"שפוך חמתך אל הגויים"

ראש הישיבהברצוני להתייחס לקטע בהגדה של פסח, המעורר תרעומת רבה במשך שנים, ובמהלך הדורות אף השתמשו בו להוכיח את שנאת ישראל כביכול לאומות העולם. קטע זה נמצא בהגדה כבר 900 שנה ויותר, והכוונה היא לקטע של "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו. שפוך עליהם זעמך, וחרון אפך ישיגם. תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'." הקטע הזה עורר אנטגוניזם רב אצל אומות העולם, וזה ברור, אבל לצערנו גם "יפי הנפש" בעם ישראל במשך כל הדורות הצטרפו למקהלת המגנים. ואינני מדבר על פרופסור  מסוים מאוניברסיטת תל אביב, שעכשיו מקבל פרס בינלאומי על ספר שהוציא, בו הוא טוען שאין עם יהודי בכלל, ובמאמר שפרסם לאחרונה בעיתון "מעריב" הוא מספר שהוא פוסח על הקטע הזה בליל הסדר, פשוט משמיט את הקטע הזה מן ההגדה.

 אבל אני מדבר גם על אנשים שהם עם סגנון שונה, כדוגמת פרופ' אסא כשר. הלה כתב מאמר לפני מספר שנים [ניסן תשנ"ה] בעיתון "מעריב", בו הוא טוען שאת ההגדה הוא מחלק לשניים, חלקים שהיו בעבר וגם היום  רלוונטיים לעתיד, ויש בהם גם אמירה חינוכית, וחלקים שהוא רואה אותם שייכיםרק לעבר. לשיטתו, 'שפוך חמתך אל הגויים' שייך לעבר והוא אינו רוצה לחנך את ילדיו לשנאת הזר או לשנאת הגויים, אלא אדרבה רוצה לחנכם לאהבת אומות העולם. לשבחו יאמר שהוא לא השמיט קטע זה מההגדה.

יש המביאים הגדות ישנות, בהם יש כאלה שהרחיקו לכת וכתבו "זכור אהבתך אל הגויים אשר ידעוך, ואל ממלכות אשר בשמך קראו". זאת אומרת, פניה להקב"ה, שיזכור את הגויים שהם בעד עם ישראל.

כנגד כל הנאמר לעיל, חשוב שנדע שהקטע  "שפוך חמתך אל הגויים" שנכנס להגדה של פסח לקוח מספר תהילים בפרק ע"ט והפרק הזה מתחיל ב"מזמור לאסף – אלוהים באו גויים בנחלתך, טמאו את היכל קודשיך, שמו את ירושלים לעיים. נתנו את נבלת עבדך מאכל לעוף השמים, בשר חסידך לחיתו ארץ." ואני מקווה שאף אחד מאותם פרופסורים לא מתכוון גם לצנזר את ספר תהילים.

הגמרא במסכת קידושין [דף לא:] מספרת על אבימי, שמתוך שכיבד את אביו ואמו, זכה להבין את המשמעות של פרק ע"ט בתהילים "מזמור לאסף", המבקש את 'שפוך חמתך', והגמרא שואלת – "מזמור לאסף? קינהמיבעי?!". מה יש לאסף לזמר?? הרי הפרק מדבר על גויים שבאו בנחלתך, נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, שפכו דמם כמים. אלא הסיבה לזמר היא, משום שיש בזה גם בשורה, שכילה ה' חמתו בעצים ובאבנים ולא בבני אדם ולכן כתוב מזמור לאסף ולא קינהלאסף.

כשנעיין בפרק זה מפסוק ד' ואילך, נגלה תמונה קשה של השפלה מצד אויבנו:   "היינו חרפה לשכננו…שפכו דמם כמים סביבות ירושלים…היינו חרפה לשכנינו…עד מתי ה' תאנף לנצח תבער כמו אש קנאתך" ורק אז מגיעה הבקשה –"שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו." זאת אומרת, מי שמוציא את ההקשר ממנו נלקח 'שפוך חמתך', פשוט מחנך לטיפשות באמירה לא אחראית, שצריך לאהוב את כולם. האם יש לאהוב את אלו ששפכו את דמנו כמים אז והיום? אותם אלה שהתעללו בגופות שלנו. האם לחבק את אלו  שנתנו את "נבלת עבדיך לעוף השמיים" אז והיום? רק תזכורת קטנה לכולנו, שהתנהלות כזו היא לא רק נחלת העבר, אלא לצערנו גם בהווה; אויבים ששולחים מתאבדים לפוצץ עצמם באוטובוסים מלאים תינוקות וזקנים. לא נשכח את התמונה המזוויעה שבו זרקו פלשתינים ברמאללה את גופות חיילינו מהחלונות כלפי מטה. חיות אדם זה תואר כבוד לאותם אנשים בעבר ובהווה, שבאו לירושלים, שרפו את בית המקדש והתעללו ושפכו ורטשו תינוקות בצורה בלתי רגילה. עליהם מבקש המשורר בתהילים – "שפוך חמתך אל הגויים….. "

לצערנו יש שלוקחים טקסט מאיזה מקום, ועל פי זה בונים תיאוריה מסוימת על השקפת עולמה של היהדות ביחסה לגויים ולא מבחינים בין סתם נכרים לבין שונאי ישראל שבתוכם .

עיון קל במקורותינו ילמדנו  מהו יחסה האמיתי של תורת ישראל לזרים ולנוכרים תמימים שאינם בקטגוריה של אנטישמיים .

אחד הלקחים המרכזיים של יציאת מצרים, היא לזכור כי עבד היית בארץ מצרים ובהתאם לכך להתייחס לגר ולזר כפי שהתורה מצווה בלא מעט  מקומות "וגר לא תונה ולא תלחצנו" [שמות כב ] "וזכרת כי עבד היית במצרים" [שם טז].

הלכות רבות נאמרו ביחס שיש לנהוג בנכרי. כדי לסבר את האוזן נביא מעט דוגמאות. הגמרא במסכת ברכות דף י"ז. אומרת – "מרבה שלום אחיו עם קרוביו עם כל אדם, אפילו עם נוכרים בשוק. כדי שיהיה אהוב למעלה". מעיון קל בגמרא אנו רואים, שהיחס הנפלא הזה לנכרי הוא לא רק מפני דרכי שלום, אלא "כדי שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה ומקובל על הבריות." כדי שהקב"ה יאהב אותך אתה צריך להרבות שלום עם כל אדם כולל הנכרי. ואם מאן דהו יחשוב חס וחלילה, שזו רק הצהרת כוונות בחז"ל ולא הלכה ומורין כן, אז חז"ל מספרים לנו על אחד מגדולי התנאים "אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נוכרי שבשוק".[שם] ויש שיאמרו, שהנהגה זאת התאימה לתקופת התנאים אבל בימינו לא נוהגים לכבד נכרים. נציע לו לעיין בספר "רבי יעקב", שמתאר את מסכת חייו של אחד מגדולי הדור בארצות הברית הרב יעקב קמינצקי זצ"ל, בו מסופר (עמ' 327) שהייתה איזו נזירה בעיר מונסי, אם המנזר המקומי,  שעברה ברחוב ושאלה את אחד היהודים במקום, מדוע שכניו היהודים של המנזר מסיטים את מבטם או חוצים את הרחוב לעברו השני בכל עת בה חולפת נזירה על פניהם, חוץ מרב ישיש אחד המקפיד תמיד לקדם את פניהם בחיוך ובברכה ידידותית.

ר' יעקב קמינצקי זצ"ל ראה בסיפור על רבי יוחנן דוגמא אישית כיצד לנהוג. זה לא נגמר בברכת שלום, אלא מסופר שם (עמ' 325), שכאשר חלפה לידם לווית נכרי הוא ליווה את מסע הלוויה מרחק ארבע אמות כנדרש על פי ההלכה בלוויית יהודי. כאשר הביע בן שיחו את פליאתו על כי חיוב ללוות נפטר חל גם על נכרי, אמר לו ר' יעקב "אף הוא נברא בצלם אלוקים " [שם ועיין בית יוסף סימן שס"ז].

על הרב צבי יהודה קוק זצ"ל מסופר, שפעם כתב מכתב מאד חריף למנהל בית ספר, שתלמידיו לעגו והתעללו ברוכלים ערביים, בו הוא מדגיש, שלא רק בגלל בעיה של יחסי שכנים צריך לנהוג כבוד באותם ערביים, אלא "מחייב אותי להעירכם על הצורך בשימת לב חינוכית יתרה ומיוחדת וביטול אפשרות גם מצד עוצמה של תורת היהדות ומוסרה.". אמנם ר' צבי יהודה מביא גם את הטעם של דרכי שלום אבל כנימוק שני בחשיבותו [דברי הכנסת101 מצוטט מהספר כבוד הבריות –רקובר עמ' 31 עיי"ש ]

הרמב"ם בהלכות מלכים [פרק י' בהלכה י"ב], לאחר שהוא מביא את ההלכות שציוו חכמים לבקר את חוליהם של הנכרים, לקבור את מתיהם עם מתי ישראל וכו' מפני דרכי שלום, כותב  הרמב"ם נימוק נוסף עם מסר מאוד ברור "הרי נאמר טוב השם לכל ורחמיו על כל מעשיו. ונאמר דרכיה דרכי נועם…" הרמב"ם מוסיף כאן טעם חשוב מאוד, שאיננו מוזכר בגמרא בסוגיית ביקור חולים נכריים, שתורת ישראל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. [יש אפילו תשובה באחרונים על מקרה, בו היה קבור חייל מוסלמי בבית קברות יהודי, והשלטונות היו מוכנים שיפנו את המוסלמי, כותב שו"ת עצי הלבנון סימן ע"ה שלא צריך לשנות את המצב]

הלכות רבות נמצאות בשולחן ערוך ובפוסקים, המבטאות את היחס החיובי לנכרים שמקורם בגמרא ובראשונים, כגון שיש להתפלל על חולה נכרי ומותר לעשות לו "לחישה" וברכה שאם יתרפא יהיה בזה קידוש ה', ויש להספיד נפטר גוי ויש אפילו לומר עליו 'ברוך דיין האמת' בלי שם ומלכות [שו"ת חיים ביד סימן ל"ו]. לא נקל ראש בנושא, יש בעיות הלכתיות רבות הנובעות מתוך כך שתורת ישראל ניתנה לעם ישראל וצריך לדעת מה לעשות כאשר זה מתנגש עם אורח חיים של נוכרים .

 

 ישנם שאלות הקשורות לשבת וחיתון וכד', אבל שאלות אלו  נובעות מתוך הרצון לשמור על קדושת ישראל בלי רצון לפגוע ברגשות של גוי סתם.

ברור אם כן, שלמרות שיש לנהוג כבוד בנכרים ככלל, חשוב שנדע להבדיל בין אלו שרוצים לכלותינו ולהשמידנו לבין גויים סתם.

עם ישראל הוא באמת לא עם טיפש. לא עם מתאבד. אסור לנו לרחם על מי שרוצה ברעתנו וידוע שמי שמרחם על האכזרים בסופו של דבר מתאכזר על  רחמנים.

[דרך אגב, פסוק דומה כמעט בדיוק, נמצא בירמיהו פרק י', שם כתוב – "שפוך חמתך על הגויים". לא "אל הגויים". אנחנו בהגדה אומרים אל הגויים, ויש הבדל גדול מאד בין שפוך חמתך אל הגויים, למרות שיש פרשנים בירמיהו שאומרים שזה אותו דבר. אבל שפוך חמתך אל  הגויים כוונתו אולי אל הכתובת הנכונה למי שראוי לכך .

 בעל ההגדה לא הביא את הטקסט המקביל מירמיהו, משום שירמיהו מדבר על כך שיש שמועה, שנבוכדנאצר מגיע לאזור והוא מתלבט אם ללכת להלחם בבני עמון או לעלות על ירושלים, ואז מתפללים להקב"ה שההחלטה של נבוכדנאצר תהיה שיעלה לרבת עמון. למה? כי הם הגויים אשר לא ידעוך. בעל ההגדה לא הביא את זה כי זה לא רלוונטי לגבי ההגדה. לא רלוונטית ההתלבטות של נבוכדנאצר. בהגדה מדברים על כך שאלו שפגעו ממש בעם ישראל יענשו.]

 עלינו לברר, מהי הסיבה שהפסוקים של "שפוך חמתך" וכו' נאמרים אחרי ברכת המזון בהגדה ולפני השלמת ההלל? – אם כבר אולי מקומם היה צריך להיות  בתחילת ההגדה  כשמדברים על שעבוד מצרים.

נאמרו מספר טעמים, נזכיר בקצרה כמה מהם. יש כאלו שאומרים, משום שמזכירים פה את המצרים המשעבדים בהלל "בצאת ישראל ממצרים" מצווה לקללם, ולכן  אומרים שפוך חמתך אל הגויים. אחרים אומרים, מכיוון שאחרי ברכת המזון ממשיכים את ההלל בקטע "לא לנו", וחז"ל אומרים שקטע זה מדבר על מלחמת גוג ומגוג, לכן אנו מתפללים ומבקשים שפוך חמתך.

יש אומרים, אחרי שקיימנו את "שולחן עורך" בטוב ובנעימים ובסעודה כיד המלך ואנו מלאי הכרת הטוב לבורא עולם, אנו מבקשים דווקא בשעה זו  מהקב"ה, זכור את אלו שמאיימים עלינו לכלותינו.יש אומרים טעם נוסף, שכשם שיש תענית בה"ב אחרי החגים שמא הפלגנו וחטאנו בחג, אז גם בהגדה של פסח אנו אומרים, אם חס וחלילה מגיע לנו עונש שמא לא נהגנו בצניעות ובענווה יתרה בסעודה אם בזמן הארוחה "שכחנו" מה המשמעות של ה"שולחן עורך" הזה ואולי נהגנו שלא כראוי, אז שפוך חמתך על הגויים ולא עלינו.

אבל הטעם שנראה לי למיקום של 'שפוך חמתך' כאן, הוא מה שראיתי בשם האדמו"ר ממונקאשט,  ואולי זהו המסר העיקרי שחשוב לנו לומר מדוע קטע זה נכנס להגדה .

"שכחנו" שלמעשה עיקר ליל הסדר שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים הוא  לא כפי שזה נעשה  עכשיו. הרי ברור, שעיקר הסדר היה עם קורבן פסח. בקושי היה זמן להגיד את ההגדה שאף היא מצווה מהתורה, אבל העיסוק בקרבן הפסח ובאכילתו ובאכילת מצה תפס את מוקד הערב. לא סתם רבן גמליאל אמר במשנה, שכל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח  לא  יצא די חובתו. מהו החשש? מדוע אין זמן? כי באמת עסקו בקורבן פסח ולא נותר זמן. מה עשו בסוף הארוחה? אכלו קורבן פסח!!!.

אנחנו יושבים בימינו בסדר ובסופו אוכלים את האפיקומן. אבל באמת המצה היא לא האפיקומן האמיתי! היא רק סמל למה שהיה לנו בזמן שבית המקדש היה קיים, כשהיה לנו קורבן פסח. אנחנו עושים "כאילו". לוקחים מצה וזה כאילו קרבן פסח.

לומר את האמת, אני לא הרגשתי לעולם באכילת המצה כאפיקומן כאילו אני אוכל את קורבן פסח. אני לא הרגשתי אף פעם. להיפך, הרגשתי  שהמצה היא לא קורבן פסח. דווקא המצה הדגישה את חסרון קורבן פסח.  הצער הוא מאד גדול. מדוע לא אוכלים את קרבן פסח? – כי בית המקדש חרב. ומי החריב את בית המקדש? – אומות העולם ששרפו אותו. זהו בדיוק הזמן שבו צריך להזכיר את המעמד ההיסטורי שכל כך חסר לנו. בדיוק כאן נכנס הקטע, שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך. אנחנו מבקשים את הדבר האמיתי. ואז אנו באים ואומרים "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך". אמנם הנחמה שלנו, שכילה הקב"ה את חמתו בבית המקדש הפיזי בעצים ובאבנים ולא בעם ישראל ממש, עם ישראל חי. אבל בכל אופן מרגישים מאוד את חסרון קרבן פסח .

שמעתי זמר ששמו יעקב אבידן והוא הלחין על הפסוקים של "שפוך חמתך אל הגויים" שיר. נשאלת השאלה, מה יש כאן לשיר על החורבן? אלא  הסיבה, כי יש בזה גם נחמה שהקב"ה מבין שהם כילו את האבנים, הם שרפו את הכל אבל את הנשמה שלנו הם השאירו. ואכן הקב"ה כתב בתורתו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", יש לכל אחד את המשכן שלו שבו הקב"ה שוכן, כי הרי נאמר בתוכם ולא בתוכו . אבל עם כל זה ולמרות הנחמה פורתא , בית המקדש חסר.

 

 הרבי ממונקאשט הביא על זה משל. משל למה הדבר דומה? – משל למלך שאת יום ההולדת שלו עשה כאירוע מרשים, הזמין אלפי אורחים וביקש מהטבח שיכין צלי משובח ומיוחד ויינות משובחים. אפילו הדריך אותו באופן מעשי כיצד לעשות את זה, והטבח הכין את הצלי כמו שצריך, בשרים שלא טעמם אדם מעולם. וכשהכל היה מוכן וכל האורחים המכובדים ישבו מסובים לשולחן   המלכות, הלך הטבח מבית התבשיל עם שני טסים. טס אחד עליו היה מונח הבשר, ובטס השני היה מונח היין. ואז הלך הטבח בשמחה רבה ועבר בחצר לכיוון ארמון המלכות.

באותו רגע שהוא עבר, היו גם כלבי המלך משוטטים בחוץ וכידוע  "גם" כלבים אוהבים בשר צלי טוב. הריח היה כל כך חזק, הלכו הכלבים והתנפלו על צלי  הבשר, והעיפו את הטס עם  הבשר. הלך הטבח והחזיק בשיא כוחו את הטס של היין, עם זה בא למלך ואמר – אדוני המלך , אני ממש מצטער, עצוב לי מאד. עשיתי כל מה שאמרת, אבל מה אעשה יש לך בחצר כלבים והעיפו לי את הטס עם הבשר המשובח שהכנתי . עשה לי טובה, תסלק את הכלבים האלו מארמונך.

והנמשל – גם אנחנו ריבונו של עולם רצינו לאכול מבשר הצלי של קרבן פסח, אבל בבקשה ממך, הסר את "הכלבים" שהעיפו ולקחו לנו את קורבן הפסח. מיהם הכלבים האלה? "הגויים אשר לא ידעוך." אלה שהחריבו את בית המקדש. אלה שגרמו לאסון הגדול של עם ישראל, שמאז אנחנו בגלות. את זה אנחנו מבקשים שתסלק, כדי שנחזיר את סדר הפסח כמו שהיה בדורות הקודמים.

יהי רצון שנזכה לבוא לבית הבחירה מתוך שמחה שהיא המעלה הגבוהה ביותר.

        חג כשר ושמח.