כל העוסק בחינוך ילדים ובני-נוער נתקל מדי פעם, כשלומדים הלכה או איסור מסוים, בשאלת הנערים "היכן זה כתוב בתורה?" או "מדוע שאעשה כך וכך אם זה לא כתוב במפורש בתורה?" . לעומד מן הצד, שאלה זו עלולה להיראות לנו כסתם הטרדה ורצון להתחמק מלעשות מטלה רוחנית או לא לעבור על איסור מסוים. ברם, מקובלנו שעלינו להתייחס לכל שאלה של תלמיד לא כמטרד אלא רצון כן ואמיתי להבין ולדעת. בפרשתנו, ישנה התייחסות לשאלה זו ממקום לא צפוי. רבי חזקיה בן מנוח, שפעל וחי לפני כשבע-מאות שנים בצרפת, שאל בספרו 'חזקוני' [בראשית ז']: "ואם-תאמר, איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו על המצוות?" – הרי מדובר לפני מתן-תורה ועדיין לא ירדה לעולם מערכת החוקים שניתן להפעיל עליה שכר ועונש? ועונה ה'חזקוני' תשובה חשובה ויסודית – "ויש-לומר, יש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשמרן מכוח סברת הדעת, אעפ"י שלא נצטוו, ולפיכך נענשו כמו קין שנענש על שפיכות דמים אעפ"י שלא נצטווה על כך…". למדנו מדבריו, שישנן הנהגות בחיים שאינן צריכות להיות כתובות בתורה במפורש, אלא הן חלק מהמוסר הטבעי שהשכל מחייבם. ואף הרמב"ן, בפירושו לפסוק "וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹקִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ" [ו', י"ג] מתבסס על הכלל, שישנם חוקים שהשכל האנושי אמור להתבסס עליהם והוא למעשה צריך להיות ה'קוד האתי' של האנשים. וזה לשונו של הרמב"ן, בהסבירו מדוע נחתם גזר דינם של אנשי המבול על הגזל דווקא? – "כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם. ורבותינו אמרו (סנהדרין ק"ח א') שעליו נחתם גזר דינם. והטעם מפני שהוא מצווה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר…". גם לדעת הרמב"ן, נורמה מוסרית ושכלית אינה צריכה להיות כתובה במפורש וכלשונו "אין צורך לנביא מזהיר". כשנעמיק יותר נראה, שכבר האמורא רבא טבע מטבע-לשון בגמרא [יבמות דף כ.], המבטא את הנאמר לעיל – "קדש עצמך במותר לך" ומסביר רש"י שם, שאדם יקדש עצמו גם במה שמותר לו, כדי לעמוד ולהיזהר שלא יבוא לידי איסור עריות. כלומר, גם בדברים המותרים לאדם, חכמים דרשו ממנו להפעיל את שכלולהיזהר, כדי שלא יכשל במה שאסור. ועל יסוד דברי רבא פירש רבנו בחיי וכן הרמב"ן, שהתורה צוותה ציווי כללי של "קדושים תהיו" ובאה ללמדנו שהאדם יקדש עצמו ויימנע מדברים שמצד הדין הם מותרים, אולם ראוי ליהודי להתקדש גם בדברים שהתורה לא ציוותה. וזה לשון רבנו בחיי בתחילת פרשת קדושים: "ומפני זה נצטווינו בתורה, שנפרוש מהתאוות ואין צריך לומר בדבר האיסור כי גם במותר, וכן אמרו רבותינו ז"ל: "קדש עצמך במותר לך". וכל הפורש עצמו מן התאוות נקרא קדוש…". וברוח זו כותב גם הרמב"ן, שאף נזקק להסבר הציווי הכללי הזה "קדושים תהיו", שאף מה שהתורה התירה, האדם נדרש להגביל ולרסן את עצמו, בין בענייני מאכלות ובין בעניינים ש'בינו לבינה' ולקבל זאת על ידי הבנה שכלית . וזה לשונו של הרמב"ן: "…לפיכך בא הכתוב, אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות…ויקדש עצמו מן היין במיעוטו…ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט, וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס…ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא, שלא שח שיחה בטלה מימיו…עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים". |
הרמב"ן מלמדנו, שאותו עקרון קיים בכל התורה כולה. לאחר שהתורה מצווה על פרטי דינים, כותבת אחר כך 'כלל' וה'כלל' הזה בא לומר, שכל אדם צריך להוסיף לעצמו ולקדש את עצמו גם בדברים שהתורה לא ציינה במפורש. ולכן התורה כתבה את הכלל "קדושים תהיו" ובמקום אחר כתבה לאחר הפירוט "ועשית הישר והטוב". ומסכם זאת הרמב"ן – "וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל 'ועשית הישר והטוב' (דברים ו יח), שיכניס בעשה היושר…וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו…". נמצאנו למדים שכל הנהגה בחיינו וכל הגבלה במעשינו כתובה במפורש בתורה ונובעת ישירות מהציווי הכללי "קדושים תהיו" וכן "ועשית הישר והטוב". בעל ספר "עקידת יצחק" רבי יצחק עראמה, שהיה מחכמי ספרד בדור הגירוש, מציין שבעם-ישראל נקראו 'קדושים' רק אלו שקידשו עצמם בדברים המותרים ולא אלה שלא עברו על איסורים וזה לשונו [פר' קדושים, שער ס"ה]: "כי לא כל אשר איננו גזלן או חמסן נואף או רוצח 'קדוש' יאמר לו. אמנם, המתקדשים עצמם הוא מהדרך…"קדש עצמך במותר לך". ולטעם זה לא נקראו כל החכמים הנזכרים בתלמוד כולם 'קדושים', עם היותם כולם צדיקים וחסידים, אבל נקראו כן מתי-מספר שנמצאו בדורות, כמו רבינו הקדוש, שאמרו עליו שמעולם לא הכניס ידו תחת אבנטו…ועל רבי יוסי שלא שח שיחה בטלה מימיו…וכיוצא מאלו הפרישויות המופלגות מהמותר להם, שנהגו קדושים ידועים אשר בארץ, כולם היו מפרישין עצמם". ואי-אפשר שלא להביא כאן את דבריו המפורסמים של הנצי"ב, בפתיחה לספר בראשית, בו טען שבית המקדש השני חרב למרות שהיו בה צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולם – "וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר, אשר עוד היו ישרים…היינו שהתנהגו עם אומות העולם..". נסיים בסיפור מתוק על רבי אריה לוין זצ"ל, רב האסירים, מתוך הספר "צדיק יסוד עולם" שכתב שמחה רז. בין שלל הסיפורים המדהימים על האיש הקדוש והצדיק הזה, מצאנו משהו קטן המעיד על מהותו של אדם שעושה הישר והטוב ואיך מקדש עצמו במותר לו. רבי אריה לוין הלך ברחוב אחרי הרבנית בלייכר משבי חברון. כשרצתה לפנות לו מקום כדי שיעבור, ראתה שרבי אריה ממתין. אמר לה: "כדאי שנמתין קמעא, שהרי לפנינו חתול השותה חלב ולא כדאי להפחידו". רבי אריה, ברוב רגישותו, נמנע מללכת מחשש שיפגע באכילתו של החתול! והרי יש כאן הרחבה ענקית של איסור 'צער בעלי חיים'. לסיכום הדברים נאמר, שתורתנו היא 'תורת-חיים' והחיים שלנו חייבים להתבסס על מוסר אנושי בסיסי וטבעי שכולו נאמר בתורה, אם בציוויים פרטיים ואם בציווי הכללי להיות קדושים, ועיקר קדושתו של האדם היא דווקא כאשר 'מגדיל ראש' בהתנהגותו החיובית כלפי סביבתו ומגביל עצמו גם במותר וכך מתעלה נשמתו, וזה היה חטאם של אנשי המבול שבכך גרמו לקב"ה להתעצב על לבו ולדון אותם לכליה. נזכה בע"ה ליישם את כל ההנהגות הכתובות במפורש בתוה"ק ואת כל ההנהגות שנכללות ב'כוח סברת הדעת', הן במצוות ש'בין אדם לחברו' והן במצוות ש'בין אדם לבוראו' ובכך נתקדש כולנו ונקדש שם-שמים בעולמנו. שבת שלום ובשורות טובות לכל בית הישיבה |