הזדהות משרד החינוך 
מנהג ישראל לקרוא בהגדה של פסח בשבת הגדול, כפי שכותב הרמ"א (שולחן ערוך סימן ת"ל סעיף א') –
"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו. הגה: והמנהג לומר במנחה ההגדה, מתחילת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו".
על כן נוהגים בקהילות ישראל בשבת הגדול לעסוק בהלכות הפסח ולהתכונן וללמוד ולקרוא מתוך ההגדה לבד ועם המשפחה.
כולנו מחכים בקוצר רוח לשבוע הבא אי"ה, בו נסב כולנו ליד שולחן הסדר, בתפילה שאויבנו לא ינסו לשבש לנו את שמחת החג וחלילה יפגעו בנו שוב לאחר שבוע ימים של טרור אכזרי. אויבינו במשך כל הדורות לא ירדו לכוחות הפנימיים של עם ישראל ולמרות תקופות לא פשוטות בהיסטוריה עקובה מדם של עמנו לא הצליחו לשבור את האמונה ואת התקווה ואת תעצומות הנפש שלנו כעם.
יש שמטעימים בדרך הדרש את דברי ההגדה – "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" – מה שעמד לאבותינו בכל ההיסטוריה הוא דווקא משום שרצו לכלותינו וזה רק חיזק והעצים את יכולת העמידה שלנו וככל שיענו אותנו כן נרבה וכן נפרוץ.
כידוע, נשארו בימינו שתי מצוות מהתורה בליל הסדר, האחד היא אכילת מצת-מצווה בליל הסדר והמצווה השנייה שתופסת את עיקר הזמן של ליל הסדר היא מצוות 'והגדת לבנך' וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. וכבר שאלו רבים וטובים – הרי כולנו מכירים את הסיפור של יציאת מצרים על עשר המכות, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני וכו' – מה יש כבר לספר עוד שאנו לא יודעים, שהרי כולם מכירים את הסיפור בעל-פה. וכן, האם ליל הסדר מיועד רק לתינוקות ולילדים ואם-כן, אז מדוע בעל ההגדה מוסיף "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים וכו'" – למה ולשם מה?
לפני שנענה את תשובתנו, נשאל שאלה נוספת – משה סיפר ליתרו חותנו – "וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְקֹוָק֙ לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל.." (שמות י"ח, ח') – ולכאורה הרי יתרו שמע כבר את הכל, שהרי כתוב "וישמע יתרו את כל אשר עשה ה' ולישראל עמו" – אז מדוע משה רבנו צריך לספר זאת שוב ליתרו, דבר שכבר ידע מעצמו?
ראיתי שבהגדה של בית בריסק נשאלת שאלה זו על משה ויתרו ומשיבים שיש דין מיוחד בסיפור הניסים שעשה ה', ככתוב בתהילים (ק"ו, כ"ב) – "ויספר מעשיו ברינה" – וכתוב – "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו", שיש חובה ויש חשיבות לספר על ניסי הקב"ה. אנחנו יודעים, שאדם העובר אירוע מסוים או נס אישי, הוא מסוגל לספר זאת עשרות פעמים ולרדת לפרטי פרטים מבלי להתעייף, ולהבדיל ילד קטן מסוגל לשמוע את אביו או אמו מספרים לו סיפור לפני השינה עשרות פעמים ויותר מכך והוא דורש את הסיפור המוכר לו…כוחו של סיפור ושל מסורת הם כאשר נטמע בקרב העם, ועוצמתם רק כאשר הם חלק מהאישיות של האדם שיודע לצטט ולספר בעל פה וזה נכס תרבותי נפלא שהולך איתו כל חייו והמסורת הזו עוברת מדור לדור. אותה הגדה, אותן מילים, אותם קטעים שאנו שרים – הם הכוח העצום של ליל הסדר! לא מחפשים מילים חדשות ולא מנגינות חדשות וזו כוחה של מסורת. כמובן אפשר ורצוי להוסיף רעיונות ומשלים בהתאם לגיל המסובים.
אני יכול להעיד על עצמי, שבכל ליל סדר חיכיתי כילד, כנער בוגר וכבעל משפחה לשמוע את אבא ז"ל שר במנגינה שלו את פסוקי ההגדה ושאותה מנגינה אני מנסה להמשיך ככל יכולתי ולחברם למילות ההגדה ואותם רעיונות שחזר ואמר כל שנה חדרו לד.נ.א. שלי ומכאן לילדיי ולנכדיי וזו העוצמה של ליל הסדר, דווקא משום שאנו חוזרים על כך כל שנה ושנה.
אך כדאי להוסיף היבט נוסף. את חובת הסיפור והצורך לספר זאת למרות שהסיפור ידוע, התורה מטילה על האב 'והגדת לבנך', ורק אם אין אב אז אחרים לוקחים את המשימה. נוסיף שזכינו בימינו שלא רק האב נמצא בסדר, אלא ברבים מן הבתים ב"ה יושבים גם הסבא והסבתא ולפעמים גם הסבא-רבה והסבתא-רבתא. ופה מונח לפי דעתי העניין, משום שבכל סיפור ובכל אמירה תלוי מי אומר ומי מספר. ישנה חשיבות עצומה שבליל הסדר המספר הוא דמות נערצת וחשובה בקרב המשפחה ואז לסיפור יש משקל אחר. ופעמים שלא חשוב ממש התוכן, אלא היכולת להתבונן על האבא או הסבא ולראות אותם מספרים ועושים דברים שראו בדורות הקודמים, הן בצורת הסיפור, הן במנגינה מסביב וכן במה שמוסיפים סיפורים נוספים שמוסיפים נופך לליל הסדר. כמובן שיש חשיבות ויש ענין להביא דוגמאות ממה שעבר על המשפחה לדורותיה ולהתחבר לשורשים ולדורות-עבר, וכל המרבה לספר מגיע לרבדים עמוקים יותר והיסטוריים יותר ומתוך כך מחבר את הדור הצעיר לנושא החירות וגאולת מצרים.
חשיבות האומר ומעמדו במשפחה או ברקע שלו נותנת עוצמה לערב זה, כל עדה ועדה וכל משפחה ומשפחה. נזכר אני בהתרגשות עצומה ורואה נגד עיניי, איך אבא ז"ל כשהגענו בהגדה ל'כרפס', היה מפרש לנו ואומר שבתור כרפס לוקחים מרבית האשכנזים את תפוח-האדמה כירק הכרפס והיה אומר: "ראו! תפוח-אדמה זה היה עמוק באדמה ותראו שעכשיו הוא נמצא אחר כבוד בשולחן המלכים הזה! וזה בא ללמדנו שלמרות שעם-ישראל היה "גיט אינדרייט" [=עמוק עמוק באדמה – באידיש זה נשמע אחרת…], ב"ה יצאנו ממצרים והנה עברנו את כל מוראות השואה והנה אנחנו פה בארץ ישראל ליד שולחן הסדר – נלמד מכך שאין מקום לייאוש כלל".
כמובן שאבא אמר דברים אלו לאחר כל מה שעבר בחייו, לאחר שאיבד את הוריו, אחיו ואחותו, סבים וסבתות וכל המשפחה עד שנשאר יחידי ממש – ולמרות כל זאת זכה להקים משפחה לתפארת וכשהוא מספר ומשתף בליל הסדר ומשלב זאת עם כל הסיפור של עם-ישראל, זה נשמע אחרת ויש לזה עוצמות אדירות.
עלינו לשים לב, שבליל הסדר המצווה היא לספר ביציאת מצרים ואילו בכל השנה המצווה היא לזכור את יציאת מצרים – וזה מה שאנו אומרים בהגדה של פסח –
"אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימיך חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח".
ואנו נוהגים כבן זומא ומזכירים גם בכל לילה את יציאת מצרים בקריאת שמע. כמובן שבליל הסדר העיקר הוא הסיפור ולא רק ה'תזכורת', למרות שיש ראשונים שאומרים, שאם אדם לא סיפר את סיפור יציאת מצרים בליל הסדר והזכיר את יציאת מצרים בערבית יצא ידי חובה ולפי דעתם מובן מדוע אין ברכה על מצוות סיפור יציאת מצרים למרות שזו מצוה מהתורה, כפי שכותב רבי צדקיה בן אברהם הרופא בספרו 'שבולי הלקט' (סימן ר"ח) סיבה נוספת –
"מצוות הגדה היא מצוות עשה והייתה טעונה ברכה לפניה, אלא שנפטרת בקריאת שמע והרי קריאת שמע טעונה ברכה לפניה ואחריה".
כמובן לא נתעלם מהתשובה המפורסמת, שהסיבה שאין ברכה על סיפור יציאת מצרים, משום שזו מצוה שאין לה קצבה, ואפילו בדיבור אחד שמדברים בענין יציאת מצרים יוצאים ידי חובה [כמובן שיש תשובות נוספות אבל אין כאן מקום להאריך].
אמנם, כולנו מבינים שלכתחילה המצווה היא לספר ולא רק להזכיר. יש מספר הבדלים בין מצוות הסיפור של ליל הסדר לבין ההזכרה של כל השנה. מורי ורבי הגאון הגדול הרב יעקב חיים גולדוויכט זצ"ל, ראש ישיבת 'כרם ביבנה', סיכם זאת בקצרה בהגדה של פסח שלו (עמ' כ"ה) בכמה נקודות:
ראשית, סיפור הוא כשמספר לאחר, ותזכורת היא שאדם יכול להזכיר לעצמו וזה כמובן מסתמך על הפסוקים 'והגדת לבנך', 'וכי ישאלך בנך'.
שנית, הסיפור לפי ההלכה צריך להיות בצורה של שאלה ותשובה, כפי שמופיע בברייתא (פסחים קט"ז.) –
"תנו רבנן: חכם בנו – שואלו, ואם אינו חכם – אשתו שואלתו. ואם לאו – הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח – שואלין זה לזה. ואפילו שני תלמידי חכמים שואלים זה את זה".
השאלה היא האמצעי הפדגוגי ליצור ענין וכמובן שהשאלות המופיעות בהגדה הן הבסיס וכל המרבה לשאול ולאתגר הרי זה משובח.
שלישית, במצוות הזיכרון הנושא המרכזי הוא גאולת מצרים והסוף הטוב, מה שאין כן במצוות הסיפור שיש לספר את השתלשלות העניין וזה בא לידי ביטוי בהגדה, כפי שהגמרא אומרת "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". בזיכרון עוסקים רק בסיום ובשבח, ואילו בסיפור מתחילים בגנות, כדי שנוכל להודות ולשבח, שהרי חשוב לדעת מה היה קודם, איך זה התחיל ומדוע התפתח כפי שהתפתח.
ידוע מה שנחלקו בגמרא, אם מתחילים את הסיפור מאברהם אבינו שצמח במקום ובבית של עבודה זרה ומגיעים עד השבח של מעמד הר סיני, או מתחילים משעבוד מצרים. להלכה אנו מזכירים בסיפור גם את העבר הרוחני הירוד של עבודה זרה וגם את השעבוד הפיזי.
הערה חשובה נוספת למדנו מפי הרב גולדוויכט זצ"ל בשם רבו הרב יצחק הוטנר זצ"ל, ששני אמצעים אלו – הזיכרון היום-יומי יחד עם הסיפור בליל הסדר – משלימים זה את זה. הזכרת יציאת מצרים כל יום היא הבסיס ונהפכת לשגרה, כפי שאין אדם מרגיש את הכרת הטוב לכך שיכול כל יום לנשום אויר צח וכן לאכול מאכלים בסיסיים אחרים כגון לחם ומים ורואה בזה דבר שבשגרה וקל להשגה. רק כשחלילה הדבר נמנע ממנו עקב מלחמה או מחסור וכדומה, אז לומדים להעריך. מאידך גיסא שמביאים לפניו מותרות ודברים מיוחדים, כמובן ששמח מאוד ומעריך מאוד, למרות שהם לא חיוניים למחייתו אלא רק מסבים לו שמחה ועונג. כך בהזכרת מצרים כל יום, נראה לכאורה כדבר שבשגרה, ברם כל זה בדברים גשמיים אבל בדברים רוחניים ההכרח והעונג שניהם הם מהווים הבסיס לאדם הרוחני, כפי שמצאנו ברמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ז' הלכה א') –
"תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו…עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין, וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו".
לאדם מן המעלה, חיי הרוח מתקיימים גם מהדברים הבסיסיים וגם מה'מותרות' ואין לו הבדל בין שניהם.
אם כן, ניכנס אי"ה בחדווה ובשמחה לליל הסדר, לספר את הסיפור בפעם המי יודע כמה וזה בדיוק יופיו. וכבר נהגו להאכיל את הילדים אחר הצהריים, שלא יהיו רעבים ויוכלו להקשיב ולהיות שותפים לערב הקדוש הזה, ויש האומרים שלמרות שחובה עלינו לבוא בתאבון לאכילת מצה, היות ושעון הקיץ לפנינו ומי שיודע שלא יוכל להחזיק מעמד והדבר עלול לפגום במצווה דאוריתא של סיפור יציאת מצרים, יכול לטעום לפני מנחה כוס תה וקפה או פרי וכדומה, כדי לא למהר בסדר ולקיים את המצווה הקדושה הזאת בהידור ובסבלנות.
שבת שלום, פסח כשר ושמח לכל בית הישיבה!!
