גירסא להדפסה

בקרבת העיר קריית גת, בדרום השפלה, ישנו מושב חסידי ששמו "קוממיות". במקום מתגוררות כיום כמאה ועשרים משפחות חסידיות .המושב הוקם בשנת תש"י (1950) על ידי קבוצת לוחמים מהפלוגה הדתית של אלכסנדרוני.

מושב זה קיבל לפני שנים רבות החלטה, הנחשבת לקשה ולא פשוטה ובפרט בתקופה שהמצב הכלכלי במדינה לא היה שפיר, בלשון המעטה. חברי המושב בהדרכת רבם הרב מנדלסון זצ"ל החליטו לשבות ממלאכת הקרקע ועבודת החקלאות למשך שנה שלמה בשנת השמיטה, אע"פ שזה היה מקור הכנסה עיקרי עבורם.

אינני יודע מי אשר החליט לקרוא למושב זה בשם 'קוממיות' ומדוע בחרו דוקא את השם הזה, אך אין ספק שבחירת תושבי המושב להפסיק את עבודת החקלאות בשנת השמיטה מעידה על אמונה חזקה ועמידה על ערכים ובזה הביא לידי ביטוי עצמאות אישית וקבוצתית וקוממיות אמיתית.

אמונה זו והקפדה על מצוות שנת השמיטה למרות "הנזק הכלכלי" הביאה את המושב קוממיות לחוויה ניסית תשע שנים לאחר הקמת המושב, בשנת תשי"ט, שהיתה שנת שמיטה. בחודשים הראשונים של שנה זו, היה זרוע בשדות מאכל בהמה שנזרע לפני השביעית [שמותר לקצור בשביעית ולאכול בקדושת שביעית כשיטת הרמב"ן]. והנה, באחד מימי שישי התרחשה 'התקפה' של ארבה בכפרים הסמוכים למושב קוממיות, ואנשי המושב פנו בבהלה לרב מנדלזון רב המושב, שיש סכנה גדולה של אכילת כל הנזרע בידי הארבה. אמר להם הרב מנדלזון: "נראה את ישועת ה' בשמיטה!". ואמנם, הארבה פשט עד לגבול המושב קוממיות, וכשהגיע לשם נעצר לפתע ונעלם כלעומת שבא.

גם מלחמת העצמאות של מדינת ישראל מכונה 'מלחמת הקוממיות' והאות שנתנה המדינה ללוחמים נקרא 'אות הקוממיות'. אין ספק, שמלחמת השחרור היתה צעד נועז ומאוד לא פשוט המעיד על חוסן נפשי גבוה ועמידה "בקומה זקופה".

המקור לשם "קוממיות" מופיע בפרשתנו וזו הפעם היחידה בתנ"ך שמופיעה מילה זו.

המילה "קוממיות" מסיימת אחד-עשר פסוקים מתחילת הפרשה על השכר והטוב שיגיע לעם ישראל אם יעסקו בתורה וילמדוה. פסוקי הברכות מתחילים באות א' – "אם בחוקתי תלכו" ומסתיימים באות ת', במילה "קוממיות" – לומר שהברכות כוללות מא' ועד ת'.

אין ספק ששימוש במילה ייחודית זו בסוף הברכות היא בעלת משמעות וצריכה להביע את שיא הטובה. ולכן נשאלת השאלה, מדוע השתמשה התורה במילה זו? אם כדי לבטא חופש ועצמאות, הרי ישנן מספיק מילים בשפה העברית כדי לבטא חופש, עצמאות ושחרור?

נראה לנו, שזה מה שהיה קשה גם לרש"י ובשתי מילים מפרש את המיוחדות במילה קוממיות "בקומה זקופה". לדעת רש"י, אפשר להיות משוחררים ולא משועבדים, אך עדיין להרגיש עצבות, רגשי נחיתות ונמיכות קומה. לכן, התורה השתמשה במילה מיוחדת זו, לומר שלא די להרגיש משוחררים ולא משועבדים אלא אף להיות ברוממות הרוח ובקומה זקופה.

מהי הדרך להגיע לתחושה של קוממיות?

על כך עונה הקב"ה בעצמו ואומר לעם ישראל, שהתנאי הבסיסי להגיע לקוממיות היא קודם כל שבירת המוטות. וזה לשון הפסוק –

"אֲנִ֞י יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽקיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת".

מהי שבירת המוטות? מסביר הפסיקתא זוטרתא על ידי משל –

" ואשבור מוטות עולכם. המשיל הכתוב את ישראל לפרה שחורשין בה יותר מדאי ובא בעל הפרה ושיבר את העול וקצץ את הסמלון. כך ישראל שלטון זה בא ומשעבד והולך לו ושלטון זה בא משעבד והולך לו… עד שהקב"ה ישקיף משמי קדשו. ואולך אתכם קוממיות" (לקח טוב בחוקתי דף ע"ה, עמוד ב').

הסרת העול היא המפתח לקוממיות, כפי שאומר במפורש הרשב"ם (ויקרא כ"ו, י"ג):

"קוממיות – כשהוסר העול זוקף את ראשו".

ב'אדרת אליהו' משלו משל קצת שונה –

"למה הדבר דומה לבעה"ב שהיתה לו פרה חורשת והשאילה לאחר להיות חורש בה והיה לאותו האיש עשרה בנים זה בא וחרש וישב לו וזה בא וחרש וישב לו עד שנתייגעה הפרה ורבצה לה נכנסו כל הפרות ואותה הפרה לא נכנסה לא הספיק לקבל פיוס מאותו האיש אלא בא מיד ושבר את העול וקצץ את הסמלונים כך כו'…".

אגב, כדאי שנשים לב לשוני בין שני המשלים, כיצד מוגדרים אויבי ומשעבדי ישראל…

הרש"ר הירש כדרכו, מתוך עיון ודקדוק במילים, לומד שהיתה כאן העברת העול והשעבוד הגופני במצרים לקבלת עול תורה ומצוות ולכן הקב"ה לא שבר את המוטות שהחזיקו את העול, כדי שיוכל להמיר את העול הגשמי בעול רוחני, וזה לשונו:

"…נראה, שמוטות – עול הם גם שני המקלות, שבעזרתם מתחבר המשא עם העול, שהוא נקודת האחיזה של הכוח. גאולת מצרים שברה את עול מצרים מעלינו; אך מוטות העול עדיין היו על צווארנו, עוד נשאנו עמנו את כלי העבדות, ואף – על – פי שהשתחררנו לנצח מעול עבדות מצרים, אפשר היה להחליף עול זה באחר. עדיין היו בנו כל הנתונים לשאת עול עבדות מוסרית, חברתית, מדינית – במקום עול מצרים.

רק מתן תורה שבר גם את 'מוטות העול'. באותה שעה זקף ה' את קומתנו לנצח והעניק לנו עצמאות וחירות. הוא נתן לנו, לפחות, את ההנהגה וההדרכה ללכת קוממיות בכל וכנגד הכל. 'קוממיות' מסכם את כל התוצאה של קיום מצוות: זכינו בעצמאות ובגיאות – מול כוחות החושניות והטבע, מול כל כוח חברתי ומדיני".

באותו כיוון של הרש"ר הירש קדם לו בכמה מאות שנים רבי משה אלשיך בספרו 'תורת משה', שם מדגיש שאולי זה נראה כעול קיום תורה ומצוות אבל זה לא….וזה לשונו:

"…אבל האמת תחת היותנו עבדים לפרעה ולמלכי או"ה בעו"ה, צריכים אנו להטות שכמנו לקבל עול תורה ומצות ולהיות עבדים לאלקים, כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ, נמצא אנו עבדים מכורים במוסרות התורה, ומה יעשה ישראל ואפשי בבשר חזיר והלוך בבתי טרטיאות ובקציצת פאת ראש וזקן, אבל מה יעשה והתורה אוסרתו (תו"כ ס"פ קדושים), והוא יהודי כשר ואינו רוצה למרוד על אדונו ית"ש שהוא עבד נמכר לו, זהו עובד ד' כל ימיו והוא לעול על צוארו אך הוא יהודי כשר. ועל עבודה זו נאמר (דברים כ"ח מ"ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וטוב לבב מרוב כל ועבדת את איביך וגו' ברעב ובצמא וגו' ובחוסר כל. אעפ"י שאמת הוא שאפי' עול תורה כבד על צווארנו היינו מחויבים לקבלו ולסבלו, כי עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם, אבל חלילה וחס אין זה עול כבד כי אם שמחה וחדוה, אשרנו מה טוב חלקנו שלא שם חלקנו מן התועים והשוטים האלו יושבי בתי טרטיאות אוכלים ושותים בחייהם, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום.

זה מול זה מופיעות בפרשתנו הברכות והקללות ואחד הנושאים שהעסיקו את פרשננו, מדוע הברכות הן מעט פסוקים ואילו הקללות רבות יותר.

החיזקוני טוען, שלא מספר הפסוקים קובע אלא 'מעט המכיל את המרובה' וזה לשונו:

"הנה הפרשה זו ביעודים הטובים הללו התחילה באל"ף: "אם בחקותי", וסיימה בתי"ו: "קוממיות", והנה זה להורות שאין הברכות האלה לישראל בתשלומין אלא בזמן שקיימו כל התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו…" – ולכן בקללות סדר אל"ף-בי"ת הפוך – "ופרשת האלות הסמוכה לה תתחיל בוא"ו: (פסוק יד) 'ואם לא תשמעו לי', ותסיים הפרשה כולה בה"א: (להלן פסוק מו) "בהר סיני ביד משה", והוא חצי השם [=משם הווי-ה], ועל שם שכתוב: (תהלים צא, טו) 'עמו אנכי בצרה'…".

ובכל זאת, מה הייתה המטרה בריבוי פסוקי התוכחה?

על כך עונה החיזקוני:

"ודע, כי פסוקי האלות רבים מפסוקי הברכות, וכן באלות של משנה תורה, והיה זה כדי לאיים על הבריות ולהפחידם על העבירות בריבוי הקללות, וכן מצינו בשכינה שהיא מדת הדין הייתה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל: (שמות כד, יז), והרחמים בקרבה, וזה סוד הכתוב: (תהלים מה, יד) 'כל כבודה בת מלך פנימה'…".

אמנם, הברכות מועטות ביחס לקללות מבחינה מספרית, אך עצמת הברכות אינה פחותה וההוכחה שתחילת הברכות מתחילה באות א' והאות האחרונה של  הברכות מסתימת בת' וכך מסביר חזקוני במבט נוסף על מה שכתב לעיל –

"ואמרו במדרש: לא תאמר כשבא לברך מיעט בברכות וכשבא לקלל רבה בקללות, לכך בברכות מתחיל באל"ף ומסיים בתי"ו שהן אותיות רחוקות זו מזו, לרמוז שהברכות יהיה להן עיקר, אבל בקללות מתחיל בוא"ו ומסיים בה"א לרמוז שילכו להן אחור שאין להן עיקר, שהרי מוא"ו לה"א לא כלום".

אחת הדרכים להכיר טובה על אותה 'קוממיות', היא להבין מה הצד השני של המטבע ומה יקרה חלילה אם לא נהיה ראויים לברכות ונקבל למעשה את הקללות. אין ספק, שהיהודי בוחן מה יקרה אם לא ואז עושה בשמחה ובהרגשה טובה את מה שצריך לעשות.

נביא לסיום את דברי רבינו בחיי (שם):

"ואולך אתכם קוממיות. כבר הזכרתי למעלה כי פרשה זו עם הבטחותיה הנפלאות לא נתקיימה לעולם בשני המקדשים אך תתקיים לעתיד…".

אמן כן יהי רצון!

שבת שלום לכל בית הישיבה