גירסא להדפסה

פרשת 'כי תבוא' מזוהה יותר עם 'פרשת הקללות', והפרשה מסתיימת בדבר מאוד אופטימי ומשמח, כאשר לפני הכניסה לארץ כורת הקב"ה ברית נוספת עם ישראל, חוץ מהברית שכרת איתם במעמד  בהר חורב [סיני].

וכך מסתיימת הפרשה –

"אֵלֶּה֩ דִבְרֵ֨י הַבְּרִ֜ית אֲֽשֶׁר־צִוָּ֧ה יְקֹוָ֣ק אֶת־מֹשֶׁ֗ה לִכְרֹ֛ת אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב מִלְּבַ֣ד הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥ת אִתָּ֖ם בְּחֹרֵֽב: וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה יְקֹוָ֤ק לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו וּלְכָל־אַרְצֽוֹ:(ב) הַמַּסּוֹת֙ הַגְּדֹלֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶ֑יךָ הָאֹתֹ֧ת וְהַמֹּפְתִ֛ים הַגְּדֹלִ֖ים הָהֵֽם:(ג) וְלֹֽא־נָתַן֩ יְקֹוָ֨ק לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:(ד) וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם וְנַֽעַלְךָ֥ לֹֽא־בָלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ:(ה) לֶ֚חֶם לֹ֣א אֲכַלְתֶּ֔ם וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שְׁתִיתֶ֑ם לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם: (ו) וַתָּבֹ֖אוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיֵּצֵ֣א סִיחֹ֣ן מֶֽלֶךְ־חֶ֠שְׁבּוֹן וְע֨וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֧ן לִקְרָאתֵ֛נוּ לַמִּלְחָמָ֖ה וַנַּכֵּֽם:(ז) וַנִּקַּח֙ אֶת־אַרְצָ֔ם וַנִּתְּנָ֣הּ לְנַחֲלָ֔ה לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַחֲצִ֖י שֵׁ֥בֶט הַֽמְנַשִּֽׁי:(ח) וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֶת־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔ילוּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן" (כ"ח, ס"ט – כ"ט, א'-ח').

לשם מה היה צורך לכרות פעם נוספת ברית? האם מעמד הר סיני לא היה מספיק? ובכלל יש דעות בחז"ל, שלמעשה היו כאן שלש בריתות, כפי שמובא בילקוט שמעוני –

"שלש בריתות כרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל, אחת כשיצאו ממצרים ואחת בחורב ואחת כאן" (ילקוט שמעוני תורה פרשת כי תבוא רמז תתקמ).

תשובה לכך אפשר לומר בעידן של זריקת הבוסטר [דחף] של החיסון השלישי נגד קורונה, שכאשר הנוגדנים נחלשו היה צריך לתת עוד מנת חיסון, כדי לחזק את החיסון הקיים. אני באופן אישי למדתי זאת על בשרי, כאשר לאחר החיסון השלישי הלכנו רעייתי ואני לעשות בדיקה סרולוגית ואכן התוצאות דיברו בעד עצמן – פי שמונה נוגדנים!

גם במצב הרוחני, יש צורך מדי פעם להתעורר ו'להתחסן רוחנית', ולכן משה כינס את עם-ישראל פעם נוספת לפני הכניסה לארץ וכרת עמם ברית נוספת, מין זריקת דחף רוחנית של חידוש הברית בין הקב"ה לעם ישראל.

אנו נמצאים באמצעו של חודש אלול וכל מהותו של החודש היא 'זריקת תזכורת' על הברית שיש לנו עם הקב"ה מזה אלפי שנה, כפי שנכתב בתחילת הפרשה הבאה, פרשת 'נצבים' –

"וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת: כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם".

ה'ילקוט שמעוני' שואל את שאלתנו וטוען, לא כפי שאמרנו שזה תגבור לברית הראשונה, אלא שהיה צורך בברית חדשה נוספת, בגלל שעם-ישראל ביטל את הברית בחורב כשחטא בחטא העגל, וזה לשונו –

"ולמה כרת הקדוש ברוך הוא עמהן כאן?" מפני שאותה שכרת בחורב בטלום ואמרו אלה אלהיך ישראל, לפיכך חזר וכרת עמהם בחורב וקבע עליה קללה במי שחוזר בו".

כתמיד, דבריו של הרש"ר הירש מפנים אותנו למבט מעמיק יותר וראיה רוחבית. הצורך בברית נוספת, לדעתו, היא ברית שבאה להכין את עם-ישראל לכניסה לארץ ישראל וזה נעשה במכוון בפתח הכניסה לארץ ישראל. הדור הזה שעומד להיכנס שמע ולא ראה את הברית בחורב, שהתבססה על גאולת מצרים. דור זה ראה את הנהגת ה' רק במה שקרה במדבר והניצחונות על סיחון ועוג, ועל כן יש לחדש עמו את הברית עם אוריינטציה של כניסה לארץ. ונקרא את דבריו הנפלאים –

"…ברית זו תהא חידוש והמשך של הברית שנכרתה בחרב – במקום שניתנה בו תורה ואחרי שהיא ניתנה. בין שתי הבריתות האלה הפסיקה תקופת המסע במדבר ותחילת כיבוש הארץ. שני המאורעות האלה, המסע במדבר והניצחון על סיחון ועוג, השלימו את הניסיון ההיסטורי שהחל בגאולת מצרים, שם הם ראו את הנהגת ה' בגורל אנשים ועמים ובגורל ישראל בייחוד. …..חובה על ישראל לזכור את הניסיונות האלה שעברו עליהם ממצרים ועד הנה, ובטרם יעלו אל הארץ יחדשו ויחזקו על יסוד הניסיונות האלה את הברית שכבר נכרתה למען התורה. זאת בייחוד משום שהברית שנכרתה בחורב, על יסוד הניסיון של גאולת מצרים, לא הייתה חזקה די הצורך ודור הגאולים עדיין לא נמצא ראוי לרשת את הארץ. והנה עתה עמד דור חדש מוכן ומזומן לכבוש את הארץ, ורבים מהדור הזה שמעו על גאולת מצרים ועל הברית בחורב רק מפי אבותיהם שכבר הלכו לעולמם, והם עצמם ראו את ה' רק מתוך הנהגתו במדבר ומהניצחונות שהוא העניק להם על סיחון ועוג".

רש"י מפרש, ששתי הבריתות היו בנושאים שונים – הברית בערבות מואב מטרתה הייתה שיקבלו את התורה בהתחייבות מפורשת, ואילו הברית בסיני הכוונה לקללות בספר ויקרא. נראה את לשונו –

" 'לכרת את בני ישראל' – שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה": 'מלבד הברית' – קללות שבתורת כוהנים שנאמרו בסיני:" וכן נכדו של רש"י הרשב"ם " 'בחורב '- תוכחות שבפרשת אם בחקותי, שכתוב בסופן ביד משה בהר סיני, בהר חורב".

הרב יעקב קמינֶצקי (1891-1986), מגדולי התורה בארה"ב ראש ישיבת 'תורה ודעת' בספרו 'אמת ליעקב' על החומש, בהתייחסו לדברי רש"י מביא את קושיית בעלי התוספות (שבת פ"ח.) כיצד לעם ישראל יש טענה שהתורה שקיבל הייתה בכפיה ועל כן לא מחויב לקיימה, כפי שאומרת שם הגמרא, הרי קראנו כאן בפרשתנו שעם ישראל כרת ברית עם הקב"ה בכניסה לארץ ישראל ולכן לא הייתה שום כפיה?

עונה התוס', שאמנם הייתה כפיה, משום שקבלת התורה הייתה על פי הדיבור ועם ישראל היה חוזר לאחוריו משום האש הגדולה ולא היה אפשר לסרב למצב כזה ולכן נחשב ככפיה. רבי יעקב קמינצקי טוען, שאפשר לתרץ את התוס' אחרת וזה על פי מדרש תנחומא שהובא בפירוש 'מצפה איתן' על הש"ס שחברו הרב אברהם 'מַשְֹכִּיל לְאֵיתָן' [1788-1848]. הרב הביא דברי המדרש תנחומא, ש'נעשה ונשמע' אמרו על תורה שבכתב וכפיית ההר הייתה על תורה שבעל פה ולפ"ז יש לומר שגם קושיית התוס' שלפנינו מתיישבת ע"י דברי התנחומא האלו, שאפשר שכריתת הברית בערבות מואב היתה רק על תורה שבכתב, והמודעה רבא והטענה של עם ישראל שכפו עליו את התורה היא נכונה רק לגבי תורה שבעל פה. לפי זה אפשר לומר, ששתי הבריתות היו אחת לתורה שבכתב ואחת לתורה שלע"פ.

הסבר מעניין כותב רבי משה אלשיך, שלמעשה היו נחוצות שתי בריתות, משום שהברית הראשונה הייתה פנים אל פנים, עין בעין, בהר חורב ולכן היתה נחוצה ברית אנושית בין משה רבנו ועם ישראל, ואם יעלה בדעת משהו שלא ה' ציוה את הברית השנייה, לכן הכתוב מדגיש שזה היה על פי ציווי ה'. נראה את לשונו –

"…אמנם הנה אחר שהוא יתברך כרת ברית עם ישראל בחורב, היה פתחון פה שיאמר נא ישראל מה זה היה למשה ששב ויכרות ברית פעם שנית, ולא עוד אלא שהכביד ביותר באלה ושבועה גדולה, על כן היה גם כן מקום לעלות על רוחם אולי משה מעצמו עשה להחזיקם בתורת ה' אך לא צוה. על כן באה תורת ה' ותעיד ותאמר אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה, כלומר לא בלבד מציאות הברית כי אם גם כל דברי הברית בעצמם לא ייתר ולא פיחת דבר מאשר צוה לו השם יתברך…ומה צורך לכרות ברית זה פעמים?…. לזה אמר הנה הראשון אי אפשר בלתו, כי אז היה פנים בפנים ה' עם ישראל עין בעין, וזהו אומרו מלבד הברית אשר כרת אתם שהוא אשר כרת הוא יתברך אותם ממש פנים בפנים בחורב, וזה השני היה מלבד הברית המוכרח ההוא שהיה אתם הוצרך זה".

הנצי"ב מוולז'ין בספרו 'העמק דבר' על החומש לוקח אותנו להבנה אחרת לחלוטין. לדעתו, הברית הנוספת בערבות מואב קשורה למה שנכתב לפני כן, בו הקב"ה בעצם גוזר עליהם שיפיץ אותם בארבע כנפות תבל –

"וֶהֱפִֽיצְךָ֤ יְקֹוָק֙ בְּכָל־הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ.. וּבַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא־יִהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף־רַגְלֶ֑ךָ…".

ולאחר פסוקים אלו מופיע ענין הברית –

"אֵלֶּה֩ דִבְרֵ֨י הַבְּרִ֜ית אֲֽשֶׁר־צִוָּ֧ה יְקֹוָ֣ק אֶת־מֹשֶׁ֗ה לִכְרֹ֛ת אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב מִלְּבַ֣ד הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥ת אִתָּ֖ם בְּחֹרֵֽב".

לומד מכך הנצי"ב, שהברית הזו באה להבטיח שהפיזור של עם ישראל בגלות יש לו מטרה אלוקית להשפיע על העולם כולו, אבל לצורך זה הקב"ה כורת עמם ברית שלמרות הגלות הזו שתהיה להם קשה ויסבלו רבות, הקב"ה כרת עמם ברית לשומרם. לפעמים השגת היעוד האלוקי באה לעם ישראל בדרך הקשה [ועיין בהעמק דבר בפרשתנו וכן בפרשת דברים פרק א' פסוק מ'].

שנזכה בע"ה לשמור את הברית והחסד אשר כרת אתנו הקב"ה ובמיוחד בימי גאולת ישראל בארץ ישראל ונתפלל ש"לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב".

שבת שלום לכל בית הישיבה ושנת לימודים מוצלחת ופוריה!