ברוך שומר הבטחתו לישראל - והיא שעמדה לאבותינו – לחג הפסח תשפ"ד

"אחים יקרים ורחימאים! המותר לנו להיות קטנוניים בשעה גדולה ונשגבה זאת? הלא נבוש וניכלם להישאר בדלות ההשגות וקטנות המוחין בתקופה הרת פלאות, כשאנו מוקפים ממש בניסים, ואף עיוור יכול למשש את הניסים בידיים..."

להדפסת דבר התורה לחצו כאן

אחד הקטעים המרגשים בהגדה של פסח הוא, בשעה שכולם מרימים את כוס היין ושרים "והיא שעמדה לאבותינו". זה לא מפתיע, שלקטע זה חוברו הרבה לחנים והאחרון שבהם שהתקבל בציבור הרחב הוא של יונתן רזאל.

מה הטעם שקטע זה מרגש תמיד ורבות הדרשות שנאמרו עליו?

הסיבה היא פשוטה, משום שלצערנו הוא משקף בצורה אמתית את מצבו של עם-ישראל לכל אורך ההיסטוריה. גם אם יש לנו כמה שנים של חסד, המציאות היא שעם ישראל כל הזמן נתון לאיום קיומי ולהשמדה ולמרות כך הקב"ה מצילנו מידם.

מסופר על הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', שבמהלך דרשה בסיום 'סדר נשים' בלימוד 'הדף היומי', שהתקיימה בשבת פרשת 'בהר-בחוקתי' בשנת תש"ב בעיר בני ברק, בעיצומה של השואה, הרב דיבר על כך שיש הבדל בין האדם היהודי הפרטי לבין כלל עם-ישראל. בעוד שבספר ויקרא, בפרשת התוכחה שבפרשת בחוקתי, הכתוב מסיים בהבטחת הקב"ה – "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" – הרי בתוכחה שבפרשת 'כי תבוא' שבספר דברים הכתוב מסיים במילים – "והתמכרתם ואין קונה". לכן, בספר ויקרא מדבר הכתוב בלשון רבים – על כלל ישראל – ולכן יש כאן הבטחה שבסופו של דבר עם-ישראל כעם יישאר ולא יכלה מהעולם, אך מאידך אין כאן הבטחה לאנשים הפרטיים, וזו בעצם התוכחה שבספר דברים שנאמרת שם בלשון יחיד, שם אין הבטחה ליחיד שישרוד. המילים "והיא שעמדה" בהגדה מדברות בדיוק על כך, שהקב"ה מצילנו מידם ועם-ישראל חי ושורד בניסי ניסים.

זה לא מפתיע, שהרב מפוניבז' זצ"ל, על אף שהיה שייך לחברה החרדית, אך עקב מוראות השואה, שם איבד את אשתו וילדיו, ידע את ערכה של שיבת ציון בימינו וגם הקפיד לתלות את דגל המדינה בכל יום העצמאות ולא אמר תחנון באותו יום. אמנם, גם לא אמר הלל ביום העצמאות וידוע מה שהשיב כששאלו אותו אם לא אומר תחנון אז מדוע אינו אומר הלל, וענה בבדיחותא: "אני נוהג כמו בן גוריון! כשם שהוא לא אומר הלל ותחנון, גם אני לא אומר…".

לאחר מלחמת 'ששת הימים', בחודש אלול תשכ"ז, פרסם הרב כהנמן בגיליון המאה של הירחון 'בית יעקב' מאמר, שבו כתב בין השאר –

"אחים יקרים ורחימאים! המותר לנו להיות קטנוניים בשעה גדולה ונשגבה זאת? הלא נבוש וניכלם להישאר בדלות ההשגות וקטנות המוחין בתקופה הרת פלאות, כשאנו מוקפים ממש בניסים, ואף עיוור יכול למשש את הניסים בידיים…הניסים והנפלאות התשועות והנחמות והמלחמות, שהתרחשו בארץ הקודש ובעיר הקודש והמקדש, אף אלה שראו זאת בעיניהם, אף אלה שחזו זאת מבשרם ממש, אינם מצליחים להביע את מעמקי רגשותיהם. ואולי מי אשר כמוני נדד באותם הימים על פני קיבוצי היהודים בגלויות, מסוגל יותר לחוש את תעצומת הניסים ולחשוב יותר על פשר המאורעות המופלאים למאוד"!

אני מניח, שבימים אלו אם היה חי בינינו, היה כותב את אותם דברים גם כיום ואין ספק, שהשנה בכל בתי ישראל הקטע הזה – "והיא שעמדה" – יושר ברוב שמחה וברוב רגש, אחרי החוויה והלחץ שבה היו אזרחי ישראל נתונים לאיום האיראני, אשר העזו  ומימשו אותו, כאשר שגרו טילים ושאר כלי מלחמה כדי לפגוע בתושבי מדינת ישראל ובחסדי שמים נכשלו בגדול כאשר תשעים ותשעה אחוזים מכלי המשחית שלהם לא נכנסו אפילו למדינת ישראל, כאשר חיל האוויר הישראלי עם עזרה של מספר מדינות הצליחו ליירטם בטרם הגיעו לישראל. האויב האיראני המר הזה  השמיע ומשמיע כל הזמן איומים, שרוצה להשמיד את 'הישות הציונית' – קרי את מדינת ישראל ועליהם נאמר על ידי הנביא ישעיהו – "כָּל־כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח…" (נ"ד, י"ז).

אם נעיין ונעמיק בקטע ההגדה הזה, מיד נשאל וננסה להבין, למה התכוונו מחבריו במילה "והיא שעמדה"? מהו הדבר הזה שבגללו לא הצליחו אויבנו לכלותינו?

על כך נאמרו מספר הסברים חשובים ומיוחדים, שכל אחד מהם ראוי לדיבור לחוד. בפשטם של דברים, הכוונה לקטע ההגדה שלפניו, שמה שעמד לאבותינו היא ההבטחה האלוקית שניתנה לאברהם. בעל ההגדה טוען, שזו הבטחה לכל הדורות בהמשך ואין זה רק הבטחה שייצאו מגלות מצרים, אלא זו הבטחה שעם-ישראל חי וקיים למרות כל מה שיעבור ועבר

"בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַשֵּׁב אֶת-הַקֵּץ לַעֲשׂוֹת כְּמָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר;וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי- גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת- הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל".

ולאחריו מיד –

"וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל-דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם".

אלו פשטם של דברים והם מספיקים לשאוב כוחות נפש מההבטחה האלוקית לאברהם גם לימינו. ברם, נוסיף פירושים יפים מאוצר החסידות וגדולי ישראל, שאת רובם שאבתי מ'הגדת על מצות ומרורים', שהיא הגדה של אמונה ותקווה בעמק הבכא, העוסקת בשואה וכתב אותה הרב חיים פ. בניש. כבן לשורדי-שואה, נושא השואה עולה במהלך כל הסדרים הפרטיים והציבוריים שערכתי בעבר ובהווה.

תחילה נתענג במה שאמר האדמו"ר מביאלה, רבי יחיאל יהושע רבינוביץ זצ"ל  (תרס"א–תשמ"ב), המכונה 'חלקת יהושע' על שם ספריו בשם זה. בשנת ת"ש נמלט עם בני משפחתו לשטחי ברית-המועצות ושם הוגלה לסיביר. היה ידוע כצדיק גדול וסיפורים רבים נרקמו אודותיו. אחד מהסיפורים עליו הוא, שבעת שהותו בסיביר בהעדר מקווה טהרה, הוא חפר בשלג ושם טבל בשיא הקור. שם בהיותו בסיביר, אמר תוך שהוא מגביה את כוס היין ומצביע על הכוס, שמה שגרם לכך שלא הצליחו אויבנו לכלותינו, הוא ששמרנו על גזירת חז"ל שגזרו על 'סתם יינם' של הגויים, כפי שאומרת הגמרא (שבת י"ז:), כדי שלא ייטמעו בין הגויים ולא יישאו את בנותיהם, וזה שעם-ישראל שמר על כך שלא יתערבו בין הגויים, בזכות זה לא הצליחו לכלותינו.

הגבהת כוס היין מסמלת את ענין ההיבדלות מהם וזה בניגוד למה שטענו וטוענים עד היום, שההתרחקות מהגויים גורמת לשנאתם וההיבדלות מהם היא בעוכרנו. על כך אמר הרבי מקוצק אמירה חריפה ומיוחדת –

"אם היהודי לא עושה לעצמו קידוש, כלומר לא מקדש את עצמו, הגוי עושה לו הבדלה. אבל אם היהודי עושה לעצמו הבדלה, הגוי מקדש אותו".

רבי נפתלי מרופשיץ הסביר, מדוע מניחים את הכוס לאחר הגבהתו בקטע 'צא ולמד מה רצה לעשות לבן הארמי' – הרי בשעה שלא שתו את יינם ולא התערבו והשתדכו עם המצרים, אז פרעה גזר "רק" על הזכרים. ברם, כאשר השתדכו  עם משפחת לבן, הרי הוא רצה לעקור את הכל, לא רק את הזכרים.

האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג רבי יקותיאל הלברשטם (התרס"ה–התשנ"ד), שאיבד את אשתו ואחד-עשר ילדיו בשואה וקיבל על עצמו, שאם יינצל יבנה בית-רפואה, וזאת הוא מספר בעצמו –

"הייתי כמה שנים במחנות ההשמדה של הנאצים חוץ ממה שרצחו לי את אחד עשר ילדי את אמי אחיותי ואחיי מכל המשפחה נותרתי לבד בחיים. ראיתי מה נקרא אכזריות, אני זוכר כמו היום, שירו לי ביד פחדתי ללכת למרפאות הנאצים שגם שם היו רופאים אבל ידעתי שאם אכנס לשם לא אצא חי ח"ו…ניגשתי לעץ למרות הפחד מהנאצים וקטפתי עלה מהעץ והידקתי אותו על הפצע כדי שיעצור את הדם ואחר כך קטפתי ענף וקשרתי סביב כדי שיחזיק וה' עזר ותוך שלושה ימים הבראתי, אז קיבלתי על עצמי, שאם ה' ייתן לי חיים ואבריא ואצא מכאן מהרשעים האלה, שנראתי אז כמו מוזלמן, אבנה בית רפואה שבית רפואה זה יהיה מיוסד על כך שהרופאים והאחיות יאמינו שיש אלוקים בעולם וידעו שכשניגשים לרפא חולה עושים את המצווה הגדולה ביותר בתורה".

ואכן, לאחר שעלה ארצה קיים את נדרו והקים את 'קריית צאנז' בנתניה ובתוכה את בית החולים 'לניאדו'.

בליל הסדר שנת ה'תשל"ח אמר האדמו"ר על פי הגמרא (תענית ג':) –

"כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות – כך אי אפשר לעולם בלא ישראל".

לכן, כשאומות העולם ניסו לכלותינו לגמרי, אז הם לא הצליחו. רק כאשר רצו לגרום לעם-ישראל נזקים ולפגוע בגופם ובנפשם, לצערנו הצליחו בכך. ולכן, בעל ההגדה אומר, שכשרצו לכלותינו ולהשמידנו טוטלית, אז מובטח לנו שהקב"ה מצילנו מידם .

ולסיום, נענה על שאלת פרשנים רבים, מדוע בקטע המקדים ל'והיא שעמדה' משבח הכתוב את הקב"ה, שהוא שומר הבטחתו לישראל – וכי יעלה על דעתנו אחרת, שהקב"ה לא יקיים את הבטחתו?

ועוד שאלו קדמונים, מדוע לא נאמר 'ברוך מקיים הבטחתו' – במקום 'ברוך שומר הבטחתו'?

תשובה נפלאה כדרכו בקודש על ידי משל, אמר המגיד מדובנא, רבי יעקב קראנץ. היה יהודי עני ואביון, המטופל בילדים רכים ומתוקים, אך דא-עקא לא היה מסוגל להביא להם לחם לאכול ובגד ללבוש וילדיו בוכים ומתחננים. מחוסר ברירה נסע הרחק מביתו כדי לחסוך כסף ולהביאם לביתו. הפרידה הייתה קשה אך כולם הבינו שאין ברירה. אותו עני ואביון זכה לעבוד אצל גביר גדול ובסוף שנות עבודתו ציידו בסכום כסף גדול וכך יצא לביתו. בדרך בהיותו באכסניה, גנבו ממנו כמה נכרים שראו שיש בידו אמתחת עם כסף בייאושו פנה למעסיקו וביקש את עזרתו. המעביד עם כל הרצון הטוב לא יכול היה לעזור לו, אך אם היה אומר לו 'קח את הכסף ואני ערב לכסף עד שתגיע בשלום לביתך', אזי כמובן היה המצב שונה.

אומר המגיד – הקב"ה הבטיח לעם ישראל בחלום 'סולם יעקב' – "וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ". הרי ההבטחה האלוקית הייתה "ושמרתיך" עד אשר הדבר יתקיים, גם אם בדרך יהיו מהמורות וקשיים ופוגרומים ושואה וצרות מצרות שונות, הקב"ה מבטיח לנו שלא יעזוב אותנו ולנו נותר לפקוח את העיניים ולראות שעיני הקב"ה על ארץ ישראל מראשית שנה עד אחרית שנה בהשגחה אלוקית צמודה.

בעל הישועות הוא גם בעל הנחמות וישלח רפואה שלמה לכל הפצועים ונחמה לכל המשפחות השכולות וישלח ברכה והצלחה לחיילים הגיבורים שנלחמים במסירות נפש בעד עמנו ובעד ארצנו ובעד ערי אלוקינו, אכי"ר!

שבת שלום ופסח כשר ושמח לכל בית הישיבה ולכל עם ישראל!!