על חינוך ומחנכים - לפרשת לך-לך

גירסא להדפסה

השבוע לפני שמונים-ושש שנים, ביום ז' מרחשוון, נפטר הרב יהודה-מאיר שפירא זצ"ל מייסדה של ישיבת "חכמי-לובלין" ומי שעמד בראשה עד יום פטירתו.

הרב שפירא היה אבי הרעיון של לימוד הדף-היומי. לדאבון לבם של רבים בעולם היהודי, רבי מאיר שפירא נפטר צעיר לימים בגיל ארבעים-ושש ממחלת הטיפוס בה לקה ממש באמצע מפעל חייו. רבי מאיר שפירא היה דמות-מופת ושימש כנציג אגודת-ישראל בפרלמנט ה"סיים" הפולני, זכה להערצה עצומה אצל שליטי פולין וכמובן בעולם היהודי. בהלווייתו ביום ראשון השתתפו רבבות מכל רחבי אירופה וכן נציגי השלטון והוא הובא למנוחות בו-ביום בבית-הקברות 'החדש' בעיר, בו נטמן גם סבי מצד אמי רבי חיים טורבינר ז"ל. בית-קברות זה נחרש בחלקו הגדול על ידי הגרמנים הנאציים, אבל זכה רבי מאיר שפירא שקברו נשאר שלם ובשנת תשי"ח הועלו עצמותיו להר המנוחות בירושלים, כשרבבות מלוים אותו בדרכו האחרונה ממש.

רבי מאיר שפירא מלובלין

רבי מאיר שפירא טבע על אברהם אבינו את המונח – "אבי המחנכים בישראל" (נצוצי אור המאיר עמ' ע"ו) ואת זאת קבע על-פי רש"י בפסוק מפרשתנו –

"וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן".

ורש"י מבאר את המילה 'חניכיו' –

"…הוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חנוך לנער (משלי כ"ב, ו'), חנוכת המזבח (במדבר ז', י"א), חנוכת הבית.. (תהלים ל', א')".

ואכן, בתחילת הפרשה הבאה, פרשת 'וירא', הקב"ה מעיד על אברהם אבינו, כאדם שיודע לחנך את בניו ואת ביתו וסוף התהליך שהם יישמו את דרכו החינוכית –

"כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְקֹוָ֔ק לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט… " (ח', י"ט).

מה היה מיוחד בדרכו החינוכית של אברהם, שכאמור היה הראשון ללמד אותנו כיצד לחנך?

רבי מאיר שפירא שם לב לכך, שהתורה כותבת את המילה אחריו, שלכאורה מיותרת כי היה ניתן לקרוא את הפסוק באופן ברור, גם אם היה כתוב "אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ – וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְקֹוָ֔ק לַעֲשׂ֥וֹת…" בלי המילה 'אחריו'. דרכו החינוכית של אברהם הייתה, שלא די שהשפעתו החינוכית של המחנך תהיה בזמן שנמצא במחיצתו, אלא בעיקר כשהוא עוזב את בית התלמוד או בית הספר וממשיך את הדרך שבה חונך. וכל זה רצתה התורה ללמדנו במילה אחת "אחריו".

כידוע, רבי מאיר שפירא אכן כתב על חזית הישיבה את הפסוק (תהילים ל"ד) –

"לְֽכוּ־בָ֭נִים שִׁמְעוּ־לִ֑י יִֽרְאַ֥ת יְ֝קֹוָ֗ק אֲלַמֶּדְכֶֽם".

פסוק זה מבטא גם הוא רעיון זה, שהעיקר הוא דרכו של החניך לאחר שמסיים את לימודיו בישיבה וזה מה שהסביר רבי מאיר שפירא בטקס חנוכת הישיבה, מדוע בחר בפסוק זה דווקא, משום שמבטא את עיקר תפקידה של הישיבה כשהבנים הולכים מהישיבה [="לכו בנים"].

זו גם כוונת דברי רש"י שהובאו לעיל כפירוש למילה 'חניכו' –

"..התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה" –

שתפקיד החינוך לדאוג לעתיד. רבי מאיר שפירא מעורר את תשומת לבנו, ששלוש הראיות שרש"י הביא מדברים על העתיד: חנוכת המזבח וחנוכת בית-המקדש עוסקים בעתיד, משום ש"קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא" וכן הראיה השלישית ברורה, שמדובר על העתיד – "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו".

האלשיך הקדוש עורר שאלה גדולה על החלטתו ושיקול דעתו של 'אבי המחנכים', אברהם אבינו, בהחלטתו לצאת למלחמה חסרת סיכוי לכאורה כנגד ארבעת המלכים. הרי מאברהם ילמדו גם אחרים לסכן עצמם ומדוע בחר לפעול כך?

נקרא את לשונו:

"והנה לבא אל העניין נעיר הערה וגדולה היא אלי, הלא היא מה עלה על לב אברם להתאפק לרדוף אחרי ארבעה מלכים גדולי עולם אשר הניסו והכו חמשה מלכים…והלא אין לאדם לשים עצמו בסכנה, כמו שאמרו ז"ל (שבת לב א) שמא אין עושים לו נס ואם עושים מנכים לו מזכיותיו, ואין לך מסתכן גדול מזה?".

והאלשיך הקדוש מחזק את שאלתו ומתפלא, כיצד אברהם שצווה לאשתו לומר "אחותי את" מחשש שהמצרים יפגעו, פתאום נעשה 'גיבור' נגד ארבעת המלכים?

ועונה האלשיך הקדוש על פי הפסוק בישעיה (מ"א, ב') – "מִ֤י הֵעִיר֙ מִמִּזְרָ֔ח צֶ֖דֶק יִקְרָאֵ֣הוּ לְרַגְל֑וֹ יִתֵּ֨ן לְפָנָ֤יו גּוֹיִם֙ וּמְלָכִ֣ים יַ֔רְדְּ יִתֵּ֤ן כֶּֽעָפָר֙ חַרְבּ֔וֹ כְּקַ֥שׁ נִדָּ֖ף קַשְׁתּֽוֹ" – לאברהם היו שתי תכונות יסודיות, שלפיהן פעל והן אשר מכוונות את דרכו בחיים. כפי שכתבנו לעיל, כוחו החינוכי של אברהם והיותו ראשון המחנכים העניקו לו עוצמות לחנך. אברהם אבינו נחשב מורה-דרך ומה שהוביל אותו לצאת למאבק זו תכונתו כרודף צדקה וצדק ולמען זה היה אברהם מוכן לסכן עצמו. התכונה השנייה היא מידת החסד. על כן, מי שפועל מתוך עקרונות אלו לא שם לב ולא בודק מה הסיכוי שלו להצליח. וזה לשון האלשיך:

"וזה אחשוב היא כוונת הנביא (ישעיה מא) באומרו 'מי העיר ממזרח…'…לומר מי העיר את אשר ממזרח – הוא אברם – שיערב אל לבו לרדוף ארבעה מלכים גדולים, הלא הוא כי הנה צדק יקראהו לרגלו, והוא כי שתי מדות טובות היו לאברם, אחת מדת צדקה שהיה מפזר ונותן, שנית מדת חסד. שזולת מציאות הצדקה היה עושה בגופו, מהלך ברגליו ממקום למקום שהוא חסד, עם הצדקה שהיא העיקר, כמו שאמרו ז"ל (סוכה מט ב) קצרו לפי חסד (הושע י יב), לפי חסד שבצדקה. ושתי מדות אלו, הן של כתות המליצים ליברא העולם, "

ויש גם סיבה נסתרת למלחמה שאותה ניהל אברהם ואותה מלמדנו האלשיך הקדוש –

"…והעניין, כי רצה הקדוש ברוך הוא לגלות, כי מה שעשה אברם במלכים ההם היה על העתיד לבשר את ישראל שככה ייתן את המלכויות בידם. והנה ידוע כי צדק הוא הנותן כח לעשות חיל לישראל בימים ההם, כמד"א (ישעיה נד יד) בצדקה תכונני וכו', והיה צדק אזור מתניו (ישעיה יא ה). אמר הנה צדק העתיד להגביר את ישראל".

לעניות דעתי, התשובה לשאלת האלשיך פשוטה מאוד. לפעמים לא צריך לעשות חישובים ריאליים מה הסיכוי שלך לנצח ופעמים שהאדם צריך לעשות מה שנכון כרגע לעשות. מצאתי בדבריו של המלבי"ם אותו כיוון, שלא תמיד פועלים לפי ההיגיון הצרוף, אלא מוכנים לשלם מחיר אישי וכלכלי כדי לקיים לימוד תורה ולשמור על עקרונותיה  וכך כותב:

"וישמע אברם. ספר איך התרגש לבו מאהבת הקרובים, הגם שלוט התרחק מאתו ולא היה מתעורר אם היו לוקחים את רכושו, רק על מה שנשבה אחיו, וכבר כתב המורה כי האיש אשר רוח ה' תלבשהו, ילבש רוח עצה וגבורה עד שיעמוד לפעמים נגד מחנה גדולה וילבש עוז וגבורה בלי פחד, וכמו שהיה ביהונתן בן שאול שנצח לבדו את מחנה פלשתים, וכן לא בקש אברם מבעלי בריתו שיעזרוהו במלחמה רק הריק את חניכיו ואת ילידי ביתו. חניכיו הם תלמידיו נערים שבאו אצלו להתחנך בעבודת ה' וללמוד אצלו, וילידי ביתו הם עבדיו שנולדו בביתו…" (בראשית י"ד, י"ד).

הרב יעקב קמינצקי זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארצות הברית, כתב בספרו 'אמת ליעקב' על הפסוק "וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו",  שלאברהם הייתה אחריות מוסרית על לוט והוא פעל על פי השכל הישר –

"הנה, אילו היה אברהם שואל שאלה אי חייב לילך להציל את לוט, בוודאי היה נענה שהוא פטור, דהא אין אדם מחויב להכניס את עצמו בספק סכנה בכדי להציל את חבירו, אלא מה שעשה כן אברהם הוא משום שהאבות נקראו "ישרים" [עבודה זרה כ"ה, ע"א], והיינו שכל הנהגתם הייתה לא על פי דיני התורה אלא על פי השכל הישר, כי האלוקים עשה את האדם ישר, ועל פי היושר היה מוטל על אברהם להשתדל להציל את לוט…כי אברהם הרגיש את עצמו כאחראי לשלומו של לוט, מכיוון שהרן אביו מת בכבשן אביו, משום שאמר שהוא מאמין באלוקי אברהם, ולכן ע"פ היושר, "מענטשליך קייט", הוכרח אברהם להריק את חניכיו ולרדוף אחר המלכים. ובאמת כל חיי האבות, שחיו קודם זמן תורה, היו מונהגים על פי היושר, וזהו ביאור מאמר חז"ל [ויק"ר פ"ט א"ג] 'דרך ארץ קדמה לתורה', והיינו שהאבות התנהגו על פי דרך ארץ והיושר עוד קודם שניתנה תורה".

ב'דעת זקנים מבעלי התוספות' אנו מוצאים שהמנהיג בעימות צבאי נוהג על פי דיני המלחמה שהתורה קובעת –

"שאמר להם אברהם – למלחמה אנו יוצאין. מי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו. כיון ששמעו כך, הלכו וחזרו להן ולא נשאר עם אברהם כי אם אליעזר עבדו. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: 'הניחו אותך כולן, חייך אני נותן כח לאליעזר כנגד כולן'…".

ומוסיפים בעלי התוס', שכמחנך דאג אברהם לצייד אותם היטב שיתפנו למלחמה וזה לשונו –

"ועוד מסיק 'וירק את חניכיו'. רב אמר שהוריקן בתורה ושמואל אמר שהוריקן בזהב. פי' כדי שלא יהא לבם נוטה אלא להצלות נפשות".

אי אפשר לסיים את המאמר בלי להביא גם את דברי הביקורת של חז"ל, על כך שאברהם לקח את תלמידיו-חניכיו למלחמה. מביא את דבריהם הרא"ש:

"וירק את חניכיו ילידי ביתו. נחלקו רז"ל בנדרים על מה נענש אברהם אבינו ונגזר על זרעו הגלות. ואמרו, על שהפריז על מידותיו. פי' הרחיב לשונו שאמר 'במה אדע כי ארשנה' – וכי לא היה לו להאמין במאמר השם?. וי"א עוד, על שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, דכתיב 'וירק את חניכיו' – פי' תלמידיו מחונכים במצוות שהוציאם במלחמה חלוצים".

הרש"ר הירש בדרכו הייחודית מסביר את הפסוקים, תוך שימת דגש על תפקידם הכולל –

"נמצא פירוש 'וירק את חניכיו', הוא הוציא את חניכיו מהחוג שהיו בו עד כה, הווה אומר: מן הבדידות שהיו שרויים בה.  כל הגוונים האלה מצטרפים במושג 'חנך' – שנתרכך וקיבל משמעות רוחנית ומוסרית. המחנך מרגיל את האדם הצעיר להגביל את כוחותיו המתעוררים לחיים; הגבלה זו דרושה לעצם ייעודם; והחניך לומד לפתח את כוחותיו במסגרת הגבולות הללו".

הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר' שואל על מדרשי חז"ל בגמרא שם, שלמדו 'וירק את חניכו' – מילא אותם בדברי תורה. ולכאורה, האם זו היתה שעה שמתאימה ללמד תורה?

נראה את לשונו:

"וירק את חניכיו. בנדרים ל"ב איכא למ"ד שהוריקן בדברי תורה, והוא פלא מה זה שעה לד"ת? – אבל העניין הוא כמש"כ לעיל (י"ב י"ז), דזכות התורה היא חרב של ישראל, ובזה הזכות הגין ה' ולחם בשביל אברם, על כן כל שהמלחמה כבדה יש להעמיק יותר בהלכה ולשנן את החרב(א), וכך עשה אברם הוריק את חניכיו בהלכה עמוקה עד שהיה קשה להם להבין והוריקו פניהם".

התחלנו את מאמרנו על רבי מאיר שפירא שהשבוע חל יום היארצייט שלו ונסיים במאמר שכתב הזמר שלמה ארצי לפני כשנתיים ("ידיעות אחרונות" 19.12.17) על הרב מאיר שפירא שהיה דוד של אמו (נזכרתי במאמר זה, משום שהשבוע געשה ורעשה הארץ על מופע התרמה שאורגן ע"י אגודת "עזרה למרפא" בראשותו של איש החסד הרב אלימלך פירר ב'היכל התרבות' תל אביב, לכבודו של הזמר שלמה ארצי משום שלא הופיעו גם זמרות).

וכך מספר שלמה ארצי:

"לפני שבוע וחצי, כשהרב המפורסם (שרוב החילונים לא שמעו עליו) אהרן יהודה לייב שטיינמן בן ה־104 ז"ל, לווה על ידי מאות אלפי חסידיו למנוחתו האחרונה, עבדנו באולפן בבני־ברק והיינו תחת מצור בגלל הפקקים. ואז כשישבנו לאכול צהריים סיפרתי לחברים שהיה גם לנו רב משפיע במשפחה. אלא שהוא לא זכה להגיע לגיל המופלג הזה 104.

"ספר, ספר", אמרו החבר'ה המשועממים תוך כדי אכילת שווארמה עם זרחן. לא ידעתי עליו הרבה, אז נעזרתי בוויקיפדיה והקראתי להם שהרב שלי שמו היה הרב יהודה מאיר שפירא, שהקים את ישיבת לובלין בפולין ונחשב אצלנו ל'שאקל' המשפחתי. עובדה שהיינו תולים את תמונתו על הקיר בבית. ותמיד אמרו לי שאני דומה לו, למרות שאני הייתי רק בן שבע והוא נראה בן 100 עם הזקן הארוך. המשכתי לספר לחבריי שערב מלחמת לבנון העצובה הסתובבתי ביריד הספרים בירושלים. בעודנו הולכים בשבילי היריד, נתקלתי בדוכן התורני בשני ספרים של הרב שפירא ורכשתי אותם (מה שצד את עיניי היה העובדה שהוא הלחין וכתב שירים). אחר כך יצאנו למלחמה ולקחתי איתי את שני הספרים בתיק. אני חזרתי מהמלחמה עם הספרים של הרב. חבריי מחו דמעה כשסיימתי את הסיפור העצוב הזה. וכששאלו, "אוקי, מה עשה האיש בשביל העם היהודי?" עניתי שהוא קבע הלכות, איחד והקים ישיבות, אבל בעיקר הנהיג את לימוד הדף היומי של הגמרא. וכשהרימו חבריי החילונים גבה, ציטטתי מוויקיפדיה דברים שנשא בפני אלפי חסידיו: "נוסע לו יהודי ותחת בית שחיו מסכת ברכות. נוסע הוא שבועיים מישראל לארצות הברית. לבסוף, כשהוא עומד על אדמת ארצות הברית, נכנס הוא לבית המדרש ומוצא יהודים עוסקים באותו דף שבו עמד היום, ומצטרף ללומדים בחדווה".

שלמה ארצי חותם:

"וזה מה שקרה. בגלל הרב שפירא החלו אנשים ללמוד ברחבי העולם היהודי את אותו דף גמרא יומי, והמנהג נשמר עד היום. רק שכמו הרבה צדיקים, הרב שפירא לא זכה לראות את מפעלו הגדול, כי הוא נפטר ממחלת הטיפוס בגיל 46. לרבי שפירא ולאשתו לא היו ילדים. אבל ככתוב בוויקיפדיה בסוף הערך שלו, אחת מאחיותיו, רחל, הייתה סבתא שלי. כבוד. "שעממתי אתכם?" שאלתי את חבריי. "לא, לא", ענו או בנימוס או בכנות. אחר כך ההלוויה גוועה, הפקקים נחלשו ונסענו הביתה. אני חילוני גמור אני. אבל יודע שכל אדם זקוק למשפחה, למנטור, לפסיכולוג, לרב, לחבר, או למישהו לדבר איתו".

לסיום, ברור לכל בר-דעת, שהכלל הראשון בחינוך הוא דוגמא אישית, שהרי אי אפשר לחנך כשיש למחנך פגם במידות ח"ו ורק כאשר למחנך יש את התכונות והמידות הראויות, או-אז יכול 'להוריק' את תלמידיו בתורה, המצוות במעשים טובים.

שנזכה!

שבת שלום לכל בית הישיבה!