גירסא להדפסה

אחד המשפטים שקנו שביתה אצל ציבורים נרחבים בעולם כולו הוא הביטוי "העולם שייך לצעירים". למעשה נורמה זו החלה בשנות הששים, כאשר הצעירים ברחבי העולם חשבו שהנהגת העולם צריכה לעבור אליהם ולדעתם הם מספיק  חכמים ונבונים לכך.

תופעת בחירת מנהיגים צעירים התחילה לחלחל בעולם, כאשר באותם ימים בארה"ב נבחר המנהיג הצעיר ביותר בעולם, ג'ון קנדי, למרות שבחירתו הייתה כתוצאה מיופיו ומעשירותו וכו', הוא התגלה כמנהיג חכם, שטיפל בצורה מדהימה במשבר הטילים בקובה, זכה להערצה רבה עקב היותו בעל גישה חברתית ומוסרית ואף זכה להערכה ושיתוף פעולה עם התנועה לזכויות האזרח ועם הוגה הדעות שלה, הכומר האפרו-אמריקני מרתין לותר קינג, שנלחם למען שוויון-זכויות בארה"ב לאזרחים השחורים.

האם הנורמה הזו של סגידה לגיל הצעיר, שכבשה את כל העולם כולו, היא דרכה של תורת ישראל? כמובן שאין התורה מתנגדת או שוללת לחלוטין את המציאות, שיקום צעיר מוכשר, רציני ומוסרי, שייקח על עצמו אחריות והובלה על נושאים ציבוריים שונים. ברם, האם זו דרך לרבים? האם באמת 'העולם שייך לצעירים'? האם אותו צעיר לא יחכים יותר אם יתייעץ עם בעלי ניסיון מבוגרים שקדמו לו?

אנו מוצאים בתשובת איוב (י"ב, י"ב) לצופר הצעיר –

"בִּֽישִׁישִׁ֥ים חָכְמָ֑ה וְאֹ֖רֶךְ יָמִ֣ים תְּבוּנָֽה".

ומסביר ה'מצודת דוד' –

"בישישים חכמה – ובעבור זה ימצא הרבה מן החכמה בלב הישישים כי בעבור רוב הימים ראו הרבה בחוש ומהם יקחו התחלה להבין דבר מתוך דבר:.. ועל כי צופר היה צעיר ממנו לימים אמר איך תתפאר בחכמה למולי ואני ישיש וזקן ממך".

ואכן, מצאנו במשנה (קינים ג', ו') הבדל בין סוגי הזקנים. לא כל זקן הוא מקור לעצה, שהרי אנו רואים זקנים שהם לצערנו חסרי השכלה ודעת – ולא עקב מחלה חלילה שעלול לפגוע גם בזקנים חכמים – אלא בגלל שבהיותם צעירים היו חסרי דעת ובזקנתם הדבר מחריף. וזה מה שנכתב במשנה –

"רבי שמעון בן עקשיא אומר: זקני עם הארץ, כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן, שנאמר (איוב י"ב) 'מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח'. אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, שנאמר (שם /איוב י"ב/) 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה'…".

בפרשתנו, פרשת 'האזינו', אנו לומדים על משה רבנו, שהוא עצמו מונה להנהיג את עם ישראל על ידי הקב"ה והוא בן שמונים שנה ואחיו בן שמונים ושלש שנים, והתורה מדגישה בצורה ברורה וחדה את הצורך ללמוד להתייעץ ולהתחבר לערכי היהדות ולהיסטוריה של עמנו  דרך הדורות הקודמים –

"זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ".

התורה מצווה לנו במפורש, שעלינו להתחבר לעבר ההיסטורי של עמנו, לראות את הנהגתו של הקב"ה את העולם, לפעמים באופן גלוי ולפעמים בהסתר. רק על ידי שרשרת הדורות נוכל להעביר את החוויה לדורות הבאים. צריך לשאול גם את דור האבות וגם את דור ההורים שלהם עצמם, שהם הסבים והסבתות והזקנים. כך עוברת מסורת וכך עוברות תובנות חיים.

יתכן שהצעירים מבינים היום יותר בטכנולוגיה, אבל עיקר החיים זו הנפש, הנשמה, המידות הטובות והלקחים שאפשר להפיק מאירועים בחיים. ובזה הזקנים עדיפים על הצעירים. רבי שמעון בן אלעזר אומר (מגילה ל"א:) –

"תניא, אם יאמרו לך זקנים: סתור! וילדים: בנה! – סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים – בנין, ובנין נערים – סתירה, וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה".

רבי שמעון בן אלעזר מתבטא במקום אחר בדרך קיצונית אף יותר ואומר, שאפילו –

"אם יאמרו לך ילדים: 'בנה בית המקדש!' אל תשמע להן. ואם יאמרו לך זקנים: 'סתור בית המקדש!' שמע להן, מפני שבניין ילדים סתירה וסתירת זקנים בניין…" (תוספתא עבודה זרה, פרק א', הלכה י"ט).

רבי שמשון רפאל הירש בלשונו הזהב מסביר את חשיבות הלמידה מהעבר וממנה למשפחה שלך –

"כאן נאמר: זכרו את זמני העבר, ולא עוד, אלא בינו: חדרו לעומק משמעותם, השכילו וראו את הקשר שבין הדורות הבאים זה אחר זה, דור אדם, דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה; עקבו אחרי מהלכי ההתפתחות של משפחת האדם. ואחר כך – שאל אביך ויגדך: שאל את אביך על ההיסטוריה שלך 'ויגדך', הוא יציג אותה לנגדך כפי שעודנה חיה בליבו…".

את החיבור בין ההיסטוריה הכללית של האדם לבין ההיסטוריה הפרטית אי אפשר לנתק וכאן מסביר מה תפקיד הזקנים בתהליך הלמידה –

"…זקניך ויאמרו לך: זקניך שקנו חכמה ודעת יפתרו לך את פשר ההיסטוריה שלך; הם יבארו לך את מקורך ואת שליחותך ההיסטורית מתוך ההקשר עם התעיות ותקופות החינוך של דורות העבר" (דברים ל"ב, ז').

מסופר על הרב יעקב קמינצקי זצ"ל ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארצות הברית [1891-1986], שבטיסה מארה"ב לישראל ישב ליד אחד ממנהיגי 'מפלגת העבודה' של הימים ההם, שהיה נחשב לאידאולוג של התנועה ובמשך הטיסה הארוכה דיברו ביניהם על יהדות, ציונות, דת ומדינה ושלל נושאים. בחלק גדול משיחתם לא הייתה הסכמה, למרות שהשיחות היו ברוח טובה ומכבדת. לקראת הנחיתה, פנה אותו אדם מכובד לרב קמינצקי ואמר לו: "ראה, לא שוכנעתי בכל מה שאמרת, אבל דבר אחד עליך להסביר לי: כל הנסיעה הארוכה, הבן שלך שהוא בעצמו כבר אדם מבוגר, כל הזמן רץ לשרת אותך וכל הזמן דאג לך והתעניין איך אתה מרגיש והכי מעניין – כל הזמן רצה לשמוע ממך תובנות על החיים ועצות בכל התחומים. והרי בכל אופן אתה אדם זקן מאוד, מה אתה יכול כבר ללמד אותו על החיים?". ענה לו הרב קמינצקי: "החינוך שאנו נותנים לבננו מתחיל ממעמד הר סיני וכל דור פוחת והולך. לכן הצעירים רוצים לשמוע מה שהזקנים אומרים".

למדנו, אם כן, הבנה חדשה במונח 'עשיית תשובה' לכבוד  שבת תשובה. 'תשובה' איננה רק במעשים מסוימים ודעות מסוימות. 'לשוב בתשובה' – הכוונה לשוב למקורות שלנו, לדורות המייסדים, לשוב לאותם ערכים שהם הביאו איתם. כשמדברים איתם, נחשפים לזמנים שבהם אנשים הסתפקו במועט, שלא חיו רק בשביל כסף וכדי לשפר את רמת החיים, אלא בראש ובראשונה דאגו להעביר את המסורת היהודית והמשפחתית, כי בלא שורשים העצים נובלים. ראשיתה של 'תשובה' היא חיבור לעבר, לשורשים. לא יכולה להיות תשובה שלמה אם אדם חושב שההיסטוריה מתחילה ממנו ונגמרת בו.

לדעת המדרש תנאים (דברים ל"ב, ז'), הדרך לשרש את האימרה ש'העולם שייך לצעירים' היא ללמד אותם, שהעולם לא התחיל בהם כנאמר לעיל והיו תקופות אחרות קדומות יותר שניתן ללמוד מהם כמה דברים –

"זכור ימות עולם. אמר להן הקדוש ברוך הוא: היו זכורים מה שעשיתי בראשונים מה שעשיתי בדור המבול ומה שעשיתי בדור הפלגה ומה שעשיתי באנשי סדום".

או בלשון רש"י –

"זכר ימות עולם' – מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו".

הלקח הראשוני שלומדים מהיסטוריה הוא, שיש מחירים להתנהגות ויש ללמוד מדוע נענשו אותם דורות וכנגד אותה דעה שאומרת – מה אכפת לי מה היה פעם ומה זה אומר לחיי מה שקרה לדור המבול וכו'. על כך עונה המדרש בהמשך, שבכל דור יש אנשים שמתנהגים כמו בדור המבול –

'בינו שנות דור ודור', אין דור שאין בו כדור המבול, אין דור שאין בו כדור הפלגה, אין דור שאין בו כאנשי סדום, אין דור שאין בו כקרח וכעדתו, אלא כל אחד ואחד נידון לפי מעשיו".

גם התרגום יונתן מתייחס להתבוננות בעבר דרך לימוד התורה והנביאים, שהם המפתח להבנת העבר. וזה לשונו –

"הִיזכרו מִן ימות העולם הִתבוננו בשנותיהם של כל דור ודור קִראו בספרי התורה ויגידו לכם ובסִפרי נביא ויאמרו לכם" (כתר יונתן דברים ל"ב, ז').

חלק מהמפרשים סבורים, שההתבוננות בעבר מטרתה להודות לקב"ה על מה שקבלו. מילות הפסוק 'זכור ימות עולם' מביאות אותם לומר, שכאן יש תזכורת לחסד שעשה עמנו הקב"ה –

"זכור ימות עולם: עתה מזכיר והולך החסדים שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל" (ריב"ש מבעלי התוס' בכור שור, שם).

והדבר הראשון הוא, שלפני שנולדו כבר הקב"ה דאג להם למקום בעולם, וזה לשון הרשב"ם –

"זכור ימות עולם – בטרם נולדתם הכין לכם נחלתכם".

גם הרמב"ן טוען, שהציווי 'זכור ימות עולם' הוא להזכיר לעם ישראל את הטובות שעשה לעמנו לאורך ההיסטוריה. לצערנו, גם בתקופתנו מדברים על העבר רק בחלקים הקשים והטראגיים ושוכחים לציין שרוב התקופות היו תקופות טובות –

"ואם כן יהיה פירוש זכר ימות עולם – שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית הטובה שעשה להם בעת היצירה, כמו שיאמר בהנחל עליון גוים וגו'. בינו שנות דר ודר – שיבינו לדעת מה שנעשה להם בדורות מעת ששרתה שכינה ביניהם כאשר יספר ימצאהו בארץ מדבר וגו'…" (שם).

רבי עובדיה ספורנו מדגיש את ההתבוננות בעבר, באספקט של להימנע מהתכונה הרעה של חוסר הכרת הטוב –

"אמר אם כן זכור ימות עולם ותבין דרכי טובו וכמה כיוון להיטיב למין האנושי בכלל כשתזכור ראשונה מה שהיטיב לאדם הראשון בתחילת ימי עולם ויניחהו בגן עדן והוא קלקל ענינו: 'בינו שנות דור ודור.' ותבין שנית כמה היטיב לדורות והם השחיתו עד המבול. וכן שלישית מן המבול עד הפלגה והם קלקלו".

רבי עובדיה ספורנו העלה מספר שאלות –

"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. לכאורה דברים כפולים? ועוד, כיון שאמר זה לדורי דורות וכי אביו והזקנים יזכרהו מה שהיה מימות עולם? ועוד קשה, שבאביו אמר לשון הגדה ובזקנים לשון אמירה".

רבי עובדיה עונה תשובה ארוכה מאוד וראוי וכדאי לקוראה במלואה במקור. הוא מחלק בין ארבעה דברים המהווים בסיס לאמונת הדורות, וזה לשונו:

"לכן נראה, דידוע מחוקרי תורתינו הקדושה שיש ארבעה דברים שמביאין ראיה מהם, והן: המוחשות. והמקובלות. והמפורסמות. והמושכלות. א.המוחשות, היינו מה שידוע בחוש, כמו שהאלכסון גדול מהצלע. ב. והמפורסמות, היינו הדבר שהוא מפורסם לרבים. ג. והמקובלות, היינו מה שקיבל מהאבות. ד.והמושכלות, היינו מה שמשיג השכל".

וכאן מפרט רבי עובדיה, שהאמונה שבאה מזקני אומות העולם שנובעת מהשכל יכולה להיות טעות –

"…והנה על המקובלות לכאורה קשה, הא גם כל האומות מקובלים באמונה שלהם מאבותיהם. ולזה נראה, דוודאי בעניני האמונה שהדברים נוגעים אל השכל, יכול להיות שאבותיהם טעו בשכלם, כי החכמים מועטים, ויכולים אותם ששכלם עכור להשתרש באמונה רעה עד שמנחילים לבניהם אמונה כוזבת".

מה שאין כן, להאמין שאירוע שאבותיו ראו בעיניהם אכן קרה, זה בוודאי יכול לקרות, אבל לא מחייב שהתרגום והפקת המסקנות של האירוע אכן מוביל לאמונה אצל אומות העולם, משום שכאן צריך משהו נוסף. נראה זאת בלשונו –

"…משא"כ בדבר המקובל על מעשה שאירע בפנינו שראו בעיניהם, ודאי אי אפשר לומר שכל האבות מהמון רב הזה המציאו בדעתם דבר שקר, לאמר לבניהם שראו בעיניהם אותות ומופתים מאחד עד שראוי להחזיקו באלוה, למען יהי' מוריש לבניו אמונה כוזבת, כי אין לחשוד אף אב אחד שרוצה להוריש לבניו אמונה כוזבת, ולא יתאוה להוריש לבניו אמונה אמיתית. רק לפעמים השכל מטעה את האב ועי"ז מוריש לבניו אמונה כוזבת, אבל להמציא מעשה כוזבת שהחוש מכחיש ודאי לא חשיד אינש בזה. ומכ"ש לחשוד המון רב שכולם ימציאו מדעתם כוזב אשר החוש מכחישו, זה ודאי אי אפשר. לזאת, המעשים אשר מספרים כל אומה ואומה להחזיק אמונותיהם, והמעשה הוא מקובל מאבותיהם – ודאי אמת ואין ספק בו, כי אין ראיה גדולה מהמקובלות. אך ללמוד מאיזה מעשה האמונה, זה צריך לחכמים גדולים מאיזה מעשה יש ללמוד דבר האמונה. כי לפעמים יש לחשוב אף לדבר שהוא נראה במופת, כי על המופתים יש לומר שבלט וכישוף הוא, כמ"ש הרמב"ם (בפ"ח מיסודי התורה  הלכה א'). אם לא שחכמים יגידו על איזה מופת כי זה מופת חותך, אשר א"א להיות רק מאת אלקות…".

וכאן רבי עובדיה עונה על השאלה, מדוע יש כפל ביטוי של 'שאל אביך ויגדך' ו'זקניך ויאמרו לך', וזה לשונו:

"…וידוע כי הגדה מלשון המשכת הדיבור וסיפור המעשה…וסיפור המעשה הוא המקובלות. וזהו שאמר 'שאל אביך ויגדך', כלומר סיפור המעשה והנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא – דבר זה ידוע לך מאביך, כלומר מהמקובלות ידוע לך סיפור המעשים שהן אמת בבירור, כי המקובלות הן אמת בודאי…".

וזה יכול להיות גם אצל אומות העולם, כפי שכתב לעיל, אבל 'זקניך ויאמרו לך' זה העיקר, כי הם מעידים שאכן אלו היו ניסים גלויים והתגלות אמיתית –

"…'זקניך ויאמרו לך', זקניך היינו החכמים, עפ"י סיפורי המעשים ונפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא עמנו – שיגידו לך אביך, יאמרו לך החכמים ש"חלק ה' עמו ויעקב חבל נחלתו". וראי' לזה: "ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יליל ישימון", כלומר במה שהספיק אותם במדבר ארבעים שנה, אשר אין מקום זרע, ונחשים כקורות ועקרבים כקשתות, ולא בלה שלמותם ורגליהם לא בצקה – וזה ודאי כל החכמים יעידון ויגידון כי זה א"א מבלתי מעשה ה' אלקים חיים, וזה מורה כי "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".

לסיום, נביא סיפור מתוק שמוכיח, שהקב"ה טבע בטבע הבריאה את חכמת הניסיון שמועילה במקרים רבים. אני רוצה להדגיש שוב, שהניסיון אינו כלי יחידי וגם לא הזקנה. יכולים בהחלט להיות אנשים צעירים בעלי מעוף וחזון וכושר עשייה, אבל עדיין עליהם לקיים 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך', לא רק בנושא מסורת הדורות, אלא גם לעצות בחיים המעשיים. על זה אמר שלמה המלך (משלי י"ב, ט"ו) –

"דֶּ֣רֶךְ אֱ֭וִיל יָשָׁ֣ר בְּעֵינָ֑יו וְשֹׁמֵ֖עַ לְעֵצָ֣ה חָכָֽם".

ובוודאי לעצה של אדם חכם ובעל ניסיון יש משקל רציני יותר בקבלת החלטות.

בשנת תשנ"ג (1993) הייתה בצורת קשה ביותר ברפובליקה המאוחדת של טנזניה השוכנת במזרח אפריקה. הבצורת הייתה כה קשה עד היותה סכנה לכל בעלי החיים במדינה ובפרט בפארק הלאומי. במיוחד הייתה סכנה לעדרי הפילים שהיו בפארק. לאחר זמן התברר, שעדרי הפילים שעזבו את שטח הפארק ניצלו ואלו שנשארו מתו. לאחר בירור וחקירה התברר, שאלו שעזבו הונהגו על ידי פילות מבוגרות בנות 45 בערך, ואילו אלו שנשארו ומתו הונהגו על ידי פילות בנות 30 בערך. התברר, שהפילות הזקנות חוו חוויה כזו של בצורת כשהיו בנות 10 בערך ואילו אלה שנשארו עדיין לא חיו, ולכן כשהחלה הבצורת היה במוחם של 'בעלי הניסיון' הרצון לעבור למקום טוב יותר ושם שרדו.

נאחל לכל בית הישיבה גמר חתימה טובה ולכל בית ישראל שנה שתתקיים בנו התפילה "שלח רפואה שלמה לחולי עמך" ומנע המשך המגפה מנחלתנו ומהעולם כולו, אכי"ר.