אחד מהאירועים המכוננים, שהתרחשו לפני הקמת המדינה, הוא סיפור הגבורה של תנועת ההעפלה לארץ ישראל מול התנגדות הבריטים לעלייה זו.

אחת מאניות המעפילים נקראה "לטרון", על-שם מחנה המעצר בלטרון, בו רוכזו בין היתר ראשי היישוב ופעילי המחתרות ההגנהוהאצ"ל. האנייה יצאה מדרום צרפת ב-19 באוקטובר 1946 , נעצרה על ידי כוחות הצי הבריטי ונגררה לחיפה ומשם הועברו המעפילים למחנות מעצר בקפריסין. בין 1520 המעפילים שהיו באנייה זו, היו גם הוריי, אריה ורבקה וקסלר ז"ל, שלאחר שאיבדו את כל משפחתם בשואה הנוראה ושהו במחנות ריכוז והשמדה, נאלצו פעם נוספת למצוא את עצמם מאחורי גדרות-תיל עד שעלו ארצה. סיפור ההעפלה הוא אחד הפרקים המזהירים של תנועת העלייה לארץ ישראל וחידוש הישוב היהודי, סיפור גבורה שלצערנו רבים קיפחו בו את חייהם באניות שהוסבו להוביל בני אדם ושחלקן לא היו ראויות כל כך למטרה זו ונספו בלב ים. סיפור גבורה זה הונצח במוזיאון ההעפלה בעתלית, שם גם מצויים שמות הוריי בין אלפי המעפילים.

אינני יודע מי החליט לתת לגיבורי העלייה הזו את השם "מעפילים" ולמעשה הגבורה הזה"העפלה", אך אני מניח שהמונח נלקח מפרשתנו –

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּֽעֲלוּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אָמַר יְקֹוָק כִּי חָטָֽאנוּ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־פִּי יְקֹוָק וְהִוא לֹא תִצְלָֽח:(מב) אַֽל־תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְקֹוָק בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶֽם, כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּֽי־עַל־כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְקֹוָק וְלֹא־יִהְיֶה יְקֹוָק עִמָּכֶֽם. וַיַּעְפִּילוּ לַעֲלוֹת אֶל־רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית־יְקֹוָק וּמֹשֶׁה לֹא־מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַֽמַּחֲנֶֽה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַֽכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּתוּם עַד־הַֽחָרְמָֽה (במדבר פרק י"ד).

רש"י מפרש את המילה 'ויעפילו'  – "לשון חוזק וכן (חבקוק ב', ד') 'הנה עפלה' [עזי רוח] לשון עזות…ומדרש תנחומא מפרשו לשון 'אופל', הלכו חשכים שלא ברשות". אל ראש ההר מפרש רש"י -לארץ ישראל

שני הפירושים כנראה היו משולבים ביסוד קריאת תנועת העלייה – ההעפלה – לשון חוזק וכן שעלו בחשכה, באופל, מבלי שקבלו רשות.

אך האם היה נכון לקרוא למבצע גבורה זה על שם ה'העפלה' ההיא, שכשלה ודינם של המעפילים היה ליפול בידי הכנענים?

נעיין בסיפור ההעפלה שכשלה, כחלק ממכלול 'פרשת המרגלים' ונתייחס בהמשך גם לשאלתנו האם היה ראוי לקרוא למבצע בשם זה. סיפור ההעפלה מסיים את סיפור המרגלים, המהווה רוב פסוקי הפרשה.

ועל כך נשאלות מספר שאלות:

ראשית, מדוע התורה מקדישה כמעט פרשה שלמה לסיפור המרגלים? שהרי ידוע לכולנו, שהתורה מקיפה אלפי שנה מאדם הראשון ועד הכניסה לארץ ואיננה מספרת את כל מהלך הזמן בצורה כרונולוגית ולא מנציחה את מאות אלפי האירועים שקרו במשך אותם שנים, אלא בוררת לה מספר אירועים שיש בהם לימוד והפקת לקחים לדורות. אם כן נשאלת השאלה מה חשיבותו הנצחית של סיפור זה?

שנית, מדוע הקב"ה לא מקבל את תשובתם של המעפילים האלו ? הרי הם רוצים עתה לתקן את מה שקלקלו ורוצים להיכנס לארץ ומדוע הקב"ה בסופו של דבר מאפשר לאויבים להכות בהם ולא לאפשר להם להיכנס לארץ? וידוע לכולנו ש'התשובה קדמה לעולם' והיא אחד מהיסודות עליהם נבנית תורת ישראל ואם-כן מדוע לא אפשרו להם להעפיל לארץ ואף ונענשו כשעשו זאת ?

יש ששואלים ומקשים, תוך שהם משווים את 'חטא המרגלים' ל'חטא העגל', שם אכן נענו ונמחל להם עוונם, לעומת חטא המרגלים שנענו בשלילה כשרצו לתקן?

לעניות דעתנו, הסיפור הזה חשוב שייכתב בהרחבה, הואיל ורבדיו והשלכותיו הרבות מלוות את עם ישראל עד עצם היום הזה. סיפור המרגלים הוא אבן הבוחן של היחס לארץ ישראל. במאמרנו זה ננסה להשיב על שאלות אלה.

רבי חיים פלטיאל, שחי ופעל לפני כשבע-מאות וחמישים שנה והיה תלמיד-חבר של המהר"ם מרוטנברג (מתוך ענווה יתרה נהג לחתום את שמו 'חיים תולעת'), מתרץ שיש הבדל בין רמת התשובה של החוטאים בעגל  לחטאם של המרגלים וזה לשונו:

"וי"ל שלשם [בחטא העגל] נתחרטו מעצמם ועשו תשובה אבל כאן לא נתחרטו אלא מחמת שראו המרגלים שמתו, נתפחדו ומתוך כך עשו תשובה".

לדעתו התשובה של המעפילים לא הייתה כנה, אלא רק מתוך פחד וזו לא נחשבת כתשובה, למרות שגם בחטא העגל חזרו בתשובה מחמת שראו שהקב"ה נגף את העם ואף על פי כן תשובתם כן נתקבלה. מסביר רבי חיים פלטיאל, שבחטא העגל הם לא הוסיפו לחטוא וזה מעיד שתשובתם הייתה מלאה, אבל המרגלים לא כן, שהרי משה אמר להם לא לעלות אך הם עלו ושוב לא צייתו לדבריו, וזה לשונו:

"…מ"מ נתחרטו [בחטא העגל] מכל וכל, שלא הרשיעו יותר באותה שעה. אבל אלו [המרגלים] נתאבלו ונתחרטו ומיד הרשיעו כדכתיב ויעפילו לעלות וגו', דמשה אמר אל תעלו, והם לא שמעו אלא הרשיעו ועלו…" ([פרק י"ד, פסוק מ').

דבריו מתכתבים יפה עם דברי הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב), שחזרה בתשובה אמתית רק כאשר מזדמן לאדם אותו אירוע והוא אינו חוטא שוב – 

"אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כח…".

רבי מאיר שמחה מדווינסק כתב באגרת, המופיעה בספר 'תורה ומלוכה (עמ' 91), ש'חטא המרגלים' היה חמור יותר מ'חטא העגל' ולכן לא התקבלה תשובתם  של המרגלים, למרות שמקובל לחשוב ש'חטא העגל' הוא החמור יותר, שהרי עליו נאמר 'וביום פוקדי ופקדתי' (שמות ל"ב, ל"ד) וזה לשונו:

"והקפיד ה' יתברך על כבוד הארץ יותר מעל כבודו כביכול, עד שבעשיית העגל אחרי שובם מחל להם השי"ת 'וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות' ועל הוציאם דיבת הארץ וימאסו בארץ חמדה נשבע ה' ולא ינחם, כמו שנאמר 'אל תעלו כי אין ה' בקרבכם" (מובא בהערות בשיחות רבי צבי יהודה פרשת שלח).כבודה של ארץ ישראל יותר חשובה מכבוד ה' !!!!מדהים .

בכיוון אחר כותב הנצי"ב מוולוזין, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, וטוען שלמעשה התשובה כן הועילה להם בזה שלא קיבלו עונש, אך זה לא מנע את נפילתם בקרב באופן טבעי על ידי הכנענים, כי תשובה כזו לא מועילה להינצל בדרך נס ולכן לא קרה להם נס, אבל עונש לא קבלו. וזה לשונו:

"ביאר להם, דנהי שלא תהיה מגפותם בדרך עונש, שהרי תשובה הוא כתריס בפני הפורענות, מכל מקום במקום שאי אפשר להינצל אלא בדרך נס, אין התשובה שלא כהוגן מגינה".

המגיד מדובנא כדרכו בקודש מנמק את אי קבלת התשובה של המעפילים, במשל לאדם עשיר שרצה לשדך את בנו לבתו של הרב, אך התנה שהרב ייתן לבנו החתן  מתנות יקרות. הרב דחה את הצעת השידוכים ואמר: "גם אם יוותר אבי החתן מדרישתו, הרי הוא גילה בזה שאינו מבין מה ברכה יש בבת תלמיד חכם". והנמשל – המרגלים גילו והביעו חוסר הבנה במעלתה של ארץ ישראל ושידרו מורך לב לאחיהם שהארץ אוכלת יושביה וכו' ואף שלאחר מכן התחרטו. יש משהו עמוק בזה, שלא מבינים את מעלתה של ארץ ישראל, בשורש העניין, כדברי רבי צבי-יהודה קוק זצ"ל –

"…הם גילו חוסר הבנה וחוסר אמונה בעצם ענין עם ישראל ותורה במציאות של כקידוש החיים וקידוש הארציות הם אשר גרמו למאיסת ארץ חמדה על  כל העם כולו" (שיחות רבי צבי-יהודה, במדבר עמ' 141). כדברי רבי צבי-יהודה נכתב רבות גם בספרי חסידות, שהמרגלים חששו ממפגש עם הארץ, שבו יצטרכו לבטא את דברי התורה הקדושה בחיי המעשה.

על דרך זו ניתן לבאר, שתשובה אחת יש לשאלות שנכתבו לעיל. אינו דומה חטא קשה ככל שיהיה, אפילו לעבוד את העגל או לשון הרע ורכילות על אדם פרטי, כחטא של הוצאת דיבה על ארץ ישראל. ארץ ישראל איננה ארץ ככל העמים, אלא ביתו של הקב"ה – "עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה". וכמו שבקבלת התורה אמרו עם ישראל "נעשה ונשמע", כך גם היו צריכים לקבל את הכניסה לארץ ב"נעשה ונשמע". אדם שרואה חסרונות בארץ ישראל, חסרה לו הידיעה והתחושה של קדושת ארץ ישראל.

הרב ישכר תמר נולד בפולין (1896-1982). לאחר שעלה ארצה, שימש כרב בתל אביב. מילדותו חיבב את התלמוד הירושלמי, ובמשך השנים כתב עליו הערות ופירושים רבים, שהצטברו לפירוש מקיף בשם 'עלי תמר'. בספרו על מסכת שביעית מביא את הגמרא בכתובות (דף קי"ב.):

"ר' אבא מנשק כיפי דעכו. ר' חנינא מתקן מתקליה[=מתקן את התקלות  והמכשולים ברחוב]. ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא [=עברו מהשמש לצל וכן ההפך כדי לא "לקטר" על ארץ ישראל]. ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה, שנאמר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

אותם אמוראים היו מתקנים את המכשולים בעיר מחמת חיבת הארץ ודאגו שלא יצא שם רע על הדרכים. ומספר הרב תמר –

"ראיתי…בחגיגת הנחת היסוד לשכונת נווה ישראל, השתתף הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. בעלותו במשעול הדרך המובילה אל המגרש ראה והנה הדרך מלאה אבנים, ואף כי היה זקן וחלש פינה בעצמו כחמישים אבנים ושפתותיו לחשו 'סולו סולו המסילה סקלו מאבן', וממנו ראו משתתפי החגיגה האחרים ועשו כמעשהו וכך פונתה הדרך מהאבנים ע"כ. הנה עשה הרב כמעשה האמוראים מחונני הארץ בתוספת אמירת הפסוק כצו הנביא. וידוע שהרב ז"ל צווה שלא לדבר שבחים בהספדו אלא שבח אחד "חבל על יהודי ארץ ישראלי זקן", ואכן מעשהו מעיד עליו שהיה מבניה של א"י אשר רצו עבדיה ועפרה יחוננו…".

ומסקנתו של הרב תמר חשובה ביותר –

"…ומעתה תראה, שלשמור על ניקיון הדרכים והרחובות בא"י וכן לעבור משמשא לטולא ומטולא לשמשא אינו רשות אלא חובה, כדי שלא יצא שם רע על ניקיון הדרכים והרחובות בערי א"י וכמו"כ שלא יתרעמו על ישיבת א"י…ועל אחת כמה וכמה, שחובה לשמור על שמה הטוב של א"י וישיבותיה ומוסדותיה רבניה וחכמיה קו"ח מהדרכים שיש לשמור על שמם הטוב".

ואם הבאנו את דבריו על שמה הטוב של ארץ ישראל, נביא בשמו סיפור מפורסם על האדמו"ר מסדיגורה –

"…מה שסיפרו לי שכבוד הרה"צ רא"י מסאדיגורא זצ"ל מפה תל – אביב, היה מנהגו לבוא לביהכ"נ הגדול ביום חג העצמאות של המדינה ולומר הלל בציבור, וכשהמתפללים רקדו לפני רחבת ביהכ"נ השתלב במעגל ורקד בהתלהבות והייתה ההרגשה שיש לו להרבי שמחה מיוחדת בהיום. וכשאחד מחסידיו נכנס אתו בשיחה, סיפר לו שכשהיה מתגורר בוינה, נכנסו הנאצים ימ"ש לשם וראשית מלאכתם היה להתעלל ביהודים ובתור רבן של היהודים בחרו בו להיות מטאטא רחובות העיר. נתנו לו מטאטא גדול לטאטא ובתוך העבודה אמר: 'רבש"ע! אזכה עוד לטאטא רחובות ארץ ישראל'. ושוב תחבו לו דגל נאצי ביד וכפו אותו לקבוע הדגל הנאצי בבניין גבוה. ושוב תוך כדי המעשה אמר: 'רבש"ע! אזכה עוד להניף דגל ישראל במקום גבוה בא"י'. כשזכה לעלות לא"י רצה לקיים דבריו, ברם לא יתכן שיעמוד ברחוב ויטאטא הרחוב לעיני כל, מה עשה? – ביום העצמאות קם בשעה שלש לפנות בוקר ולקח מטאטא גדול וטאטא ברחובות שלו. ושוב לקח דגל ישראל ביום העצמאות וקבעו על הגג בשמחה והתלהבות שקבל ה' תפלתו. ומכאן נובע השמחה וההתלהבות שלו ביום תקומת מדינת ישראל, ישמע חובב ארצו ונבון דבר ויוסיף לקח" (עלי תמר שביעית, פרק ד' הלכה ז').

נחזור לשאלתנו הראשונה, מדוע בחרו להיקרא חלוצי העלייה הבלתי לגאלית לארץ בשם 'מעפילים', הרי המעפילים הראשונים לכאורה לא הותירו מורשת מכובדת כל כך?

ואכן האדמו"ר ממונקאטש, רבי חיים-אליעזר שפירא [1871-1937] בספרו על פרשת השבוע 'אות וחיים ושלום' כתב על פי השקפתו האנטי-ציונית בהיותו מגדולי הוגי הדעות שהתנגדו לציונות ושם הוא השווה בין המעפילים של משה רבנו לעליה הציונית לארץ ישראל,  ובלשונו כתב ש –

"המעפילים הם דוגמא וסמל לכתות ומפלגות שעלו לארץ ישראל בחוזק יד לייסד קולוניות [=מושבות] וללחום נגד העמים ויעפילו לעלות ההר נגד רצון השי"ת, אבל ארון ברית ה' שהיא תורתנו הקדושה ומשה המסמל את מנהיגי  ישראל הנאמנים לדבר ה' לא עלו ולא משו מקרב המחנה ויהי העמלקי והכנעני ויכום ויכתום כאשר היו בעוונותינו הרבים  החרמה וההריגות בירושלים עיה"ק  סמוך לכותל המערבי".

למרות התנגדותו ומאבקו בציונות, הוא תמך בתושבי ארץ-ישראל והדגיש כי הרוצה לדור בארץ חייב להקפיד על קיום מצוות. לשם כך הקים "כולל" בשם 'תפארת צבי' שמקופתו ניתנה תמיכה להחזקת היישוב החרדי בארץ ישראל.

מאידך גיסא, רבי צדוק הכהן מלובלין כתב בספרו 'צדקת הצדיק' (סימן מ"ו), שהמעפילים של משה רבנו עלו כשעדיין לא הגיע הזמן, אבל –

"…בעקבות דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לזה ולכך אמר להם משה והיא לא תצלח. נראה שעצה היא אלא שלא תצלח ודייק והיא שבכל מקום דרשו חז"ל היא ולא אחרת שיש זמן אחר שמצליח והא זמננו זה שהוא עקבי משיחא". [צדקת הצדיק אות מ"ו]

הרי רבי צדוק הכהן מלובלין כבר חזה לפני למעלה ממאה שנה על התחדשות ההעפלה לארץ ישראל שאכן תצליח, כי הגיע זמן הגאולה ועקבות המשיח נראים מכל עבר.

סיפור המרגלים בכלל וסיפור המעפילים שלא זכו להיכנס לארץ, הוא מקור השראה ולימוד ליחס הראוי לארץ ישראל. נזכה ונתפלל, שדורנו דור הגאולה אשר זכה לדור בארץ, יתברך באהבת ארץ ישראל ובשמירה על כבודה ומעמדה.

שבת שלום לכל בית הישיבה!