שתי פרשיות בתורה כתובות בצורה מאוד מאיימת,אחת בספר ויקרא בפרשת בחקותי  ואחת בספר דברים  בפרשת כי תבוא. שתיהן פרשות קשות המנבאות דברים קשים לישראל, מכות קשות, חורבן, גלות, חרב והרג .

אבל רק אחרי 98 הקללות שבפרשת כי תבוא, נכנס עם ישראל  ללחץ והתחילו לקחת את דברי התוכחה ברצינות ואז אומר המדרש "הוריקו את פניהם" והתחילו לשאול שאלות קשות "מי יוכל  לעמוד בכל אלו?". [מובא ברש"י בפרשת ניצבים].

האם הם חששו רק  לעצמם? האם דאגו רק לעתידם   הפרטי ? כנראה ומסתבר  שהדאגה שלהם הייתה יותר משמעותית ובראש ובראשונה הם  הביעו את שאלתם  ומצוקתם האם המכות האלו לא יחסלו סופית את עם ישראל? האם ההרס, החורבן, הרעב, האויבים, הפחדים, לא יגרמו לכך שלמעשה העם היהודי יאבד מן העולם?

ועל כך בא משה בפרשתנו, פרשת "ניצבים וילך", עם אמירה מאוד ברורה וחד משמעית:

עם ישראל יהיה קיים לעולם. יהיה קשה, יהיו משברים, יהיו אסונות, "אבל התחיל משה לפייסם, אתם נצבים היום – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו היום – כהיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם".

מלים חמות מבטיחות שעם ישראל יהיה  קיים לעולם. וכמובן  אי אפשר לראות זאת רק כהבטחה לדור ההוא אלא כמסר לכל הדורות הבאים שאמנם הדרך היא  ארוכה  אבל אין  לפחד מכך. 

אך בכל אופן נשאלת השאלה מדוע רק עכשיו עם ישראל התחיל לדאוג ולהוריק את פניו. למה זה לא קרה במ"ט  הקללות הראשונות שבפרשת בחקתי, למה זה לא הטריד אז את עם ישראל?

אלא יש כאן היבט פסיכולוגי ברור ופשוט. כשאומרים דברי התעוררות, תוכחה ומוסר לציבור גדול  כל אחד בטוח שלא מדברים עליו, ולא אליו, וכל אחד חושב ש"לי זה לא יקרה". ואכן הקללות שבפרשת בחקותי מדברות לציבור בלשון רבים:" ונתתי פני בכם וניגפתם לפני אויבכם וכו' ",  ואילו הקללות שבפרשת כי תבוא נכתבו בלשון יחיד,  ומדברות  אל כל אחד ואחד. וכאשר יש מצוקה  מאוד חזקה של הפרט, אז נוצרת גם  תחושה של ספקות לגבי העתיד הקולקטיבי.

מסופר על הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל ראש ישיבת "עץ חיים" בירושלים  , שלעת זקנותו התמיד בשמיעת שיעור פרשת שבוע אצל תלמידו לשעבר ר' אריה לוין זצ"ל, השיעור התקיים בשבת  אחר הצהרים.

באחד מערבי  השבתות התבקש ר' אריה לוין ע"י אישה אחת שישלב בתוך השיעור היגדים ודברי מוסר משמעותיים בדבר הצורך לכבד את האישה, ואולי זה ישפיע על בעלה שיושב בשיעור.

ואכן ר' אריה הקפיד לבצע את בקשת האישה, ומיד לאחר השיעור ניגש ר' איסר זלמן  לר' אריה ואמר לו שהפנים את הנושא של השיעור בדבר הצורך לכבד את האישה ומעתה יכבד יותר את אשתו. ר' אריה נבהל ואמר לו : לא אליך התכוונתי אלא למישהו אחר.

אנו נמצאים בימים קשים מאוד  ברמה הלאומית, הרגשה של חוסר ודאות ופגיעה קשה בביטחון האישי, ואעפ"כ  מצוידים אנחנו בהבטחה האלוקית של "אתם ניצבים היום כולכם".

בימים אלו אנו נדרשים להביע את דעתנו בכל הקשור לחינוך ילדינו, וגם כאן אנו מצוידים בהבטחה שלא תמוש התורה הזאת מפינו ומפי זרענו, אך חובה עלינו לגלות רגש של אחריות אישית ולהבין   "אין הדבר תלוי אלא בי" [עבודה זרה   י"ז].