להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

לפני שנים רבות בנוסעי ברכב שמעתי קלטת-שמע, כפי שהיה בעבר…וכמדומני שהיה זה הרב יהודה יוספי, דרשן ליטאי מפורסם ואביו של הרב מיכי יוספי. הרב יוספי סיפר על אדם יהודי שזכה בלוטו האמריקאי בסכום עתק של עשרה מיליון דולר ובארצות הברית היה נהוג לשלוח פסיכולוג להודיע לזוכה על זכייתו, כדי שלא יקבל אירוע לב חס וחלילה. ויתרה מכך, מכיוון שארצות הברית מאופיינת בריבוי תרבויות ממוצאים שונים, השתדלו להתאים לכל זוכה פסיכולוג עם רקע אתני תרבותי ודתי כשל הזוכה. במקרה המסופר דאגו שפסיכולוג יהודי יבוא ויודיע לזוכה על הפרס הגדול ואכן נבחר האדם הנכון והגיע לביתו של הזוכה, שידע שזכה אך חיכה לאיש המוסמך לבוא ולהודיע לו רשמית. כשהגיע הפסיכולוג היהודי לזוכה פנה אליו בשאלה – "אם הייתי מודיע לך שזכית במיליון דולר, מה היית עושה עם זה?". השיב הזוכה: "הייתי נותן מעשר כספים, קונה דירה לבן שלי ולעצמי מכונית ומשלם את המשכנתא". המשיך ושאל הפסיכולוג: "ואם הייתי מודיע לך שזכית בחמשה מיליון דולר, מה היית עושה?". "הייתי תורם בנוסף למה שאמרתי תרומה לבית הכנסת של הקהילה וכן הייתי קונה כמה דירות להשקעה". "ואם הייתי מודיע לך שזכית בעשרה מליון דולר, מה היית עושה?". אמר לו הזוכה לפסיכולוג: "הייתי נותן חצי לי וחצי לך!". באותו רגע הפסיכולוג קיבל התקף לב ומת…

אינני יודע אם משל היה או אמת, אך רצה הרב יוספי לומר כמה יש להכין אדם לבשורה, אפילו משמחת, והדבר צריך להיות בהדרגה ובצורה חכמה.

אם הדברים אמורים לבשורות טובות, בוודאי שאחת המשימות הקשות ביותר שנדרשים לבצע אנשים שהוטל עליהם להודיע על בשורה רעה ח"ו. משימה זו ידועה כאחת המשימות המאתגרות והמפחידות ביותר. צה"ל הקים יחידה מיוחדת אצל קצין העיר, שאנשיה מתנדבים לבשר חלילה על נפילת הבן בקרב או על פציעתו וכדו'. אותם מתנדבים עוברים הכשרה מיוחדת כדי לדעת להתמודד עם הרגעים הקשים הללו. בתקופתנו בעידן הרשתות החברתיות, התפקיד הוא קשה ומאתגר שבעתיים, משום שמשפחה עלולה למצוא את הידיעה על מות בנה דרך הרשתות החברתיות, דבר שגורם להם לזעזוע כבד מאוד.

בפרשתנו אנו נחשפים לדרך שבה דאג יוסף להודיע לאביו שהוא חי, למרות שחלפו למעלה מעשרים שנה מאז שנפרד מאביו. ננסה ללמוד מתוך הכתוב כיצד רצוי להודיע הודעות משמחות וקל וחומר ידיעות עצובות. ראשית, אנו למדים שיוסף שולח את אחיו לתפקיד הקשה המורכב הזה [ועיין מאמרנו לפרשת ויגש "יענק'לה אתה חי"]

"וַֽיַּעֲל֖וּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב אֲבִיהֶֽם וַיַּגִּ֨דוּ ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י וְכִֽי־ה֥וּא מֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פָג לִבּ֔וֹ כִּ֥י לֹא־הֶאֱמִ֖ין לָהֶֽם: וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל־דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת־הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם: וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד־יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת" (מ"ה, כ"ה – כ"ח).

הסכנה שבהפתעה

האלשיך הקדוש בהתייחסו לאופן הודעת יוסף לאביו על היותו חי, מפנה אותנו לסיפור שמביאה הגמרא (כתובות דף ס"ב:) על רבי חנינא בן חכינאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבא והיה צדיק גדול. מגיל שתים-עשרה עד גיל תשעים-וחמש היה בתענית וישב בבית המדרש רוב ימיו. באחת הפעמים חזר לביתו באופן פתאומי ואשתו שלא צפתה לכך מרוב התרגשות ובהלה נפחה נשמתה ולאחר שהתפלל עליה שבה נשמתה. וזה לשון הגמרא שם –

"רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב.. אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב. עד דאתי אישתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה [=לאחר שתים עשרה שנה לא הכיר את השבילים לביתו הכל השתנה מאז ולא ידע לחזור הביתה]. אזל יתיב אגודא דנהרא [=ישב על שפת הנהר], שמע לההיא רביתא [=נערה ] דהוו קרו לה: בת חכינאי, בת חכינאי, מלי קולתך ותא ניזיל [=מלאי את כדך]. אמר: ש"מ, האי רביתא דידן [=זאת ביתי]. אזל בתרה. הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא [=הגיע הביתה וראה את אשתו מנפה קמח], דל עינה חזיתיה, סוי לבה פרח רוחה. אמר לפניו: רבש"ע, ענייה זו זה שכרה? בעא רחמי עלה וחייה".

סיפור זה מלמדנו על הסכנה בפגישה או הודעה בלתי צפויה, שיכולה לגרום אפילו למוות מתוך התרגשות, בהלה או צער. ואכן, אירוע זה שקרה לאשת רבי חנינא הביא את רבי שמעון בר יוחאי לדרוש –

"אמר רבי שמעון בן יוחאי: ד' דברים הקב"ה שונאן אף אני איני אוהבן: ואחד מהם הוא 'הנכנס לביתו פתאום ואין צריך לומר לתוך ביתו של חבירו'..." .

הדרגתיות

אירוע זה אף התפרסם בציבור ואחד מאלו שהפיקו לקח אישי מסיפור זה היה רבי חמא בר כיסא, עליו מספרת הגמרא (שם), שהקפיד לא להופיע לפני בני ביתו באופן פתאומי וטרח לשלוח הודעה לביתו שהוא נמצא וקרוב לבית ועל כן בנו רבי אושעיא יצא לקראתו. רבי חמא שאל אותו מספר שאלות וידע להשיב למרות שלא למד בקביעות, וכך מספרת הגמרא –

"רבי חמא בר ביסא אזיל יתיב תרי סרי שני בבי מדרשא. כי אתא, אמר: לא איעביד כדעביד בן חכינאי, עייל יתיב במדרשא, שלח לביתיה. אתא ר' אושעיא בריה יתיב קמיה, הוה קא משאיל ליה שמעתא, חזא דקא מתחדדי שמעתיה, חלש דעתיה, אמר: אי הואי הכא הוה לי זרע כי האי [=הלוואי שהיה לי בן כזה]. על לביתיה, על בריה, קם קמיה [=האב קם לכבוד הבן]. הוא סבר, למשאליה שמעתתא קא בעי, אמרה ליה דביתהו: מי איכא אבא דקאים מקמי ברא? קרי עליה רמי בר חמא: החוט המשולש לא במהרה ינתק – זה ר' אושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא".

רבי משה אלשיך, אחרי שמביא את הסיפורים לעיל מהגמרא, מחבר זאת לפרשתנו ומסביר שזה העיקרון שהנחה את השבטים שלא להנחית על האבא את המידע בבת אחת, אלא ללכת מסביב, מענין לענין, ורק בסוף להודיע את העיקר. וזה לשונו –

"והן זאת היה עם לבב השבטים לאמר אם פתאום נאמר לאבינו, יוסף חי, ישתומם ויסתכן. על כן מה עשו התחילו בהגדת דברים מתייחסים, כדי לבא מענין לענין באותו ענין, ויהי סוף הדבר הודיע אותו עוד יוסף חי. וזהו ויגידו לו לאמר כלומר הגידו לו הגדות בהכנה והקדמה כדי לאמר אחרי כן עוד יוסף חי".

נקודה נוספת שמדגיש אלשיך הקדוש היא, שהאחים לא העבירו בתחילה במדויק  את מה שאמר להם יוסף לומר ולכן זה מבחינתם היה חיובי, שלא האמין להם בתחילה, כדי שלא יכנס לסכנה ולהלם. וזה לשונו בהמשך –

"…וגם לא הפליגו בשררתו לומר שהוא אדון כמאמרו אליהם, 'שמני אלהים לאדון', רק מושל בעלמא לבל יבעת בגודל הבשורה. ועל ידי כן ויפג לבו שהומר ונתחלף לבו המר ונשתנה מן הקודם. ומה שנשתנה מעט בלבד – ולא סוי לביה ופרח רוחיה מגודל הבשורה עם הקדימם ההקדמות האמורות – הלא הוא כי לא האמין להם כי אילו היה מאמין בעצם היה מסתכן".

לאט לאט מסרו לו פרטים נוספים עד שהאמין להם, ולכן התורה מפרטת את תהליך מסירת המידע ליעקב, שנלמד מכך לדורות כי הרי אלה 'מעשים שבכל יום' שאירועים דומים מצערים ושמחים פוקדים אותנו כבני אדם. וזה לשונו בהמשך –

"…אך לאט לו, הוסיפו וידברו אליו את כל דברי יוסף שהם דברים מסויימים כי הוא יוסף, כענין מנין רד"ו שרמז, ושהגיע ענין יעקב לרדת, ושימהר טרם יורידוהו בצער אל פרעה, וענין ארץ גושן, ושיבא מזונו על ידי השכינה ולא על ידי השר, הכל ככתוב למעלה. שהם הוראות היותו יוסף, כי בלעדו לא ידע בדברים האלה. וגם נתוסף על זה כי וירא את העגלות כו' אז ותחי רוח יעקב ושרתה עליו רוח הקדש" [ועי"ש בדבריו של האלשיך בהסבר כל המפגש בין האחים לבין יעקב].

אם נתבונן בתורה כולה, נמצא מקרים רבים בהם התורה כדרך אגב מספרת על מסירת מידע קשה, שאופן מסירת הדברים נעשית בצורה חכמה. האחים שבאים לספר לאבא על מה שעוללו לבנו ליוסף, ולמרות האירוע הקשה שגרמו מקפידים על מסירת מידע שפחות יזיק לאביהם ולא מספרים ישירות מה קרה, אלא מספרים מסביב כדי שאביהם יבין ויתרגם לעצמו –

"וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. לד וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים".

מעלי ועד איוב

בתנ"ך אנו רואים מקרים נוספים על דרך הודעת בשורה.

בספר שמואל מסופר כיצד הודיעו לעלי על מות בניו ועל כך ששבו את ארון הברית ולמרות הזהירות שלהם והעובדה שאמרו את הדברים 'מן הקל לכבד', הרי זקנותו הגדולה לא עמדה גם באופן הזהיר שבו אמרו את הדברים, וזה לשון הכתוב (שמואל א', פרק ד') –

"וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל עֵלִי אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר מֶה הָיָה הַדָּבָר בְּנִי. יז וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה.
וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת כִּי זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה".

בספר שמואל ב' אנו למדים על הודעת המבשר לדוד על מות שאול ויהונתן, כאשר מיד לאחר דו-שיח קצר המודיע מוסר בגסות על מות שאול ויהונתן בנו.

במקרה של ההודעה לדוד שמת בנו מבת שבע, עבדי המלך נרתעים מלהגיד למלך את מה שהוא חושש לשמוע. ההודעה מגיעה אל דוד באופן לא ישיר, כאשר דוד שומע את האחרים מתלחשים והוא מבין מה אירע. דוד שואל שאלה ישירה לגבי גורלו של בנו, ועבדיו רק מאשרים את מה שהוא עצמו אמר.

וכן ישנו המקרה על מות אבשלום, כאשר אחימעץ מרכך את המכה על ידי בשורה שמשהו אכן התרחש אך מתחמק מהעברת תוכן האירוע, אך הכושי בחוסר רגישות פותח בשבח המעשה אשר נעשה. תגובתו של דוד המלך מתבטאת ברוגז ולאחריו בבכי ומספד.

אך ללא ספק, המקרה הידוע ביותר בנ"ך אודות דרך ההודעה על בשורה רעה אנו למדים בספר איוב (פרק ט"ז), כאשר השליח הראשון מתחיל בסיפור סתמי על שיגרת הבהמות במרעה, ורק אז הוא עובר לתיאור עימות עם אויב והפגיעות בעובדים וברכוש; השני והשלישי מדברים מיד על הפגיעות הקשות, בלי הקדמות מיותרות; ורק הרביעי מספר על הרוח הגדולה והפגיעה בנפשות ביתו. רק כאשר איוב מעכל היטב שהוא כעת אדם מוכה – מגיעים בהדרגתיות לפגיעה בגופו.

נושא זה מעסיק את כל העולם במיוחד במדינות המערביות וכל אחת פועלת בסגנון שונה. חשוב להדגיש שבעם-ישראל הרגישות החלה כבר אצל אבות האומה ובספרי הנביאים, כפי שהבאנו לעיל, אך במדינות אחרות הרגישות בהודעות היא נושא יחסית חדש. לדוגמא, בארצות הברית במלחמת העולם השניה נמסרו הודעות למשפחות החיילים שנספו באמצעות מברק שגרם להתמרמרות והרגשת ניכור בין משפחות הלוחמים לבין המדינה ורק בשנות השמונים של המאה הקודמת הנושא הועבר לקצין הודעות נפגעים, קצין בקבע שמסר אישית למשפחות ולפעמים גם מלווה באיש דת בהתאם לדתו של החייל, גם לטפל רוחנית במשפחה וגם לעיתים לעודד את הקצין עצמו לעתים נזקק גם הוא לסיוע נפשי.

נחתום בשיר שכתב הזמר דני רובס לאחר פטירתו של אחיו, החייל יואב רובס ז"ל, המבטא את הדרמה והכאב בעת בשורה רעה:

לילה כבר ירד, המשפחה כבר ישנה, הדלתות הוגפו מזמן, שקטה כל השכונה. מכונית זוחלת וחונה שם בדממה, ואיתה תגיע רעידת האדמה.

אור נדלק בסלון, וצללית על וילון, צעקה מפלחת את השקט.

שום דבר לא יהיה לעולם אותו דבר, אחרי הנקישה ההיא בדלת.

העיניים הקרועות בוהות בתדהמה, במדים אשר בדלת, קוצר נשימה.

והלב המפוחד, המנבא רעות, וחיים שלמים שמשתנים בתוך שניות.

אור נדלק בסלון, וצללית על וילון, צעקה מפלחת את השקט.

שום דבר לא יהיה לעולם אותו דבר, אחרי הנקישה ההיא בדלת.

נקישה בדלת שההד שלה נמשך, במילה אחת מסע אפל כל כך נפתח.

שום דבר אף פעם לא יהיה אותו דבר, רגע מבוכה ארוך, היסוס אחד קצר.

אז זה נאמר – והכל נגמר…

נתפלל לקב"ה שנשמע ונתבשר רק בבשורות טובות, ישועות ונחמות!

שבת שלום לכל בית הישיבה!