להדפסת דבר התורה לחצו כאן

אנו נמצאים כעשרה ימים לפני חג הפסח והשבת נקרא את פרשת 'תזריע', שלכאורה אין לה כל קשר וגם לא רמז לחג הפסח הקרב ובא. אך במבט יותר יסודי נגלה, שישנם מסרים שהתורה מעבירה בפרשה זו, שהם מאבני היסוד של חג הפסח. כוונתי לפסוק, שמאפשר ליולדת שאין באפשרותה הכלכלית להביא קרבן שהוא שה, להביא משהו פחות "שווה" – תורים או בני יונה. להלן יתמקד  מאמרנו בנושא מי שאין ידו משגת לחוג את חג הפסח כהלכתו.

וזה לשון הפסוק מיד בפתיחת פרשתנו –

"וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה" (י"ב, ח').

לכאורה, מדוע יש להפחית ממעלת הקרבן שמוטל על היולדת כשאין ידה משגת, הרי אפשר למצוא פתרונות אחרים למצוקתה ולא להוריד את רמת הקרבן, שהרי הדבר עלול להתפרש כזלזול ופגיעה בבית המקדש?

מצאנו התייחסות לכך במדרש 'ילקוט שמעוני', שמדגיש שלמרות שיש דרכים אחרות לפתור את בעייתה, בכל אופן התורה העדיפה ללכת על 'הוזלת' סוג הקורבן ולא קיבלה פתרונות אחרים, ואת זה חז"ל דייקו ממילה אחת בלבד. וזה לשון המדרש –

"ואם לא תמצא ידה די שה – אין אומרים לה ללוות ואין אומרים לה לעסוק באומנות, יש לה שה ואין לה צרכיו, מנין שתביא קרבן עני? ת"ל 'די שה'…" (תזריע רמז תקמט).

לעניות דעתי, חז"ל מדייקים מהמילה 'די', שכוונת התורה שיכול להיות קרבן שהוא קרוב במהותו לשה. הסיבה, שלא חייבו אותה ללוות או ללכת לעבוד כדי לקנות קרבן ראוי, משום שכנראה התורה רצתה ללמדנו, שיש להתחשב באדם שאין לו ולא לגרום לו להסתבך בהלוואות, או לחפש עבודה כזו שתכניס לו כספים כדי שיוכל לקנות קרבן, כי לא תמיד אדם יכול למצוא עבודה כרוחו, המתאימה לאופיו, ובוודאי אישה שיש לה לא מעט הגבלות של צניעות ולוח זמנים מוגבל, משום שהיא צריכה לדאוג לתינוק שזה עתה נולד ולילדים האחרים.

מצאנו הערה נפלאה בספר 'משיבת נפש', שערך הרב אלתר טפליקר (לבוב, שנת תרס"ב) ועוסק בתורתו של רבי נחמן מברסלב בעיקר כדי לקרב רחוקים. שואל שם הרב אלתר, הרי יש אפשרות למי שאין ידו משגת להביא פחות ממה שהתורה הקלה על היולדת, כלומר להביא 'עשירית האיפה', בלי צורך להביא בעל-חיים כלשהו ואפילו לא בני-יונה, ומדוע לא אפשרה ליולדת להביא רק מאפה, מה שאין כן בשבועת הפיקדון או שבועת העדות שמביא קרבן ממאפה כקרבן של האדם הדל שבדלים העני שבעניים?

עונה מחבר 'משיבת נפש' תשובה נפלאה, אך תחילה נביא בלשונו את השאלה –

"ואם לא תמצא ידה די שה וכו'. שמעינן שהיא בדלות אכן אינו בדלי דלות להביא עשירית האיפה. ותימא מאי שנא  מבשבועות העדות ושבועות הפקדון וידיעת הטומאה שהיא בדלות ובדלי דלות?"

ותשובתו היא, שאופן הכפרה הוא בהתאם לסוג החטא ולכן כתשובת המשקל היולדת צריכה להביא כפרה מדבר שיש בו דם ואין להסתפק במאפה. וזה המשך לשונו שם –

"ונראה לי, כי אילו דברים נתנו לנו הערה על בעלי עבירה שישובו לפי העניין, על דעת תשובת המשקל, שהיולדות באה לטהר ממקור דמיה, על כן באה קרבנות על פי זריקת דמים מבעלי חיים כבש או תורים ולא עשירית האיפה, אכן בפרשת  ויקרא מדבר מעבירות שבא ע"י שכחה והעלם דבר, והשכחה בא מרוב אכילה ושתיה, וכל דבר אכילה ראוי לכפרה זו" (משיבת נפש, תזריע י"ב, ח').

מעין דברים אלו כתב רבי אפרים מלונצ'יץ בספרו 'כלי יקר', ותחילה שואל מדוע יולדת מביאה בכלל קרבן, מה חטאה אותה היולדת?

ומביא שני טעמים וזה לשונו –

"כפרה זו היא על עוון הקדום של חוה שגרם לה צער הלידה ומתוך צערה אולי הטיחה דברים כלפי מעלה לאמר אם כן למה זה אנכי הרה עמל ויסורין. וראיה ממה שאמר וטהרה ממקור דמיה מן אותו מקור נפתח לחטאת ולנדה כי הוא גרם לה כל זה והיינו עוון חוה כאמור, גם לשון דמיה כולל העוון מלשון דמיהם בם (ויקרא כ כז):

ויש אומרים שכפרה זו על השבועה שנשבעת שלא להזדקק לבעלה משעה שכורעת לילד (נדה לא ב). …מכל מקום צריכה כפרה על שהוציאה מפיה השבועה והרהרה בלבה לקרוא תגר על ה' מתוך צערה על כן קרבנה חטאת לכפר על חטא המעשה כי עקימת שפתיה חשוב כמעשה, ועולה על הרהור הלב. ויש כדמות רמז לזה ממה שאמר וטהרה ממקור דמיה שאם נשבעה בכעסה ודאי רתיחת הדמים היה סיבה לזה כי המה סיבה לכל כעס וכל כעס מקורו מן הדמים ורתיחתן על כן אמר וטהרה ממקור דמיה" (כלי יקר שם).

את הספר 'צידה לדרך' כתב רבי יששכר-בער איילנבורג כפירוש לרש"י על התורה. הוא חי בפולין לפני כארבע-מאות שנה וחיבר פירושים לגמרא ותשובות, שכללם בחיבורו 'באר שבע'. בדרכו לקבל משרת רבנות של הקהילה האשכנזית בצפת הוא נפטר. בספרו, מצאנו פנינה פרשנית למהות הקרבן של היולדת. גם הוא שואל, מדוע היולדת צריכה להביא קורבן, וזה לשונו –

"יש להקשות, מה חטאה שהוצרכה לקרבן? ואם זה הקרבן הוא על שבאה בסכנה וניצלה מן המיתה, היה ראוי שתביא תודה?!".

ומתרץ בשם רבנו בחיי, שהקרבן הוא לכפר על 'חטא אדם וחוה', שאילולא החטא אישה הייתה יולדת באופן טבעי, כמו שעץ נותן פירות, וזה לשונו –

"ויתכן לפרש שאין הקרבן מצד החטא של עצמה, רק מצד אמה כי היא הייתה אם כל חי ולולא החטא ההוא היה האדם מוליד עם אשתו שלא בדרך תאווה וחשק אלא בדרך הטבע הגמור כדרך טבע האילן המוציא פירותיו בכל שנה שלא בתאוה, והיולדת הזו כאמה בתה במעשה החטא, כי הענפים הם מקולקלים בקלקול השורש ועל כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על חטא הקדמוני שכן נצטווה בסיבת אותו החטא על שלשה מצוות והם נדה חלה והדלקת הנר, ולפי שהחטא ההוא היה תחילה במחשבה ואחר כך במעשה מפני זה הזכיר בקרבן יולדת אחד לעולה ואחד לחטאת, כנגד חטא המחשבה וחטא המעשה, ומפני זה הקדים עולה לחטאת".

כפי שפתחנו בקרבן היולדת הענייה, שאין ידה משגת לקנות שה, אנו מתרגשים לראות כיצד התורה מתחשבת בה. ולמעשה, בנושא זה המלא חמלה, נפתח 'ליל הסדר' בכל קהילות ישראל, כשאנו פותחים באמירת "הא לחמא עניא" ועוד קודם לכניסת החג כולנו עסוקים ב"קמחא דפסחא, כאשר עורכים מגביות כספים כדי  לאפשר לכל יהודי להסב ליד שולחן הסדר ותופעה זו נקבעה אף להלכה (שו"ע או"ח הלכות פסח סימן תכ"ט סעיף א') –

"ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה".

וכותב ה'משנה ברורה' על המנהג הזה, שהוא –

"מנהג  קדום מזמן הגמרא והובא דבר זה בירושלמי פרק קמא במסכת בבא בתרא  'ויכולין בני העיר לכפות זה לזה לענין זה'…" [מומלץ לעיין בפרשנים של השו"ע וללמוד את הפרטים הרבים עד להיכן מגיע מנהג קדוש זה].

את אותה אמירה הלכתית מצאנו גם ברמב"ם (הלכות חגיגה, פ"ב הל' י"ד) –

"כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה, לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצווה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאומללים שנאמר 'והלוי והגר והיתום והאלמנה', מאכיל הכול ומשקן כפי עשרו, ומי שאכל זבחיו ולא שימח אלו עמו, עליו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם…".

וכן כותב הרמב"ם בהלכות יו"ט (פ"ו הי"ח) –

"כשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו…ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם' (מלאכי ב')".

יש להדגיש, שההכרח להתחשב ולהתעניין במצבו של העני והאומלל הוא בכל חג ובכל מועד, אבל בחג הפסח – חג החרות – יש לכך משמעות נוספת, כי אחד התנאים המרכזיים להיגאל ולהיות בני חורין הוא הדאגה לזולת ולכל מי שמוגדר כזקוק לעזרה, ולכן אחרי ההזמנה הנדיבה ל'כל דכפין' ו'כל דצריך', אנו מאמינים ובטוחים – "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין", וכדברי הגמרא (בבא בתרא דף י'.) –

"תניא, ר"י אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: (ישעיהו נ"ו) 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות'…".

הנהגה הלכתית זו של עם-ישראל לנהוג בחמלה כלפי החלשים בחברה טבועה בד.נ.א. של עמנו וכבר כתב הרב משה צבי נריה זצ"ל על הוגה דעות גרמני שפיתח תאוריה על 'מוסר אדונים', שתוצאותיה היו אחר כך איומות ביותר. אותו גרמני פיתח תיזה על מוסר החזקים המנצחים, השולטים ו…המדבירים. השקפתו הייתה, שהחלש בכלל לא תופס מקום וצריך 'להיפטר' ממנו וראוי להם לאומות העולם להשתחרר מ'מוסר העבדים היהודי', פרי החולשה, ולשוב ל'מוסר האבירים', מוסר הגבורה ומוסר המלחמה. הוא קבע, כי מוסר היהדות הוא-הוא מוסר עבדים…מידות החסד והרחמים, הנדיבות והחמלה, שהן יסודות המוסר היהודי, מקורם לשיטתו בסבל ובעבדות שסבל העם הזה בראשית דרכו.

הרב הגיב לגרמני הזה, באומרו שאכן צדק, אבל באמת זאת הייתה התכנית האלוקית – לשים את עם-ישראל במקום שיחושו מה זה להיות עבדים. לא מפני שהיינו שם קיבלנו על עצמנו להתייחס לחלש, אלא זאת הייתה המטרה! ולכן יש מצוות רבות הדואגות לחלשים שבחברה, כמו ה'הקלת' לקרבן יולדת בפרשתנו. התורה מציינת, שעלינו לזכור שהיינו עבדים במצרים ומכאן מצוות השבת, שכולם ינוחו, כולל העבדים ובעלי החיים. וכן, שלושים ושש פעמים הזהירה התורה שיש להתייחס בכבוד לגר – "כי גרים הייתם בארץ מצרים" [ועיין עוד בדבריו הנפלאים בהגדה 'נר למאור', ששם אספו בני משפחתו דברים שקשורים להגדה ולחג הפסח] .

עשיית החסד הינה מצווה שורשית המוטלת על כל אחד ואחד מעם-ישראל ללא קשר למעמדו בחברה וכל אחד מחויב לתרום בדרכו כדי להיטיב עם השני, בין אם בעזרה כספית ממש או בסיוע אחר שיקדם וירים מעלה את הזקוק לעזרה.

מסופר על אישה אחת, שבאה לרבי חיים מצאנז וצעקה לפניו שאין היא מוצאת פרנסה מעבודתה. שאל אותה רבי חיים: "מהי עבודתך?" השיבה האישה: "אני מוכרת תפוחים בשוק, והאנשים אינם רוצים לקנותם ממני".

קם רבי חיים ויצא עמה לשוק. עמד אצל דוכן התפוחים של האישה, וקרא לעבר העוברים והשבים שכדאי להם לקנות מהתפוחים שבדוכן, כי תפוחים טובים הם. מיד הגיעו קונים רבים לקנות את התפוחים, עד שנמכרו כולם…

ר' חיים מצאנז אינו מסתפק בברכה ובתפילה, כפי שמן הסתם ציפתה האישה ממנו. הוא אף אינו נותן לה מתת כסף לצדקה. חשוב לו להעמיד את האישה על בסיס פרנסה קבוע. לשם כך הוא אינו חס על כבודו, אלא עוזב את כל ענייניו ויורד אל השוק, עומד מאחורי הדוכן ומכריז בקול על טיב מרכולתו – ככל שאר המוכרים בשוק. וכך הוא מצליח למכור את כל התפוחים. סביר להניח, כי מעתה כל התפוחים שתציע למכירה יימכרו מהר. שכן שמעם של התפוחים הללו יצא לכל מקום, והכול כבר יודעים כי בדוכן זה עמד הצדיק הנודע ומכר במו ידיו את תפוחיה של האישה, כשהוא מכריז על איכותם. (זושא)

נתפלל כולנו לבשורות טובות ישועות ונחמות, ושחיילנו הגיבורים יחזרו אי"ה לביתם בשמחה ולשלום וכן כל החטופים והחטופות ישובו במהרה לביתם.

חג כשר ושמח ושבת שלום לכל משפחת הישיבה ולכל עם ישראל

(להרחבה עיין במאמרנו "מצב דוח העוני ומאז לתמיד" וכן מאמרנו "על עניים ועשירים")