי לומר 'אחד צדיק' ו'אחד רשע'? ועוד, מדוע שם מול ה'רשע' את ה'חכם'? ומדוע חילקו את הבנים לארבעה סוגים, האם אין סוגים אחרים או נוספים? ומה המיוחד בבנים אלו?

על כך עונה המהר"ל (עמ' פ'):

"כי הבנים נחלקו דווקא לארבעה חלקים, כי יש בן שמוסיף חכמה ומדע בעבור שהתחכם לדעת דברים שאינם לפניו והוא מתחכם עליהם וקנה חכמה, וזה נקרא חכם בעבור שקנה חכמה".

אם נסביר ונרחיב קצת את דבריו, הרי חכם אינו בדווקא אדם כשרוני, שקיבל מתנת-שמיים ויש בו יכולת להחכים, אלא מדובר באדם שכל הזמן דואג להתקדם, להחכים וללמוד ואפילו דברים שאינם לפניו דורש ומבקש דעת.

וממשיך המהר"ל לבאר:

"…השני שאין בו תוספת ואין בו מגרעת וזה התם, שאינו מתחכם בידיעה יתירה, רק לשאול על הדברים כאשר יראה שינוי וזה גדר תמימות, הידיעה שאינו מוסיף ואינו גורע. שכל מי שיראה שינו ראוי לו לשאול ואם אינו שואל חסר מן הידיעה".

לדעת המהר"ל, ה'תם' הוא אדם שאינו חוקר ובודק ומנסה להחכים, אלא מקבל כל דבר כמו שהוא, אלא אם כן רואה איזה שינוי גדול ואז מנסה להבין ולשאול.

"השלישי הוא פוחת מן הידיעה, שאף על גב שהוא רואה שינוי אינו שואל עליו וזה חסר ודאי ונקרא שאינו יודע לשאול".

לדעת המהר"ל, 'שאינו יודע לשאול' הוא אינו אחד שלא למד לשאול, אלא חסר לו משהו בסקרנות ואף במצב שכל אדם היה שואל מתעניין, הוא נשאר אדיש ולא מתעניין.

והאחרון, לדעת המהר"ל, הוא ה'רשע'. ה'רשע' איננו אדם שלא מקיים מצוות או בור ועם הארץ, כפי שישנם ציורים בהגדות שכך מציירים אותו, אלא אדם משכיל וחכם וחוקר, בדיוק כמו החכם, אלא נחשב כחכם להרע. ונראה את לשונו:

"אמנם יש הפך החכם, כמו שהחכם מתחכם בידיעה יתירה ותוספת, יש כנגדו שהוא 'חכם להרע' לשאול דברי מינות [=כפירה]…וזה נקרא רשע פירוש רשע בחכמה להתחכם בדברי מינות שכל הנוטה לרע נקרא רשע".

מדברי בעל ההגדה על ה'רשע' – "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר" – לומד הרב קוק זצ"ל, שאמנם ה'רשע' הוציא את עצמו מן הכלל, אבל אנחנו לא מוציאים אותו מכלל ישראל, למרות שהוא מוגדר כ'רשע'.

גם בהפטרת 'שבת הגדול' מתוך ספר מלאכי, אנו פוגשים את 'הבן הרשע' ואת ההבדל בינו לבין ה'צדיק' ומעניין לראות, שמצד אחד הנביא מתאר את עונשו של ה'רשע' –

"וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֥ין צַדִּ֖יק לְרָשָׁ֑ע בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱלֹוק֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ. כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַיּוֹם֙ בָּ֔א בֹּעֵ֖ר כַּתַּנּ֑וּר וְהָי֨וּ כָל־זֵדִ֜ים וְכָל־עֹשֵׂ֤ה רִשְׁעָה֙ קַ֔שׁ וְלִהַ֨ט אֹתָ֜ם הַיּ֣וֹם הַבָּ֗א אָמַר֙ ה' צְבָא֔וֹת"

ומצד שני ההפטרה מסתיימת באופטימיות כלפי כל ה'בנים' ובתקווה שהבנים כולם יחזרו 'הביתה' לשורשיהם –

"וְהֵשִׁ֤יב לֵב־אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל־אֲבוֹתָ֑ם".

וכפי שהמלבי"ם מבאר במקום –

"…'על בנים' – על ידי בנים, יאמר לבנים דרך אהבה ורצון לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום".

עלינו לזכור, שגם במקום הנורא הזה בו אנו מבקרים, בגיא ההריגה בפולין, לא הבדילו הרוצחים ימ"ש בין יהודי 'חכם' לבין יהודי 'תם', בין יהודי 'רשע' לבין יהודי 'שאינו יודע לשאול' – אם יהודי הוא אחת דתו היתה למות.

נמצאנו למדים, שעלינו לקבל כל בן כפי שהוא וכולם יושבים מסובים ליד הסדר, כי גם אנו יודעים "שבכל יהודי יש משהו יקר שאין בשני", כמאמרו של רבי פנחס מקוריץ, אותו היגד שראינו לנכון להציג כשלט מעל בניין חטיבת-הביניים בישיבתנו.

ונסיים בספור על רבי אלימלך מליז'נסק שאף את ציונו אנו פוקדים במסע זה – שאהבתו לכל יהודי וצדקתו הגדולה באה לידי ביטוי  ביחס המיוחד שנתן לכל אחד ואחת אבל  כוחו של האוהב הגדול והצדיק הגדול רבי אלימלך  באה לידי ביטוי בכך שבכל ימות השבוע נהגו המשרתות לריב ביניהן ולקלל זו את זו. ואולם ביום שישי, כאשר קרבה השבת לבוא, נפלה יראה בבית. הן נפלו זו על כתפי זו בבכי וביקשו: "חברה יקרה, 'נשמה', סלחי לי! סלחי על כל השבוע ועל כל מה שעשיתי לך." כך חזר הדבר בכל פעם, וכל ערב שבת היה עבורן כערב יום הכיפורים.

 כשמקרינים אהבה לכל יהודי אז זה סוחף ומשפיע גם על הסביבה הקרובה לאהוב אחד את השני ולראות את מעלותיו .

יהי רצון, שהקב"ה יזכה לקיים את תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק, "אדרבה! תן בלבנו, שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם. ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה, ותחזק אותנו באהבה אליך…כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך…".

שבת שלום לכל בית הישיבה

ונתראה אי"ה בארצנו הקדושה, אליה אנו כה מתגעגעים.