א. 
אין ספק שהנושא המרכזי בפרשת שלח הוא נושא חטא המרגלים. במאמרנו ננסה לגעת בנושא שנראה לכאורה צדדי בכל הפרשה הסוערת של המרגלים ולנסות להבין מספר פסוקים שהרמב"ן הגדיר אותם "כפרשה סתומה במשמעה" וטוען שכל הפרשנים שניסו להסביר את הפרשה על דרך הפשט טעו בה ודבריהם דברי רוח. 
ובכן מהי הפרשה הזו? 
נתבונן בפסוקים הבאים [במדבר טו] וננסה להתחקות אחר פרושו של הרמב"ן לפסוקים אלו: "וְכִ֣י תִשְׁגּ֔וּ וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶֽׁה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְקֹוָ֛ק אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה מִן־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְקֹוָ֛ק וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹתֵיכֶֽם וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵעֵינֵ֣י הָעֵדָה֘ נֶעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒ וְעָשׂ֣וּ כָל־הָעֵדָ֡ה פַּ֣ר בֶּן־בָּקָר֩ אֶחָ֨ד לְעֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיקֹוָ֔ק …וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַֽל־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְנִסְלַ֣ח לָהֶ֑ם כִּֽי־שְׁגָגָ֣ה הִ֔וא ..וְנִסְלַ֗ח לְכָל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם כִּ֥י לְכָל־הָעָ֖ם בִּשְׁגָגָֽה:" 
לדעת הרמב"ן, מי שמצמצם את הפסוקים לשגגה במצווה אחת טועה בגדול [עיין הוכחתו]. לדעתו, מדובר כאן במשהו גדול הרבה יותר והרבה יותר משמעותי, שיש לו השלכות מאוד חשובות לחיים המשותפים שלנו כעם. דבריו הם ממש דברי נבואה על מה שעתיד להתרחש בארצנו. לדעתו הפסוקים דלעיל מדברים על מספר מצבים: 
האחד – על מי שאינו מקיים את כלל המצוות, לא בגלל שהוא יודע מהי תורה ומהן מצוות ובכוונה אינו מקיים, אלא מספר סיבות הביאו אותו לאי קיום המצוות, כשהמחנה המשותף שלהם הוא חוסר ידיעה, אנשים שלא קיבלו חינוך יהודי כלל וכלל. הרמב"ן מגדיר כל אחד מאותם יהודים כ"תינוק שנשבה שהלך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל. ויהיה כל זה בשוגג". אותו יהודי הרחיק לכת עד כדי כך שהצטרף לדת אחרת או לכת של עבודה זרה, אולם עשה זאת מבורות וחוסר חינוך, והרי דינו שונה ממי שעבד עבודה זרה במזיד. 
השני – שציבור שלם יחשבו שהתורה כבר אינה רלוונטית חס וחלילה, אינה מתאימה לכל התקופות, ולכן אינם מקיימים את מצוותיה כלל. ובלשונו של הרמב"ן "כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא הייתה לדורות עולם". לצערנו ולדאבון לבנו, לא מעט יהודים טובים בארצנו חשים כך כלפי התורה וחשים זלזול והתנשאות כלפי מי שמקיים תורה ומצוות. 
השלישי – שאנשים יחושו שאין להם שום הפסד אם לא יקיימו את התורה ויאמרו 'אם יש שכר אנחנו מוכנים לוותר על השכר שבקיום המצוות'. כנראה שמרגישים שהמגבלות בקיום המצוות הם קשות יותר מאי קבלת שכר על עשיית המצוות וכבר היה כאשר זקני ישראל פנו ליחזקאל הנביא וטענו כך, שאין להם שום מחויבות כבר למצוות והיות שהקב"ה הגלה אותם, אז דינם כמו עבד שנמכר או אישה שבעלה גירשה, ולכן אין לצדדים מחויבות משמעותית אחד כלפי השני. אותם יהודים לצערנו אינם מתרשמים מהבטחות התורה שיצמח להם טובות מקיום מצוות. 
הרביעי – "או שישכחו את התורה, וכבר אירע לנו כן בעונותינו בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני. " 
ואם ישאל השואל, מה עושה כאן פרשה זו, מה קשורה היא לכל סיפור יציאת מצרים והמרגלים? – עונה הרמב"ן: "ובאה זאת הפרשה להשלים…דין שגגת עבודה זרה…ונכנסה כאן בעבור שהם {=המרגלים] מרו [=מרדו ב..] דבר השם ואמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (לעיל י"ד ד), להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות. והנה באה הפרשה, להודיעם כי אפילו בע"ז יכפר על השוגגים …" . 
לסיכום, הרמב"ן טוען, שכל הפרשה והפסוקים לעיל לא באו לדבר על מקרה מסוים של אי קיום מצווה בודדת כלשהיא, אלא בפסוקים יש אמירה מאוד חשובה דווקא בכניסה לארץ ישראל, וחשוב שהעם יבין שישנם מצבים מורכבים, שעל בית הדין, הסנהדרין וכל מי שבידו הסמכות לדון, לפעול בשיקול דעת סובלני, תוך הבנה שישנם מצבים מורכבים וסיבות מיוחדות של אי קיום תורה ומצוות, הנובעות מסיבות עמוקות שיש לבחון בזהירות ובקפדנות כפי שנכתב לעיל. 
ב. 
אם באים להאציל את דברי הרמב"ן לימינו, מוצאים אנו גישה ברורה של ציבור לא קטן, הטוען שמחללי השבת בימינו ואוכלי נבלות וטרפות רח"ל הינם רשעים גמורים, ואם היה בימינו בית דין עם סמכות שפיטה על פי תורה, דעתם הייתה לפעול כנגדם בחומרה רבה. ומביאים אלה לשיטתם מקורות, התומכים בתפיסת עולמם, כגון בדבריו הקשים והחמורים של הרמב"ם [הלכות אבל פרק א הלכה י], שיש לשמוח במיתתם "כל הפורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן [כשאר האומות] וכן האפיקורסין [והמומרים] והמוסרין, כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא." [עיין עוד בדברי הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ד הלכה י' דברים קשים נוספים בנושא, וכן ספר החינוך רלח ועוד ועוד]. 
כאן המקום להעיר הערה כללית, שיש להיזהר מלהסתמך על מקור אחד או שנים כדי לקבוע עמדה מחשבתית, קל וחומר עמדה הלכתית, שהרי הרמב"ם בעצמו כותב בהלכות ממרים [פרק ג הלכה ג] הסתייגות ביחס לאנשים הכופרים בתורה וכך הם דבריו שם: "במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.". 
פענוח דברי הרמב"ם וכן אחרים המתייחסים לנושא זה הוא, כי היחס הקשה לכופרים בתורה הוא רק כאשר אנו חושבים שיחס זה יחזירם בתשובה, כלומר – הענישה היא רק כלי לקירובם. אולם, המציאות בה אנשים מנותקים מתורה ומצוות לא רק שהענישה לא תעזור, אלא אדרבה תגביר את השלילה בקרבם ביחס לתורה ולמצוות. וכן כותב במפורש ה'חזון איש' בהלכות שחיטה, שיש להתייחס לאותם כופרים שאינם מקיימי מצוות בעבותות של אהבה, בניגוד למה שהיה מקובל בעבר, משום ש"אז [=בעבר הרחוק] ביעור הרשעים היה גידרו של עולם, שהכול ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב לעולם ובזמן ההעלם שנכרתה האמונה מדלת העם אין במעשה ההורדה  [=פגיעה בהם ] גדר הפרצה שיהא ביניהם כמעשה אלימות, וכיון שכל עצמו לתקן, עלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת". 
דברי ה'חזון איש' הם ברורים ונוקבים, שכל ענין הענישה לגבי יהודים שאינם מקיימים תורה ומצוות רק כדי לקרבם ולהשפיע עליהם אינו נכון בימינו ונשיג את המטרה ההפוכה, לכן בזמננו  הדרך היא רק בעבותות של אהבה. 
שנזכה בע"ה לאהוב את כל הצבור – צדיקים, בינונים ורשעים – ומתוך כך לקרבם לאבינו שבשמים!