שלום עולמים - לפרשת ויקרא

ראש הישיבהגירסא להדפסה

ימים סוערים עוברים על כולנו וכדי 'להתאפס על עצמנו', נזכיר כי השבת נתחיל אי"ה את ספר ויקרא, שנקרא גם בחז"ל ספר 'תורת כהנים', משום שרובו של הספר עוסק בעבודת המקדש.

לצערנו, רוב הלומדים חומש זה בדרך כלל לא כל כך 'מתחברים' לנושא הקרבת הקורבנות, משום שאינו קיים בימינו. ברם, בכך מפספסים את עומק הרעיונות הנמצא בפסוקי קודש אלו של מעשה המקדש וההבדלים שבין הקרבנות, שהרי אין מעשה או כלי במקדש שאין בו אמירה ערכית חשובה.

נושא מאמרנו הוא לימוד ערכי מתוך עיון קל על קרבן השלמים. בתחילה נקרא מספר פסוקים מפרשתנו, העוסקים בקרבן שלמים –

"וְאִם־זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קָרְבָּנ֑וֹ אִ֤ם מִן־הַבָּקָר֙ ה֣וּא מַקְרִ֔יב אִם־זָכָר֙ אִם־נְקֵבָ֔ה תָּמִ֥ים יַקְרִיבֶ֖נּוּ לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק: וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ…וְהִקְרִיב֙ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִ֔ים אִשֶּׁ֖ה לַיקֹוָ֑ק…וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ בְנֵֽי־אַהֲרֹן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָ֣עֹלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיקֹוָֽק…".

כבר הגדרת שמו של קרבן השלמים מעורר את סקרנותנו. אנו מבינים מה זה קורבן 'חטאת' – כשמו כן הוא, בא על חטא.

קרבן 'עולה', גם אם הוא מובא לפעמים כנדבה, מובא משום שהאדם חטא וזאת חז"ל קובעים על סמך הפסוק – "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה, וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" (ויקרא א', ד'), שגם עולה בא על חטא. ומהו החטא? על כך אמרו חז"ל (יומא ל"ו:), שהעולה מכפרת על מצוות קלות – מצוות 'עשה' ומצוות 'לא תעשה' – שאין עליהם עונש מלקות או מיתה, ואין מביאים עליהם קורבן. העולה מכפרת אפילו על מי שעבר על איסורים אלו במזיד, וזאת בניגוד לחטאת ואשם שאינם מכפרים אלא על העובר עבירה בשוגג. לפי דעה אחרת, העולה באה לכפר על הרהורי עבירה, כמו שנאמר (איוב א', ה') –

"וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב: אוּלַי חָטְאוּ בָנַי, וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם".

ישנם עוד סוגי עולות שנחשבים כחובה של היחיד ויש עולת ציבור ואין כאן המקום להרחיב.

מה מקומו ומה מהותו של קרבן שלמים?

רש"י בתחילת פרשתנו מביא שני פירושים, שניהם יוצאים מתוך הנחה ש'שלמים' מלשון 'שלום'. הפירוש הראשון מדבר על 'שלום עולמים' והשני 'שלום בתוכנו'. וזה לשון רש"י –

"שלמים – שמטילים שלום בעולם. דבר אחר שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים" (ג', א'). משום שלכולם יש חלק בקרבן יוצר שלום בין הבריות .

הרשב"ם חושב, שבפשט הדברים המילה 'שלמים' היא מלשון 'תשלומים', היות והאדם תורם את הקורבן והוא צריך לדעת לשלם את נדרו. נראה את לשונו –

"ואם זבח שלמים קרבנו – שאמר הרי עלי שלמים. מאחר שאינו לשון עולה ואינו כליל אלא לשון שלמים שמשמע לשון 'נדר וצריך לשלם את נדריו', שהוא לשון תשלומים, אז יהא דינו כמו שמפרש והולך".

בפירושו השני מביא הרשב"ם את חז"ל, כפי שסבו רש"י כתב בפירושו השני, שהקרבן נקרא 'שלמים', משום שזה הקרבן היחידי שלכולם יש בו חלק – האימורים לקב"ה, חזה ושוק לכוהנים והבשר לבעלים וכפי שנאמר לעיל יוצר קירבה בין כולם .

קורבן שלמים מובא בהזדמנויות רבות של שמחה, כגון קרבן 'תודה' על נס שקרה לאדם, ומובא גם כנדבה כשאדם מרגיש צורך להודות לה', לאו דווקא אחרי נס שקרה לו, אלא פשוט להודות על הטוב שבשגרה וכן שלמים מובאים בשלשת הרגלים  כקרבן חגיגה, שמחברת את כל המשפחה לחגוג ביחד.

אם נשים לב לפסוק בפרשתנו, הרי רק לפני קרבן שלמים מופיעה המילה "זבח" ואף פעם לא בצמוד לעולה או לחטאת –

"וְאִם־זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קָרְבָּנ֑וֹ אִ֤ם מִן־הַבָּקָר֙ ה֣וּא מַקְרִ֔יב אִם־זָכָר֙ אִם־נְקֵבָ֔ה תָּמִ֥ים יַקְרִיבֶ֖נּוּ לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק".

מה הסיבה להצמדת המילה 'זבח' לשלמים בדווקא?

עונה בעל 'הכתב והקבלה' רבי יעקב צבי מקלנבורג (1885-1785):

"…והטעם, לפי שבשר השלמים נאכל לבעלים וקורא לבני ביתו ולאוהביו ומיודעיו שיאכלו מזבחו ובמושב רעים יהלל את ה' ויספר להם חסדיו, גם להרבות אוכלים שלא יבא בשר קדש לידי נותר לכן נקראו זבח שלמים, כי זבח הוא סעודה של שמחה כמו וקרא לך ואכלת מזבחו, כי זבח היום לעם בבמה (ש"א ט') כי זבח משפחה לנו בעיר (שם ב'), מה שאין כן  שאר הקרבנות שאינן לסעודת הבעלים אינן קרויים זבח..".

מרחיב את המושג הרש"ר הירש בפרושו לפסוקנו ההגדרה של המושג 'שלום' ו'שלמות', שחופן בתוכו קרבן השלמים, ונותן לנו אגב כך תובנה לערך השלום האמיתי ומהותו, ואלו דבריו הברורים והמשכילים –

"במצב של שלום אין דבר מתמלא מחסרון חברו – אלא הדברים משלימים זה את זה. כבר הוכחנו (ישורון, כרך ח' עמ' 526) על יסוד קירבת 'שלם' ו'צלם'. שלום אמיתי איננו רק חוסר הפרעה הדדית – אלא התאמה הרמונית פנימית. אין הדברים מסודרים זה בצד זה – בשכנות חיצונית גרידא; אלא הדברים מכוונים זה כלפי זה בתיאום אורגני הדדי".

אחרי ההגדרה הנפלאה ש'שלום' זה לא "חיה ותן לחיות", שזה חשוב ונחמד אבל זה אומר 'תעשה טובה, תחיה אתה ותעשה מה שאתה רוצה ואני אעשה מה שאני רוצה ובוא לא נפריע אחד לשני…', כמובן שזה יותר טוב מאשר לריב ולהילחם אחד בשני, אבל זה לא באמת שלום של אהבה ושל שלמות. דבריו של הרב הירש חשובים מאוד גם ביחסים בתוך המשפחה, גם ביחסים בין האזרחים וגם ביחסים בין מדינות, ששם כמובן האינטרסים הם הקובעים, אבל שלום עתידי שעליו מדברים הנביאים הוא שלום של השלמה ומילוי החסרון ההדדי של כל אדם וכל אומה.

מסופר על שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, ששררה ביניהם אחווה ורעות ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת, והלכו לקבל איש את פני רעהו. פתח הר' מוורקי ואמר: "אספר לך חדשות – החסידים שלך והחסידים שלי השלימו ביניהם, ואינם חולקים עוד". כאשר שמע זאת הר' מקוצק הזדעזע וקרא בקול ובחכמה נפלאה: "אם כך, גבר כוח השקר, והצליח השטן למחות את נקודת האמת מן העולם!".

הביט בו הר' מוורקי בפליאה ושאל: "מנין לך זאת?".

השיב הר' מקוצק: "במדרש מסופר כי בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם נחלקו המלאכים וכוחות השמים ביניהם. מידת החסד אמרה: ראוי לאדם שייברא, כיוון שהאדם גומל חסדים. מידת האמת אמרה: אל ייברא, כי האדם כולו שקרים. גם השלום הצטרף אל האמת וטען: האדם כולו קטטה, ולא ראוי שייברא. על פי המסופר במדרש, נטל הקדוש ברוך הוא את האמת והשליכה ארצה כדי שיוכל לברוא את העולם." (בראשית רבה, פרשה ח, פסקה ה).

"האין זה מדרש פלאי וקשה להבנה?" שאל הר' מקוצק, "הרי גם אם הושלכה האמת נותר עדיין השלום, שאף הוא התנגד לבריאת האדם! מדוע את השלום השאיר הקדוש ברוך הוא על כנו?".

המשיך ר' מנדל ואמר: "אלא שכיוון שהושלכה האמת, יכול השלום לשרות בין בני אדם, וטענתו של השלום כי האדם כולו קטטה אינה נכונה עוד.
כעת, כשאבדה האמת, עושים בני האדם שלום ביניהם, ולא אכפת להם כל כך אם זו הדרך הנכונה לעבוד את הבורא או שהדרך ההפוכה היא הנכונה. ואם כך – יש שלום בעולם, אלא שזהו שלום של שקר."….(זושא).

נחזור להמשך דבריו של רבי שמשון רפאל הירש, שמבדיל הבדלה מהותית בין קרבן שלמים לשאר הקורבנות, בזה שקרבן שלמים מתחבר לקב"ה דרך השמחה ושביעות הרצון. נקרא את דבריו המאלפים –

"…עתה קרבן שלמים נובע מתוך הרגשת שלמות. קרבן עולה מבקש את קירבת ה' על יסוד הצורך בקידוש המעשים; קרבן מנחה מבקש את קירבת ה', – תוך השלטת רצון ה' על נכסי הקיום והאושר; ואילו קרבן שלמים מבקש את קירבת ה' – על יסוד שביעות רצון שאין בה תחושת חסרון; להשלמתה חסרה רק קירבת ה' – והיא המתבקשת בקרבן זה. שלמים הם השיא של השקפת החיים היהודית. לא בעצב, אלא בשמחה יימצא הגשר אל ה'; ושמחת חיים באור פני ה' היא עבודת ה' שלמה. מקריב השלמים מבקש את ה' – ולא מבקש דבר מידיו; שהרי אין הוא חסר דבר. ואף אין עליו חובת תודה על אושר".

דברי הרש"ר הירש מתכתבים עם דברי הגמרא (זבחים צ"ט:), שאונן אינו מביא קרבן שלמים –

"תניא, ר' שמעון אומר, האונן אינו משלח קרבנותיו, דכתיב 'זבח שלמים קרבנו', כל קרבנות שהוא מביא כשהוא שלם הוא מביא ואינו מביא כשהוא אונן".

אדם שנמצא באנינות חש חסרון גדול במות קרוב משפחתו ואינו מצוי בשלב זה בשלמות ההרגשה והשמחה.

אמנם הפירוט המעשי והדינים של קרבן השלמים נמצא בפרשתנו, אבל המושג 'קרבן שלמים' מובא בתורה בהקשר של שמחה, אחרי שמשה רבנו מביא לעם ישראל את בשורת התורה מספרת לנו התורה על התגובה של העם שכלל בתוכו הקרבת שלמים וזה לשון הפסוקים

 "וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְקֹוָ֔ק וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק נַעֲשֶֽׂה. וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְקֹוָ֔ק וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיקֹוָ֖ק פָּרִֽים" (שמות פרק כד ה')

גם פה מפרש רש"ר הירש את משמעות השמחה בהבאת השלמים וזה לשונו:

".. ויזבחו זבחים שלמים, דהיינו קרבנות הנאכלים לבעליהם ומשרים עליהם את שמחת התודעה על אודות קירבת ברית ה' בתוך ההווייה והחיים הארציים (כביכול, המקריב קרבן שלמים הוא אורח ליד שולחן ה' עלי אדמות). ואת העולות והשלמים האלה הם הקריבו פרים, שהם סמל ל"עשייה בעבודת ה… והרי לעבודה זו הם נכנסו זה עתה עם קבלת התורה….".

אי אפשר להתעלם לפני סיום דברינו מהמציאות, שהבאת שלמים יכולה להיות גם בשמחה של עבירה ואיבוד גבולות ופריקת כל עול, כפי שמצאנו באירוע של חטא העגל

"וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק" (שמות ל"ב).

אמנם – "לא כל העם אלא איזה חבורה" – כדברי הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר', שמחה שלילית זו נבעה לדעתו מהרצון לחיים ללא עבודה ועמל, אלא חיים של קלילות בנגוד למה שהתורה דורשת מהאדם… –

"ויקומו לצחק. בשמחה רבה שנפטרו מהשגחת הקדוש ברוך הוא שהוא מגיע ע"י תורה ועבודה דווקא, ודבר זה היה קשה עליהם לקבל מתחלה..".

פתחנו את מאמרנו בריחוק של דורנו מנושא הקרבנות, שלכאורה לא רלוונטיים לימינו. ברם, בדור קבלת התורה היה להם חשש אחר מעניין הקורבנות, בתחושה של פחד שעוסקים כל הזמן בנושאים כואבים של חטאים ועוונות. לכן אומר רב אחא במדרש רבה, שהעיקר הוא עיסוק בתורה ואז אין ממה לחשוש –

"כיון ששמעו ישראל פרשת קרבנות, נתייראו. אמר להן משה: 'אל תתייראו! התעסקו בתורה ואין אתם יראים מכל אלה'. הה"ד 'זאת התורה לעולה ולמנחה'…" (ויקרא רבה צו, פרשה ט').

נסיים בדברי המדרש ויקרא רבה [שם] על השלום העולמי, שיבא לידי ביטוי על-ידי קרבן שלמי תודה שלא יתבטל לעולם, לעומת שאר הקרבנות.

"רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן …לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפילות בטלות, ההודאה אינה בטלה הה"ד (ירמיה לג) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה ומביאין תודה בית ה' זה קרבן תודה וכן דוד אומר (תהלים נו) עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך תודה אין כתיב כאן אלא תודות ההודאה וקרבן תודה".

וראוי לסיים בדברי התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי על ערך השלום:

"אר"ש בן יוחאי: גדול השלום שכל הברכות כלולות בו (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

וכמה דורות אחריו מתייחס על מעלת השלום האמורא הארץ-ישראלי, רבי יהושע מסכנין שבגליל, ששם גם מקום מנוחתו יחד עם רעייתו. במאמרו, בשם רבי לוי, משבח את השלום בהקשר למאמרנו על קרבן השלמים, וזה לשון המדרש שם:

"…ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: גדול שלום שכל הברכות וטובות ונחמות שהקב"ה מביאן על ישראל חותמין בשלום, בק"ש פורס סוכת שלום, בתפלה עושה שלום, בברכת כוהנים (במדבר ו) וישם לך שלום.

 ואין לי אלא בברכות בקרבנות מנין? זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים. אין לי אלא בכלל בפרט מנין? זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת, זאת תורת האשם, זאת תורת זבח השלמים. ואין לי אלא בקרבנות יחיד בקרבנות צבור מנין? ת"ל (שם /במדבר/ כט) אלה תעשו לה' במועדיכם ומסיים בשלמים ואין לי אלא בעולם הזה בעולם הבא מנין (ישעיה סו) הנני נוטה אליה כנהר שלום".

בימים טרופים אלו, נוצר "שלום" בעולם, כאשר אין כוחות ומשאבים לנהל מלחמות וכל מדינה צריכה להתמודד ולהילחם באויב הבלתי-נראה הזה שפלש לתחומה ואין לעולם פנאי ופניות להילחם אחד בשני. נתפלל שהשלום העולמי ישרור, לא כתוצאה מאילוץ חיצוני, אלא מתוך דברי הנביא (ישעיהו ב') –

"וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה".

חודש טוב ושבת שלום ובשורות טובות לכל בית הישיבה, לכל עם ישראל ולעולם כולו – בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל!