לפני מספר שנים שאל אותי תלמיד, מנין לי שמעמד הר סיני התרחש במציאות והאם יש ממצאים ארכיאולוגים המעידים שאכן אירוע כזה התרחש? אותו תלמיד אף טרח והוסיף לי בכנות, שאם אצליח להוכיח לו זאת מדעית, אז מכאן ולהבא יקבל עליו עול מלכות שמים בצורה אמיתית ולא רק מהשפה ולחוץ.

לפני שאספר מה עניתי לבחור החביב על שאלתו המאתגרת, סיפרתי לו, שהתורה עצמה חששה ממצב שעם-ישראל ישכח את מעמד הר-סיני ולא יראה בו סיפור אמיתי ועל כך הזהיר אותנו משה רבנו בפרשתנו "רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְקֹוָ֣ק אֱלֹקיךָ֘ בְּחֹרֵב֒".

האם 'שכחה' היא דבר שקורה לאדם בניגוד לרצונו? האם 'שכחה' זה דבר שקורה לאדם מטבע ברייתו ואין לנו למעשה כמעט שליטה עליו?

כמובן, שאיננו מדברים על אדם שלקה ל"ע במחלת האלצהיימר אלא באדם בריא ב"ה. דוגמא ל'שכחה', כאשר אדם חוזר מקניות ואשתו שואלת: "האם קנית חלב?" ואז לא פעם ולא פעמיים שומעים את האמירה של הבעל – "אוי שכחתי"… וניתן להזכיר כאן תופעה רווחת לאחרונה לצערנו, של שכחת ילדים ברכב, שהובילה לאסונות כבדים. בוודאי אף אחד לא שוכח ילד בכוונה וכל אחד מבין ויודע מה עלול חלילה לקרות ובכל אופן לצערנו זה קורה לאנשים מן המנין.

מאידך, כמובן שהקב"ה ברא את מנגנון השכחה במוח, כדי שאדם יוכל לחיות  ולשכוח מאורעות קשים שקרו לו בעבר, או לפחות להדחיק אותם ברמה כזו שלא יהיו גורם מפריע לו בחיים הרגילים. אם חלילה לא הייתה מציאות של שכחה, ניצולי השואה ברובם הגדול לא היו מסוגלים לבנות חיים חדשים אחרי הטראומה שוודאי ליוותה אותם כל חייהם. והרי בשנים הראשונות הניצולים לא דיברו כלל על השואה מכמה סיבות, והבינו שכדי לתפקד עליהם להפעיל את מנגנון ההשכחה וההכחשה. ורק מאוחר יותר, כשנכדיהם באו וביקשו מהם לספר, נפתח סגור לבם ויכלו גם בגלל מרחק השנים לדבר על הכול בלי לחשוש, שזה יפריע להם לבנות את חייהם מחדש.

למדנו מכך, ששכחה היא מנגנון שניתן לשליטה בשני הכיוונים. אדם יכול לעשות פעולות כדי לזכור אם הנושא עומד בראש מעייניו וחשוב לו מאוד ובמקביל יכול לגרום וגם להתאמץ לשכוח ולהשכיח ולהכחיש לעצמו את עצם האירוע כדי שלא יפריע לו בחייו.

לעניות דעתי, זה מקור הציווי "השמר פן תשכח" – כיצד אפשר לצוות על דבר שהוא לא רצוני? – אלא התורה חושבת שזה ודאי רצוני ונשלט, אלא שצריך לעבוד על כך ולהתאמץ שמעמד הר סיני לא ישכח. ומהי הדרך? באמצעות העברת הסיפור מדור לדור ללא הפסקה ובקביעת מועד בחודש סיוון, כדי לזכור ולהזכיר ללא הפוגה.

הרש"ר הירש מבסס את הדברים שהעלנו כאן על לשון הכתוב:

"הרי אלו שלוש אזהרות: "השמר לך פן – תשכח" וגו', "שמר נפשך מאד פן – תשכח" וגו', "השמר לך ושמר נפשך מאד פן – יסורו" וגו'. לא הרי "שכח" כהרי "נשה". "שכח" קרוב ל"שגח", "שגה", "שגע" (ראה פי' בראשית ח, א); מכאן שסיבת השכחה איננה חולשת הזכרון – כסיבת הנשייה – אלא דבר משתכח מן הלב משום שהדעת נתונה לדבר אחר."

לא שכחתי את שאלת התלמיד, אך נתאזר בסבלנות, כי לענ"ד הדברים שכתבנו לעיל מתכתבים עם דברי רש"י בפירושו לציווי 'הישמר לך' וכה דבריו:

"…אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמיתתם, תחשבו חכמים ונבונים – ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים" [ד', ט'].

דברי רש"י ניתנים להבנה בהתאם למה שאמרנו לעיל. הוי אומר, שאם תשכחו את מעמד הר סיני, סימן שאינכם חכמים, כי הפעלתם את מנגנון הזכירה שלכם לדבר לא חשוב מתוך שיקול דעת מוטעה וזה סימן שרציתם בצורה כלשהי להשכיח. במילים אחרות, 'שכחה' אינה מנגנון אוטומטי.

כך גם אומר ה'אבן-עזרא' – "אם תשכח כל דבר, אל תשכח יום אשר עמדת בסיני"[ואתחנן ד', ט'], כלומר אנו למדים שאדם שולט על זכרונו, ולכן אומר האבן עזרא, שאדם בוודאי עלול לשכוח דברים, אולם נושא אחד אסור לו לשכוח וזה מעמד הר סיני, כי מה שחשוב מאוד לאדם, אינו יכול לשכוח.

הרמב"ן מרחיק לכת וטוען, שזו לא המלצה של משה רבנו וגם לא בקשה גרידא, אלא האיסור לשכוח הינו 'לא תעשה' וגם 'עשה' והוא מונה זאת בספר המצוות, בעוד הרמב"ם לא הזכיר מצווה זו.

וזה לשון הרמב"ן: "…הזהיר במצות לא תעשה, שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וציווה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה".

הרמב"ן טורח להסביר, מדוע התורה צוותה וחייבה כמצווה ממש על הזיכרון ולא הסתפקה באמירה כללית על חשיבות הזיכרון –

"…והתועלת במצווה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אף על פי שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצוונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים, אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאוזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי [תווך], נכחיש כל חולק וכל מספק [מי שמסתפק], ונשקר אותו [נטען שדובר שקר], לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו היודעים בשקרותו, כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל. והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בוודאי שראינו כולנו בעינינו, וכל מה שספרנו להם".

דברי הרמב"ן נוקבים מאוד! המצווה של העברת המסר מדור לדור היא הערובה לכך שמעמד הר סיני אמת היה –

"…אני מזהירך מאד להישמר ולשמור עצמך מאד מאד, לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך הקולות והלפידים את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם. ופירש הטעם כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו" [שם- בתחילת דבריו].

אבל מי שחושב, שרק בצורה של ציווי ורק העברת המסר בצורה טכנית נשריש בקרב העם את האמונה במעמד הכי חשוב לעם היהודי טועה. הדברים ישפיעו רק אם המוסר אותם מזדהה ומאמין בכך בעצמו. הערה חשובה זו הביא בפנינו רבי משה אלשיך תלמיד רבי יוסף קארו שמקום מנוחתו בצפת [נפטר י"ג ניסן ה'שס 1600]

"…כי כל עוד שהם שקועים בלבבך, כשתלמדם לבניך ולבני בניך יכנסו בעצם הדברים בלבותם ויאמינו כאילו המה בעצמם ראו את הדבר…והוא כלל גדול כתוב אצלנו במקומות רבים, כי בדבר הזה תלוי קבלת תוכחות מוסר ודברי תורה אל שומעיהם, כי אם אומרם מוציאם מקרב לבו, מן הלב יצאו ואל לב שומעיו יכנסו. אך אם הוא מן השפה ולחוץ, גם באזן שומעיו לא יעשו רושם…" [אלשיך ואתחנן ד', ט'].

רבי עובדיה ספורנו, שחי לפני כ-500 שנה מזהיר אותנו מקבלת דעות זרות הכופרות בקבלת התורה בסיני. דעתו כרופא ומדען, יחד עם גדולתו בתורה והיותו ראש הקהילה ברומא ובבולוניה, נתנו לדעותיו משקל רב בנושא האמוני ובדרך להתמודד עם הכפירה. וכה כותב בפרשתנו על הפסוק "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך":

"אף על פי שאמרתי שראוי שתהיו נחשבים חכמים בעיני האומות, הישמר לך מדעות אותם הטועים המכחישים מציאות הא-ל יתברך ויכולתו השגחתו וחשבו הם להביא על כל זה ראיות שכליות…והטעם שהזהרתיך מאד להישמר מזה הוא, שיש לחוש פן תשכח מה שראו עיניך הגשמיים בסיני ועיניך השכליים גם כן בפירוש התורה אשר בה הראית לדעת הפך דעותיהם במופתים שכליים…'והודעתם לבניך' – לבניך שלא ראו אז תודיע במופתים שכליים".

דבריו כאן משתלבים יפה עם גישתו בנושא הכפירה במה שכתב בפירושו למשנה 'דע מה שתשיב לאפיקורס':

"הנה בשקידת תלמוד תורה בלבד ולא בזולת זה, תמצא בה תשובה מספקת לכופרים" [פרקי אבות ב' י"ט]. ובפירוש למשנה "הפוך בה והפוך בה" [שם] הוא כותב: "הפוך בתורה להבין ולהביט נפלאות ממנה ולא תצטרך לספרי פילוסופיה".