גירסא להדפסה

מבצע יואב, היה אחד מהמבצעים הגדולים ביותר והמשמעותיים ביותר במלחמת העצמאות – היה זה המבצע שבו נכבשו חלקים נרחבים מהנגב ומדרום מישור החוף. בפתיחת המבצע ניסח מפקד החזית, יגאל אלון, פקודת יום מרוממת ומרגשת, שבה התפייט ורומם את לב היוצאים למשימה:

'פקודת יום' זו, כמו גם פקודות יום נוספות, הינן אחד מעמודי התווך של הנעת הצבא לפעולה צבאית או משימת ריגול. לפני כל פעולה, מבצע צבאי או יציאה למשימה, עומד הקצין הבכיר בפני חייליו ומעלה את רוחם במילים גבוהות ופיוטיות, המגבירות את המוטיבציה וההתלהבות שלהם לצאת לפעולה ולהשיג את מטרת יציאתם.

טרם צאתם של המרגלים לתור את הארץ, מקבלים גם הם 'פקודת יום' ממשה-רבנו.

ב'פקודת היום' של משה ניתנת להם רשימה ארוכה של פרטים ופרטי-פרטים, מה עליהם לבדוק ולבחון. אנו רגילים לקרוא זאת שנה בשנה ונראה לנו שזה אך ורק חלק מתיאור הסיפור, שיתברר כסיפור קשה בהיסטוריה של עם ישראל.

ואנו צריכים לשאול את עצמנו, מה הייתה מטרת פקודת היום של משה ?מדוע התורה טורחת להיכנס לפרטי-פרטים – כיצד הנחה משה את המרגלים ב'פקודת היום' שלו ? מה זה משנה מהיכן להתחיל את הסיור שלהם, אם מהנגב או מההר, מה לראות ומה לבדוק? האם לא היה מספיק שנקרא מה הם ראו ועשו בדיעבד?

נקרא תחילה את ארבעת הפסוקים, המתארים את הוראות משה למרגלים –

"וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר:וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־ רָֽב: וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים: וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים".

לדעת הרמב"ן, כל הפרטים בפקודת היום של משה רבנו היו באמת לדעת כיצד לכבוש את הארץ בעתיד ואיך להתמודד עם מקום שלא מכירים, וזה לשונו:

"כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להילחם בארץ נוכרייה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים…וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות…כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב…והנה משה אמר להם … עלו זה הדרך בנגב, שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו בעניינם להשתמר מאד ולהיחלץ, וכן הערים אם הם בצורות ..ויצטרכו לבנות דייק וסוללות או שיבואו מצד אחר. ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים…".

בסוף דבריו כנראה לא התיישבה דעתו של הרמב"ן שאמנם זה הטעם העיקרי לכל הפירוט וההדרכה בפקודת היום  של משה רבנו – ולכן הוסיף נימוק, שטעם פרטי דבריו של משה הוא, כדי שיחזרו וידברו טוב על ארץ ישראל, וזה לשונו:

"…ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה, בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כוח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ…ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו, על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה ..".

בדרכו של הרמב"ן בפרושו הראשון הולך גם הרשב"ם –

"…כי לפי מה שתראו את הארץ תכינו לו כלי מלחמה לסתת את היערים ולהכין הליכת חיילותיכם. כי בטוחים היו שה' יתן להם את ארץ כנען אך לא בלא טורח כי אם בעניין ערכי מלחמה…" (י"ג, י"ח).

מוסיף עליהם אבן-עזרא, שהיו כאן שתי מטרות בריגול – הראשונה איך באמת לכבוש את הארץ; והשנייה גם ללמוד על התנאים המטרולוגיים השוררים בה וזה לשונו –

"וראיתם את הארץ מה הוא – ומה העם. החזק – למלחמה. ואחר כן פי' ומה הארץ – הטובה היא. שהאוויר שלה והמים שלה טובים".

וכן מדגיש הספורנו את ההיבט הרפואי והתזונתי –

"…לדעת אם מושב הארץ טוב כמו שהורו חכמי הרופאים בבחירת המשכנים שנביט אל יושבי הארץ אם הם חזקים ושלימי הגוף או הפך זה וכן נביט אם הם רבים או מעטים כי אמנם ריבוי העם וחזקם יורה על היות אויר הארץ והמזונות טובים וההפך יורה על הפכם".

לעניות דעתי, יש דעות בחז"ל שהבינו שאין הדברים רק כפשוטם, והטעם המרכזי לפקודת היום של משה לא יכול להיות רק שיכינו עצמם לכיבוש פיזי של הארץ. כי אם אכן זו הייתה הסיבה, לא היה  לכאורה צורך לכתוב זאת בתורתנו הקדושה, אלא אם כן יש כאן הנחיות שיש להם משמעות גם לדורות.

נביט בהנחיה הראשונה שמעביר להם משה רבנו – מהיכן להתחיל את הכניסה לארץ. מה החשיבות והמסר לדורות אם מתחילים מהנגב או מההר? אז כנראה יש כן לזה חשיבות!! משה רוצה שהמרגלים יחזרו עם חוויות טובות על ארץ ישראל ואת זה ישדרו לעם בחזרתם. יש חשיבות להיבטים הפסיכולוגיים של כל מעשה ומעשה של האדם, כיצד הוא יחוש ויתרגם את מה שראה ועשה. הראיה של האדם נגזרת, לא רק ממה שרואה פיזית, אלא מהו ה'מטען' שאיתו הוא בא לראות ולחוות את הדברים. אין למעשה דבר כזה שנקרא "ראיה אובייקטיבית", אלא אדם רואה את סך המטען והרגשות והמחשבות שנמצאים במוחו. משה ביקש מהם שיתחילו בנגב הצחיח, בחוויה לא כל כך נעימה, כדי שיסיימו בטוב ועם הרגשות האחרונים הללו יחזרו לעם ישראל –

"וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר, שכן התגרין מראין את הפסולת תחלה ואח"כ מראין את השבח ".

כל אחד מאתנו שיבדוק את עצמו, כאשר הוא נדרש לתאר אירוע שעבר עליו, הרי בדרך כלל החוויות האחרונות הם יהיו הראשונות לתיאור ואותם יציף בהתחלה לפני המאזין. רעיון זה ביטאו חז"ל (ברכות י"ב.):

"כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום".

אמנם, שם הסוגייה עוסקת בעניין ספקות בברכות, אך הביטוי בחז"ל יצא כבר ממשמעותו המקורית והפך למטבע יסודית בנפש האדם.

חז"ל, שהיו גדולים בתורה ובתורת הנפש, התייחסו לרושם האחרון בנפשו של האדם בנושאים שונים. מצאנו בגמרא (קידושי מ':) את מאמרו של ר"ש בן יוחאי,  שטוען לגבי אדם ששינה את דרכו בסוף ימיו לטובה או לרעה, הרי המצב האחרון הוא הקובע את היחס האלוקי אליו –

"אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה – איבד את הראשונות, שנאמר: צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו; ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה – אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו".

למדנו אם כן, שההנחיה מהיכן להתחיל את הסיור, יש בה לימוד ענק לדורות בתחומים רבים שבתורת הנפש.

גם ההנחיה להסתכלות הראשונית על המציאות מחייבת הסתכלות יותר עמוקה. אמנם, אדם כאדם יראה לעיניים ורק הקב"ה רואה פנימה לתוך הלבב, כדברי ה' לשמואל –

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ; כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" .

הראיה היא לא דבר אובייקטיבי, כפי שנוטים לחשוב, אלא היא תוצאה של הראיה הפנימית של האדם ולכן משה רבנו מנחה אותם גם בנקודה זו. וזה לשון המדרש:    

".. ג' פעמים אמר להם ומה הארץ ..אמר להם היו מסתכלין בא"י יש ארץ שמגדלת גיבורים ויש ארץ שמגדלת חלשים ויש שמגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין".

משה רבנו מצווה להם להתבונן פנימה לכוחה של הארץ. אין לשפוט את הארץ לפי אנשים בודדים, אלא להבין מה הארץ הזאת מייצרת, גם אם הדבר לא נראה כרגע לעיני המתבונן וזה באמת מה שהבדיל בין יהושע וכלב לבין שאר המרגלים, מהו המבט הפנימי איתן הם באו.

לדעת הזוהר הקדוש, שאר המרגלים חששו מהמפגש עם ארץ-ישראל, שיחייב התעסקות בענייני החומר שכנשיאים במדבר לא היו בקיאים בו וחששו שלא יהיה מקום לתורתם בארץ-ישראל ולכן מה שהם ראו זה לא מה שיהושע וכלב ראו, למרות שכולם פיזית ראו אותו דבר. ולכן משה הדריך אותם בפרטים, כדי שיתבוננו לעומק. ולכן המדרש [המובא גם ברש"י] ממשיך:

"…ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ומה הארץ אשר הוא יושב בה, מנין אתם יודעין כוחם?, אם במחנים הם שרוין הם גבורים בוטחין על כחם אם במבצרים חלשים הם ולבם רך, ומה הארץ השמנה היא אם פירותיה קלים אם שמנים א"ל הסתכלו באבנים ובצרורות שלה, אם של צונמא הם שמנים הם, אם של חרסים הם רזים הם…" (במדבר רבה  פרשה ט"ז, סימן י"ב).

רבי פינחס ב"ר צבי הירש הלוי הורוויץ (1730- 1805) מחבר 'ספר הפלאה', [הכולל למעשה שלושה ספרים: 'ספר כתובה' על מסכת כתובות, 'ספר המקנה' על מסכת קידושין, וספר 'פנים יפות' – דרשות על התורה וחמש מגילות], מפרש בספרו 'פנים יפות', שההדרכה להתחיל עם הנגב תחילה הייתה משום שזה היה המסלול שעשה אברהם אבינו ויש חשיבות לכך. נראה את לשונו:

"…ויש לפרש, היינו משום דאמרינן בב"ב [ק' א] מה שאמר  הקדוש ברוך הוא לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כדי שיהיה נוח לכבוש לבניו, לכך ציוה להם לילך לארכו ולרחבו מקום שהלך אברהם שהוא כבר נוח לכבוש, וכיון דכתיב באברהם 'הלוך ונסוע הנגבה,' לכך אמר להם עלו זה בנגב, ואפשר מ"ש ועליתם את ההר משום דכתיב באברהם 'ויעתק משם ההרה', כמו שפירש"י גבי לוט 'ההרה המלט' …לאברהם שיושב בהר".

נראה לי להסביר את פירושו המיוחד והמקורי של הרב הורביץ, שההליכה בדרכו של אברהם בקניית ארץ ישראל מראה על הרציפות ההיסטורית, בניגוד למפרשים אחרים  שרואים בכך ענין ללמידה, כיצד לכבוש את הארץ מבחינה צבאית, הרי לדעת בעל פנים יפות הרב פנחס הורביץ יש חשיבות לכך שהכניסה לארץ ישראל תשדר המשך להבטחה האלוקית לאברהם אבינו ובהליכה בדרכים שהוא הלך יש הכרזה קבל עם ועולם, שהנה הבנים שבו לארץ ישראל.

על המשך הכתובים שואל ה'פנים יפות', מדוע היה צריך לתת להם הדרכה שאם הם רואים ערים בצורות סימן שהם חלשים וכו'? ועונה, משום שהעם חשש ממלחמה כתוצאה מהיותם עבדים ולא היה להם את האומץ והכוח והמוטיבציה להילחם. לכן כל כוונתו של משה רבנו הייתה להנחות אותם, שיתרגמו את מה שרואים כסיבה לקלות בה יוכלו לכבוש את הארץ –

"…היינו משום שהעם לא היו חזקים באמונתם לערוך מלחמה, כדכתיב 'פן ינחם העם בראותם מלחמה', וכל כוונת משה היה לחזק את לבבם, אבל אנשים אלו צדיקים היו באותו שעה והאמינו בכיבוש א"י…, ולכן גילה להם משה שיתעלו לחזק את העם, דהיינו כשיראו ערים בצורות יאמרו שהעם הם רפויים, והיינו משום הסימן שמסר להם, וכשיראו שהם בערים פרזות לא יאמרו להם מן העם אלא שיאמרו שנוח לכבוש".

המלבי"ם גם הוא חשב, שכל ההוראות של משה רבנו לא היו הוראות כיצד לכבוש את ארץ ישראל, משום שההוראות היו הפוכות, אלא רצה שיתרשמו חיובית מארץ ישראל ויבינו את מה שרואים ויתורו את הארץ. נראה את לשונו:

"..שהיה השליחות לתור לא לרגל…וברור זה מפרטי הדברים שציווה אותם בעת השליחות שאמר אליהם עלו זה בנגב, הגם שנודע ששם המקום היותר קשה לכבוש כי עמלק יושב בארץ הנגב ואם היו הולכים לרגל את ערות הארץ היה להם לכנס במקום אחר ולבקש איזה מקום שקל יותר לכנס משם אל הארץ וכן אמר להם ועליתם את ההר וההר היה ג"כ המקום היותר קשה לכבוש כמ"ש בספר יהושע".

רבי משה אלשיך טוען, שלמעשה כוונתו הראשונה של משה הייתה, שרק יראו את הארץ ויתכננו כיצד יכבשוה ולא האם ראוי בכלל להגיע לארץ. אבל משה הבין מהקב"ה, שהם רוצים לתור את הארץ, לסרוק אותה ולבדוק האם בכלל מתאים להם לחיות בארץ ישראל ולכן נתן את ההוראות כפי שנתן. וזה לשונו:

"הנה מתחלה אמרו אליו, שלא היו חפצים לתור, רק לראות את הדרך ילכו בה ואת הערים וכו'. אך הוא יתברך גילה למשה, כי לתור בלבבם…על כן, מה עשה משה, שלחם לתור. וזהו וישלח אותם משה לתור וכו'. לומר הנה ידעתי כי לתור היא כוונתכם. [לכן] לבל תענשו על מה שרימיתם, וגם, שתדעו כי נודעה כוונתכם, הנני משלח אתכם לתור את ארץ כנען. ולראות אם יענו ויאמרו חלילה לנו מלתור, רק לראות את הדרך אשר נעלה בה. אך שמעו והודו".

הרש"ר הירש שם לב לשוני בצורת השאלות – בעוד שבתחילה השאלות היו בסגנון 'או או' – "הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה" – הרי בחלק השני הסגנון הוא בלי לתת את שתי האופציות, ונכתב בלשון "החזק הוא הרפה", ולא כתוב 'החזק הוא אם רפה', וכן הלאה בפסוקים. מסיק מכך הרש"ר הירש, שהשאלות אחרונות אינן באות לתאר כיצד יהיה כיבוש הארץ, אלא –

"…מבחינת טובתם של ישראל אין זה חשוב כלל, אם האוכלוסייה היא חזקה או חלשה. אין כאן שאלה של או – או, ולפיכך השאלות כתובות רק זו בצד זו, כאפשרויות שונות, ולא כניגודים…. עליהם להכיר את הארץ כמות שהיא עתה – לא לצורך הכיבוש – אלא כדי ללמוד מוסר השכל לדורות. אם ימצאו חסרונות בארץ וביושביה, יספרו עליהם לבניהם אחריהם, שיזכו ויבחינו; כי עתידה הארץ לפרוח ויושביה עתידים לשגשג – על ידי שמירת ה' וברכתו. אם ימצאו בארץ שפע ועושר, יבינו מאליהם לאיזו ברכה היא עוד תגיע כשה' ישים בה את עיניו לטובה. ומעל לכל: כשיראו את עוצמתו של הכנעני יושב הארץ, תהיה זו להם אזהרה לדורות: כי הכח והעוצמה לא יצילו אומה מאבדון אם תעבור על חוק המוסר האלוהי". וכך יזהיר עמוס (ב, ט) את בני דורו המשחיתים את דרכם בלא לחשוש לעתידם: "ואנכי השמדתי את – האמרי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו וחסן הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת".

כמובן, שיש בדבריו מסר חזק אף לימינו – שעוצמה צבאית או כלכלית איננה ערובה לעתיד העם, אלא רק הצד המוסרי ויש לקיים משנה זהירות משחיתות ציבורית או פרטית.

גם בהמשך כותב הרש"ר הירש על השאלה 'היש בה עץ אם אין' –שכל כוונת השאלה היא במישור הלאומי הכללי של ישראל נראה דבריו הנפלאים :

"…והרי הוא שואל איך סגולות הארץ משפיעות על יושביה ומעצבות את אופיים, מה מעלת הארץ כמקום מטע של התפתחות לאומית, הטובה הִוא אם – רעה מבחינה זו, האם היא מקדמת או מעכבת את חיי התרבות הרוחניים והמוסריים של עם. הרינו מזכירים את מאמר חז"ל, שנלמד מתוך הנסיון: "אוירא דארץ ישראל מחכים" (בבא בתרא קנח ע"ב)".

גם הנצי"ב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר' סובר, שאין טעם בבדיקה טכנית אלא הכוונה בכתוב 'החזק הוא הרפה' –

"משמעו אם חזק הוא בדעתו או נרפה בלבו".

לאמור – עוצמה פיזית היא דבר חשוב, אבל ישנם פרמטרים נוספים וחשובים – רוח העם והנכונות להתמודד עם קשיים ואתגרים פיזיים ורוחניים.

לסיכום, למדנו במאמר זה, שישנן שתי גישות עיקריות מדוע משה מוסר להם הדרכות טרם יציאתם בפקודת היום שלו . הגישה האחת והיותר מוכרת – הצורך בהוראות כיצד לבחון את דרכי הכיבוש של ארץ ישראל כמו כל פקודת יום צבאית ודברה תורה כלשון בני אדם . הגישה הנוספת – יש בדברי משה גם ובעיקר מסרים ערכיים מוסריים ורוחניים ובמיוחד ליחס לארץ ישראל  גם לשעתו וגם לעתיד לבוא ובוודאי דבריו מהדהדים עד הדור שלנו שזכינו להיכנס חזרה לארץ אחרי אלפיים שנות גלות.

שבת שלום לכל בית הישיבה ורפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל.