היה זה בחג שמחת תורה האחרון בגטו וארשה בשנת תש"ג (1942). בגטו המדולל נשארו כ-3000 יהודים שבורים ורצוצים מתוך כחצי מליון יהודים שהיו בגטו מתושבי ורשה והסביבה. כמנין וחצי של יהודים התכנסו בביתו של הגאון הרב מנחם זמבה הי"ד כדי לערוך הקפות ביום שמחת תורה. אנו יכולים לתאר לעצמנו איזו אוירה שררה בעת ההקפות. קומץ אנשים שכולים וגלמודים מקיפים את הבימה בכאב ובצער ואומרים את פסוקי ההקפות בלב שבור וכואב. בין האנשים היה המחנך הגדול, מנהל בית המדרש למורות "בית יעקב" – ר' יהודה לייב אורליאן. אף הוא היה שבור ורצוץ לאחר שאשתו ובניו נרצחו על ידי הגרמנים הארורים. לפתע נכנס ילד קטן כבן 12 וזה היה חידוש גדול, כי כבר לא היו ילדים בגטו – כולם הושמדו בטרבלינקה. הילד לקח סידור בידו והצטרף למתפללים. ר' יהודה לייב חיבקו יחד עם ספר התורה שבזרועו והחל לשאוג: "יהודי צעיר עם ספר התורה הקדושה" ורקד זמן ממושך עם הילד ועם ספר התורה כשהוא חוזר על דבריו: "יהודי צעיר וספר תורה". מחזה זה גרם לקומץ המדוכאים להתחבר לשמחה, לשמחת תורה האחרון בגיטו ורשה. [מתוך "אני מאמין", מוסד הרב קוק עמ' 240] כך זה היה שם לפני 66 שנה. כך חשנו משלחת תלמידי הישיבה כשחזרנו ערב ראש השנה ממסע מרגש וראינו את חורבנה של יהדות פולין המפוארת, את הבניין שהיה ואיננו. כאבנו את החורבן הנשקף מכל רחוב ומכל עיר ועיירה. רקדנו ושמחנו בשדה התעופה בחזרתנו, כשמסביב לא כל כך הבינו לשמחה זו מה עושה. עכשיו ב"ה, משזכינו למדינה משלנו, אלפי בתי כנסת ובתי מדרש מלאים חוגגים עד אפס מקום והשמחה כדת אין מפריע, יש בכל אופן תחושה שלא כולם שותפים לשמחה. מדוע מה שהבין ר' יהודה לייב בחורבות גטו ורשה אינה בהכרח הבנת דורנו?
צריך אולי להפנים, שהשמחה בספר תורה עם הילד בן ה-12 היא ביטוי אמיתי לשמחה אמיתית לא רק בעת צרה, אלא כל יום ויום ובמיוחד בשמחת תורה. כל מהותה של תורה היא העברתה מדור לדור – "ושננתם לבניך… ולמדתם אותם את בניכם…". אם יש המשכיות, אם יש נוער שמחובר לתורה, זוהי בעצם שמחתה של התורה. קדושת התורה איננה נובעת רק מתוך הכתב שבה, אלא מתוך כך שיש מי שלומדה ומלמדה. מכאן המנהג בשמחת תורה שגם ילדים קטנים ותינוקות של בית רבן עולים לתורה, זאת כדי לבטא את המשמעות האמיתית של העברת התורה מדור לדור. ישנם חילוקי דעות האם צרוף שמחת תורה לשמיני עצרת הוא מנהג בבל או מנהג שהתחיל בארץ ישראל. לדעת האברבנאל ואחרים, חג שמחת תורה הוא למעשה מנהג ארץ ישראלי שמקורו במצוות "הקהל" וזה לשון האברבנאל בפרשת וילך: "וכבר ראיתי כתוב שבכל שנה ושנה היה הכהן הגדול, או הנביא, או השופט, או גדול הדור, קורא בחג הסוכות חלק מן התורה… ובשנה השביעית היה המלך מסיים התורה… מכאן נשאר המנהג בימינו, שהיום השמיני חג העצרת האחרון, נקרא יום שמחת תורה, בו אנו משלימים את התורה, עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה… לדמיין מעשה המלך בזמן ההוא." [עיין בספרו של אברהם יערי על תולדות שמחת תורה כל הענין] לפי דבריו יוצא, ששמחת תורה היא בעצם זכר למצות הקהל בה היה המלך קורא את התורה לפני כל העם כולל הנשים, הילדים הטף. מכאן חשיבותה של שמחת תורה – היכולת שלנו למסור את התורה לבנינו ובנותינו באין מפריע.
לסיום, ברצוני לברך ולאחל לכל משפחת הישיבה, שנשכיל לשמוח ממש בכל יום על כך שבנינו ותלמידינו חובשים את ספסלי בית המדרש מתוך הרחבת הדעת וזוכים להמשיך את שמחת ההקהל והשמחה שנגדעה באירופה לפני כ-60 שנה. אשריהם ואשרינו!! חג שמח!
הזדהות משרד החינוך 
